נתונים על הפקעת קרקעות במזרח ירושלים והשימוש בהן

מזרח ירושלים

הטיהור האתני במזרח ירושלים קורה עכשיו – כוחות ישראליים גדולים נכנסו הבוקר לשכונת סילוואן ומפנים ברגעים אלו 11 משפחות פלסטיניות מבתיהן

בחסות המתקפה הישראלית-אמריקאית באיראן, ישראל מרחיבה את הטיהור האתני במזרח ירושלים ומשליכה משפחות פלסטיניות לרחוב.דיווחים ראשוניים מהשטח: כוחות משטרה סגרו את השכונה כולה ומונעים מאנשים, כולל עיתונאים, להיכנס אליה. דיווחים ראשוניים מעצרים אלימים של בני משפחה. ברגעים אלו ממש, מתנחלים שהובאו כדי לפנות את הבתים משליכים את חפצי המשפחות מהחלונות.פינוי 11 המשפחות המתרחש כעת מסמן את תחילתו של גל גירוש המוני: כ-2,200 בני אדם בסילוואן עומדים בפני איום מיידי של טרנספר בכפייה - 150 משפחות (1,500 נפשות) באל-בוסתן ו-90 משפחות נוספות (700 נפשות) בבטן אל-הווא.הגירוש בכפייה מגיע בעקבות החלטת בית המשפט העליון לדחות את ערעורן של 20 משפחות פלסטיניות מבטן אל-הווא, החלטה המותירה 136 בני אדם בסכנה מיידית לאובדן בתיהם.זוהי המציאות של אלימות ממסדית וסיסטמית, וביטוי מובהק של מדיניות ישראלית שמטרתה להנדס את המאזן הדמוגרפי ו"לייהד" את השכונה תוך ניצול חוקים מפלים. צעדים אלו נועדו להרחיב את הנוכחות והשליטה הישראלית באחד האזורים הרגישים ביותר מבחינה פוליטית ודתית באזור, והם מהווים מרכיב מרכזי בטיהור האתני הנרחב המתרחש כעת ברחבי הגדה המערבית.

25 מרץ 2026

מזרח ירושלים

טיהור אתני מתמשך: הריסות בתים, גירוש ונישול בסילוואן

מרחב סילוואן, השוכן מדרום לעיר העתיקה בירושלים ומסופח לשטחה המוניציפלי של העיר, הוא ביתם של כ-20 אלף תושבים פלסטינים. מיקומו הייחודי בסמוך לעיר העתיקה, למסגד אל-אקצאֿ עבור הפלסטינים, ולהר הבית עבור היהודים, מציב אותו בחזית מאמצי הגירוש והנישול שמפעיל המשטר הישראלי בירושלים. מאמצים אלה הם חלק מתכנית רחבה שמטרתה לטהר את המרחב מתושביו הפלסטינים, ולייהד את השכונות המקיפות את העיר העתיקה. מספר מנגנונים גזעניים תומכים בתכנית הגירוש, ביניהם חקיקה מפלה הכוללת, בין היתר, את חוק נכסי נפקדים וחוקי עזר עירוניים, היעדר מכוון של תכניות מתאר לבנייה בשכונות הפלסטיניות, והכרזה על שטחים כגנים לאומיים או פרויקטים לאומיים במטרה להצדיק את הנישול. בסילוואן, המאמץ המשותף של עמותות מתנחלים ומנגנוני המדינה לייהוד המרחב מרוכז סביב שלושה פרויקטים המקודמים במקביל: חפירת הרחוב ההרודיאני, הרס שכונת אל-בוסתן ופינוי תושבי שכונת בטן אל-הווא.בצל מאמצים אלו, תושבי סילוואן חיים תחת איום ממשי בגירוש מבתיהם ונישול מאדמותיהם. בשנתיים האחרונות, פינויים בשכונות בטן אל-הווא וואדי חילווה שבתחומיה נמצאת ׳עיר דוד׳, והריסת בתים בשכונת אל-בוסתן, הותירו מאות תושבים חסרי בית.בשכונת בטן אל-הווא, בין אוקטובר 2015 ועד לאפריל 2026 גורשו מבתיהן 33 משפחות, המונות 77 בני אדם, מתוכן 37 ילדים. 15 מהן גורשו במרץ 2026. סכנת גירוש נשקפת ל-53 משפחות נוספות, המונות 237 נפשות, בהן 130 ילדים.משפחות פלסטיניות רבות עתרו נגד צווי הפינוי, אך עתירותיהן נדחו בשורה של פסקי דין שניתנו בשלהי שנת 2025 והורו ל-157 מתושבי השכונה לעזוב את בתיהם. בכמה מקרים אף אולצו המשפחות המגורשות לפצות את המתנחלים בעשרות אלפי שקלים. ל-28 מהמשפחות נשקפת סכנת פינוי מיידית, לאחר שבית המשפט דחה את בקשתן לערער וקבע שההליכים המשפטיים בעניינן מוצו. מספר תביעות נוספות בעניינן של 25 משפחות מהשכונה מתנהלות בבית משפט השלום או ממתינות להכרעה בערעורים שהוגשו לבית המשפט העליון.במקביל, בשכונת אל-בוסתאן הסמוכה, נהרסו 48 בתים בין אוקטובר 2023 לאפריל 2026 בעקבות צווי הריסה שהוציא עיריית ירושלים. 14 מהבתים נהרסו בחודשים מרץ-אפריל 2026, וגורשו מהם 56 תושבים, מתוכן 20 ילדים. סכנת גירוש נשקפת ל-123 המשפחות הנותרות בשכונת אל-בוסתאן, המונות 1,450 נפשות, בהן 900 ילדים. נגד 17 מהבתים הוציאה העירייה צווי הריסה.ב-2010 הציעה עיריית ירושלים, בראשה עמד באותה העת ניר ברקת, להקים על שטחה של אל-בוסתן פארק תיירותי בשם ״גן המלך״, כהמשך ישיר לגן הלאומי סובב חומות העיר ירושלים ולאתר הארכיאולוגי ״עיר דוד״. אתר זה מופעל מאז סוף שנות התשעים על ידי עמותת אלע״ד אשר פועלת במוצהר לייהוד סילוואן. בתחילת פברואר 2026 פלשו ארבעה דחפורים בשירות עיריית ירושלים לאל-בוסתן והרסו חומות, גדרות, מחסנים, שערים ובתי עסק השייכים לתושבי השכונה, ללא התראה מוקדמת. ההריסה נומקה תוך שימוש מגמתי בחוק עזר עירוני שנועד לאפשר ״סילוק מכשולים ברחוב״ - אף על פי שהמבנים שנהרסו ניצבו מזה שנים בשטח שכלל לא הוגדר כרחוב. למרות שבית הדין המחוזי הורה לעצור את ההריסה, המשיכו הדחפורים בהרס המבנים בשכונה.כדי למנוע את הריסת הבתים ואת הגירוש מהשכונות, נדרשת התערבות דחופה ואפקטיבית של הקהילה הבינלאומית, בדרישה לעצור את מדיניות הגירוש הנפשעת שמיישם המשטר הישראלי.המטרה: ייהוד מוחלט של סילוואןמיד לאחר כיבוש מזרח ירושלים ב-1967, סיפחה ישראל כ-70,000 דונם מהגדה המערבית לשטחה בניגוד לחוק הבינלאומי; חלק מהשטחים הללו נוספו לשטח המוניציפאלי של העיר ירושלים. במהלך השנים שחלפו מאז שורטטו גבולותיה של העיר מחדש. שליש מהשטחים שסופחו הוקדשו לטובת בניית התנחלויות מטעם המדינה, ביניהן: ארמון הנציב, גילה, תלפיות מזרח, רמות, נווה יעקב, פסגת זאב, רמת שלמה, הגבעה הצרפתית, הר חומה וגבעת המטוס, שמטרתן המוצהרת הייתה להבטיח רוב יהודי בירושלים ולקבע רצף טריטוריאלי יהודי. אמצעי נוסף של הרשויות לקידום ייהוד העיר הוא הקמת מתחמים יהודים בלב שכונות פלסטיניות, כמו ״שמעון הצדיק״ על אדמות שיח׳ ג׳ראח, או ״הרובע היהודי המתחדש״ ברובע המוסלמי של העיר העתיקה. כך גם בבטן אל-הווא וואדי חילווה בסילוואן.מרחב סילוואן נמצא באזור המכונה גם "האגן הקדוש", הכולל בתוכו את הרבעים המוסלמי והנוצרי בעיר העתיקה, את שיח ג'ראח, א־טור (הר הזיתים), ואדי ג׳וז, ראס אל־עמוד וג׳בל מוכבר. בשל מיקומו הגאוגרפי, מרחב סילוואן משופע באתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים בהם עושה ישראל שימוש כדי להצדיק מדיניות תכנון וניהול קרקע שמגבילה את הפיתוח הפלסטיני ומקדמת שליטה ישראלית באזור. הכרזה על שטחים כ״גן לאומי״, ״אתר ארכאולוגי״ או ״שמורת טבע״ משמשת בפועל כלי לנישול התושבים הפלסטינים מאדמתם. בתוך כך, הכשרת מרחבים אלו כאתרי מורשת מיושמת תוך שיתוף פעולה עמוק עם גופים אזרחיים מקרב הימין הקיצוני, דוגמת העמותות עטרת כהנים ואלע"ד. מאמץ משותף זה משרת מטרה פוליטית ברורה: יצירת רצף טריטוריאלי של התנחלות יהודית, תוך ניתוק הרצף בין השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים, וביניהן לבין הגדה המערבית.מנגנון ההשתלטות והגירוש: שכונת בטן אל-הוואגירוש תושבי בטן אל-הווא הוא הגירוש הראשון של קהילה שלמה ממזרח ירושלים מאז 1967, והוא נשען בעיקרו על חוק נכסי נפקדים מ-1950, החל על נכסי פלסטינים שגורשו מבתיהם במהלך הנכבה ב-1948, ועל חוק הסדרי משפט ומנהל מ-1970, המאפשר בפועל רק ליהודים לתבוע בעלות על נכסים שהיו בבעלותם לפני 1948. דרך נוספת של עמותות הימין להשתלטות על נכסים מתבצעת בסיוע האפוטרופוס הכללי, גוף סטטוטורי שהוקם עם הקמת המדינה, ונסמך על קבלת הסמכות לנהל "הקדשים" יהודיים במזרח ירושלים – נכסים שהיו בבעלות יהודית לפני 1948 והוקדשו למטרה ציבורית ואשר מנוהלים כיום באמצעות נאמן. השימוש בהקדש על מנת לתבוע בעלות על נכסים, מכשיר על פי החוק הישראלי את גירוש התושבים הפלסטינים מבתיהם. בשנת 2001 אישר בית המשפט המחוזי בירושלים את החלטת האפוטרופוס הכללי להעביר את ניהול ״הקדש בנבנישתי״ לאנשי עמותת "עטרת כהנים". בשנת 2002 העביר האפוטרופוס הכללי להקדש שטחים שבהם ניצבים הבניינים שבהם גרות מרבית המשפחות העומדות בפני גירוש, ובשנת 2005 הוא מכר לעמותה שטח נוסף בן שלושה דונם, שבו חיות כעשר משפחות פלסטיניות נוספות.בהתאם לחוק נכסי נפקדים והחוק הסדרי משפט ומנהל, ולעובדה שהאפוטרופוס הכללי מכשיר השתלטות יהודית על בתים שהיו בעבר בבעלות יהודית, תושבים פלסטינים שרכשו בתים אלה כדין מנושלים מנכסיהם ונותרים ללא כל הגנה.מגובים במאבטחים פרטיים הממומנים על ידי משרד השיכון בעלות של מאות מיליוני שקלים בשנה, הפולשים היהודים מתנכלים לתושבי השכונה הפלסטינים, מתעמתים איתם באלימות, ולא פעם מביאים למעצרם על ידי המשטרה בתואנות שונות. כניסת המתנחלים לשכונה הביאה גם לעלייה דרמטית בנוכחות של כוחות משטרה ומשמר הגבול, שאנשיהם פועלים גם הם באלימות כלפי התושבים הפלסטינים, מאיימים עליהם, עוצרים קטינים ומשבשים את חיי היום-יום. כך, עוד לפני שגורשו ישירות מבתיהם, חשופים תושבי בטן אל-הווא להתעללות בלתי פוסקת שהופכת את חייהם לבלתי נסבלים, הזוכה לגיבוי מלא מצד מוסדות השלטון והכוחות הישראליים, במטרה לגרום לעזיבתם ״מרצון״. במקביל סובלים התושבים הפלסטינים מהזנחה פושעת ומתמשכת בכל הנוגע לתשתיות ולשירותים שמחובתה של עיריית ירושלים לספק: רחובות רבים אינם סלולים, הזבל נערם ברחובות, ותאורת הרחוב מוגבלת.מדיניות האפרטהייד הישראלית מבחינה באופן גס בין יהודים לפלסטינים לא רק באמצעות חקיקה מפלה, אלא גם בתכנון, בהקצאת תקציבים ובמתן שירותים. בעוד תושבי סילוואן הפלסטינים סובלים מהזנחה מכוונת המגובה באלימות שיטתית בשירות המדינה, תושבי ההתנחלויות היהודיות בשכונה, למשל כפר התימנים או כפר השילוח בתוך שכונת בטן אל-הווא או עיר דוד בואדי חילווה, נהנים משמירה צמודה, ומשירותים ותשתיות חדישים, לרבות שבילי גישה סלולים ורחובות רחבים יותר ומוארים, בין היתר במימון הרשויות.בגיבויו המלא של בג"ץ, שאמנם קיבל את טענת המשפחות מבטן אל-הווא כי רכשו את בתיהן כדין אך קבע שבעלות המתנחלים על הנכסים גוברת, מגורשות המשפחות בניגוד לחוק הבינלאומי.בסילוואן, כמו גם בשכונות נוספות בירושלים ובכפרים בגדה המערבית, המשטר הישראלי משתמש בכל המנגנונים העומדים לרשותו על מנת לנשל את הפלסטינים מאדמותיהם. הוא עושה זאת באופן גלוי לחלוטין – באמצעות חקיקה המשקפת את מאפייני היסוד של משטר האפרטהייד הישראלי, בתיווך מערכת המשפט, ובשיתוף פעולה עם עמותות המתנחלים במטרה לגרש את התושבים מבתיהם, ותוך מאמץ משלים להפוך את חיי התושבים הפלסטינים לבלתי נסבלים באמצעות הזנחה שיטתית והפעלת אלימות מצד גורמים רשמיים ובלתי רשמיים.זוהי מציאות של אלימות שיטתית וממוסדת שבה חיים תושבי ירושלים הפלסטינים יום יום תחת שלטון האפרטהייד הישראלי, שבמסגרתה נשללות מהם זכויותיהם הבסיסיות ביותר. כנגד מציאות זו נדרשת התערבות דחופה ומיידית מצד חברות הקהילה הבינלאומית.

22 מרץ 2026

אפרטהייד

עכשיו זה כבר אפרטהייד: המשטר הישראלי פועל לקידום ולהנצחת עליונות יהודית בכל השטח שבין הים לירדן

נייר עמדה חדש שמפרסם הבוקר בצלם דוחה את התפיסה המקובלת של ישראל כמדינה דמוקרטית המנהלת במקביל גם משטר כיבוש זמני. הנייר מתאר כיצד בכל השטח הנמצא בשליטת ישראל – בתוך גבולות הקו הירוק, בגדה המערבית, מזרח ירושלים וברצועת עזה – מתקיים משטר אחד, הפועל על פי עקרון מארגן אחד: קידום והנצחת עליונותה של קבוצה אחת של בני אדם – יהודים – על קבוצה אחרת – פלסטינים. משטר כזה הוא משטר אפרטהייד. במקרה הישראלי, משטר זה לא נולד ביום אחד אלא התבהר והתמסד לאורך זמן. הצטברות הצעדים לאורך השנים, הביטוי הנרחב שהם קיבלו בחקיקה ובפרקטיקה, והגיבוי המשפטי והציבורי לו זכו, מבססים את המסקנה המכאיבה שהרף המחייב את הגדרת המשטר כאפרטהייד כבר נחצה. הכלי העיקרי באמצעותו מממשת ישראל את העקרון של עליונות יהודית, כפי שמובהר בנייר העמדה, הוא הנדסה גיאוגרפית, דמוגרפית ופוליטית של המרחב: היהודים מנהלים את חייהם במרחב אחד רציף, בו הם זוכים לזכויות מלאות ולהגדרה עצמית. בניגוד לכך, פלסטינים חיים במרחב המפורק ליחידות שונות, כשבכל אחת מהן מחליטה ישראל אילו זכויות להעניק להם ואילו לשלול. בכל אחת מהיחידות, זכויותיהם של הפלסטינים נחותות מאלה של היהודים. המשטר הישראלי מקדם עקרון מארגן זה בארבעה תחומים מרכזיים: קרקע – ישראל מיישמת מדיניות של ייהוד המרחב, המבוססת על התפיסה לפיה הקרקע היא משאב שנועד לשרת כמעט אך ורק את צרכי הציבור היהודי. משנת 1948 המדינה העבירה לשליטתה כ-90% מהקרקעות שבתוך גבולות הקו הירוק והקימה עליהן מאות יישובים עבור האוכלוסייה היהודית. מאז 1967 מיושמת מדיניות זו גם בגדה המערבית, בה נבנו על קרקעות פלסטיניות למעלה מ-280 התנחלויות עבור כ-600,000 ישראלים יהודים. בכל השטח שבין הים לירדן לא הקימה המדינה ולו יישוב אחד עבור האוכלוסייה הפלסטינית (למעט יישובים בודדים שנועדו לרכז את האוכלוסייה הבדואית, לאחר שנושלה מרוב זכויות הקניין שלה) והיא עוסקת בעיקר במניעת פיתוח ביישובים הפלסטיניים הקיימים ובהריסת בתים שהוקמו בהם. אזרחות – כל היהודים בעולם, צאצאיהם ובני/ות זוגם זכאים להתאזרח בישראל. להבדיל, פלסטינים אינם יכולים להגר לשטחים שבשליטה ישראלית גם אם הם, הוריהם או סביהם נולדו או גרו בה. ישראל גם מקשה על פלסטינים מיחידה אחת לקבל מעמד ביחידה אחרת שבשליטתה ואף אסרה בחקיקה מפורשת על הענקת מעמד בשטחה הריבוני לפלסטינים הנישאים לישראלים. חופש תנועה – אזרחים ישראלים נהנים מתנועה חופשית בכל המרחב שבשליטת ישראל (מלבד רצועת עזה) ויכולים לצאת מהמדינה ולחזור אליה כרצונם. נתינים פלסטינים, לעומת זאת, נדרשים להיתר ישראלי מיוחד כדי לעבור מיחידה ליחידה (ולפעמים גם בתוך היחידה עצמה), ויציאתם לחו"ל מותנית בהסכמה ישראלית. השתתפות פוליטית – לפלסטינים אזרחי המדינה יש אפשרות לבחור ולהיבחר, אך גורמים פוליטיים בכירים מייצרים דה לגיטימציה לנבחרי הציבור הפלסטיני. בשטחים הכבושים, כחמישה מיליון הנתינים הפלסטינים – ובכללם תושבי מזרח ירושלים – אינם יכולים להשתתף במערכת הפוליטית השולטת בחייהם וקובעת את עתידם. בנוסף נשללות מהם גם זכויות פוליטיות אחרות, בהן הזכות לחופש ביטוי והזכות להתארגנות. הסמכויות בנוגע לכל היבטי החיים הללו נתונות באופן מוחלט בידיה של ישראל, הגורם האחד הקובע והמנהל, בכל מקום שבין הים לירדן, את מרשם האוכלוסין, את משטר הקרקעות, ואת יכולתם של בני אדם לנוע, להיכנס, או לצאת, וכן את פנקס הבוחרים. בשנים האחרונות חל שינוי בנכונותה של ישראל להחצין את העקרון המשטרי של עליונות יהודית. לתהליך הסרת מסכות זה היו שני ביטויים מובהקים: הראשון, חקיקת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, שמצהיר כי ההבחנה בין יהודים ללא יהודים היא הבחנה יסודית ולגיטימית במדינה, ומתיר אפליה ממוסדת בהתיישבות, דיור, קרקעות, אזרחות, שפה ותרבות. השני, הצהרות הסיפוח הרשמי של הגדה המערבית או חלקים ממנה – המכריזות על הכוונות ארוכות הטווח של ישראל וממוטטות את הטענה בנוגע ל"כיבוש זמני". בבצלם מדגישים כי הכיבוש עצמו לא הסתיים: הפלסטינים בשטחים ממשיכים להיות נתינים של משטר צבאי בגדה המערבית, ונתונים למצור ולשליטה אפקטיבית ישראלית מבחוץ, ברצועת עזה. אלא שהמשך תיאורה של ישראל כמדינה דמוקרטית המתקיימת בצדו האחד של הקו הירוק, אשר כובשת, רק באופן זמני, מיליוני אנשים בצידו השני – תלוש מהמציאות. תיאור זה מתעלם מהעובדה שמצב דברים זה קיים כבר למעלה מחמישים שנה; הוא אינו לוקח בחשבון את מאות אלפי המתנחלים היהודים הגרים ממזרח לקו הירוק; והוא מדלג מעל הסיפוח דה-יורה של מזרח ירושלים והסיפוח דה-פקטו של שאר הגדה המערבית. עובדות אלו מובילות למסקנה שאלה אינם שני משטרים מקבילים אלא משטר אחד המנהל את כל השטח, שולט על כל האנשים החיים בו – ופועל על פי אותו עקרון מארגן. מנכ"ל הארגון, חגי אלעד: "עקרונות היסוד של המשטר הישראלי מיושמים כבר שנים ארוכות, אבל בשנים האחרונות הם נחשפים באופן גלוי הרבה יותר. כך בשיח סביב הסיפוח הרשמי, אחרי עשורים של סיפוח בפועל, וכך בנוגע לחוק הלאום, ההופך את האפליה השרירה וקיימת של פלסטינים לעיקרון חוקתי. אין בישראל דמוקרטיה + כיבוש, אלא משטר אחד בין הים לירדן אשר מחייב אותנו להסתכל בתמונה המלאה, ולקרוא לה בשמה המדויק: אפרטהייד. המבט המפוכח הזה במציאות אינו צריך להוביל לייאוש אלא להיפך. זוהי קריאה לשינוי, שהרי בני אדם הם שכוננו משטר זה, ובני אדם הם אלו היכולים לשנותו".

12 ינואר 2021