המנהל האזרחי פינה תשע משפחות ללילה שלם בתואנה שהצבא צריך להתאמן ליד בתיהן

23 אפריל 2017

ב-2.4.17 הגיעו נציגי המנהל האזרחי לקהילת ח'ירבת א-ראס אל-אחמר שבצפון הבקעה. זוהי קהילת רועים קטנה, שבסמוך לה הוקמו ההתנחלויות רועי ובקעות. הכוחות מסרו לתשע משפחות מהקהילה כי הן נדרשות להתפנות מבתיהן ביום ד', 5.4.17, החל מהשעה 17:00 ועד למחרת בשעה 05:00 בבוקר, בתואנה שהצבא צריך לקיים אימונים בסמוך לבתיהן. תשע המשפחות שפונו מונות כ-40 בני אדם, בהם כ-15 קטינים, והן נאלצו לשהות כל הלילה ללא קורת גג, הרחק מבתיהן. חלק מהמשפחות התפנו על גבי חמורים, אחרות הלכו ברגל ובודדים יצאו במכונית. כולן נאלצו להותיר מאחור את הצאן ואת רוב רכושן.

כוחות הביטחון מלווים משפחה המתפנה מהקהילה. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 5.4.17.

שבוע קודם לכן הגיעו כוחות המנהל לקהילה והודיעו לאותן משפחות כי עליהן להתפנות ב-29.3.17 מבתיהן משעות אחר הצהריים ועד לבוקר למחרת. חרף ההודעה על הפינוי, לא התקיימו במועד זה אימונים באזור הקהילה ונציגי המנהל האזרחי לא הגיעו לפנות את התושבים, שנאלצו לשווא להתארגן לקראת הפינוי.

במהלך שנת 2016 פונו משפחות מהקהילה בעשרה מועדים שונים בתואנה שהמקום נדרש לאימוני הצבא.

בעדות שמסר לתחקירן בצלם עארף דראר'מה ב-6.4.17 סיפר עלי בני עודה בן 40, כיצד התפנה עם אשתו וחמשת ילדיו:

אנחנו גרים באוהלים וסככות פשוטות בתנאים קשים. נולדתי כאן, וכך גם כל בני המשפחה שלי שגרים בקהילה. לפני שבוע הגיעו מהמנהל האזרחי והצבא ומסרו לנו שהם מתכוונים לגרש אותנו החל מהשעה חמש ביום רביעי (29.3), ועד השעה חמש בבוקר למחרת. התחלנו להתכונן. בסוף הם לא הגיעו לפנות אותנו. היינו במצב של מתח וחוסר ודאות כי לא ידענו למה הם לא מגיעים לפנות אותנו. בדרך כלל הם מגיעים ומפנים קצת לפני המועד שנקבע. פחדנו שהם יתאמנו בזמן שאנחנו שם. השעות עברו לאט ולא הצלחנו להירדם.
ב-2.4.17 הגיעו שוב מהמנהל ומסרו לנו צווי פינוי מיום רביעי ה-5.4.17 בשעה חמש אחר הצהריים ועד למחרת בחמש בבוקר. ביום רביעי, במועד שנקבע, היינו מותשים, כל היום האכלנו את הצאן, סידרנו את האוהלים וסגרנו את חבילות המספוא. רצינו להשלים כל מה שאפשר להספיק. בסוף נאלצנו להשאיר את רוב העבודה לא גמורה. אשתי לא הספיקה לסיים את הכנת הגבינה, הילדים לא הספיקו להתארגן לבית הספר שאליו הם היו אמורים ללכת בבוקר. בסביבות חמש אחר הצהריים, בזמן שהתרוצצנו כדי להספיק להאכיל את הצאן ולסגור את הכול, הגיעו מהמנהל והצבא ודרשו מכולם לעזוב מהר. הם התחילו לעבור מאוהל לאוהל כדי להוציא את כולם. הם הוליכו אנשים כשהג'יפים נוסעים מאחוריהם, כאילו הם צאן.
חלק מהמשפחות רכבו על חמורים וחלק הלכו ברגל. יצאנו כולנו לאזור הכפר עאטוף, במרחק של בערך שמונה קילומטרים מהאוהלים שלנו. אין במקומות האלה כלום ובקושי יכולנו לקחת אתנו משהו. העברנו את הלילה מחוץ לאוהלים שלנו ולא הצלחנו להירדם אפילו לרגע. חשבנו על האוהלים, על הצאן והרכוש שלנו. פחדנו שפגזים של טנקים יפלו שם. מאוד חששנו לשלום הצאן בגלל חיות בר. שעות הלילה חלפו לאט ורק חיכינו שהשמש תעלה ונוכל להתחיל לחזור הביתה.
בבוקר היינו מותשים, הלכנו בחשש בגלל הפחד מפגזים. כשהגענו לאוהלים שלנו התחלתי לבדוק מסביב כי פחדתי מנפלים. הצאן שמח לקראתנו. התחלנו מיד להאכיל ולהשקות אותם. חלק מהילדים לא הלכו לבית הספר, כי היו מותשים ולא היו מסוגלים להחזיק את העיניים פקוחות אחרי שהעבירו לילה בקור בלי מחסה.
הם מתאמנים כאן, במקום שבו אנחנו חיים כבר שנים, ולא מתאמנים ליד ההתנחלויות. אנחנו יודעים שהם מנסים לגרש אותנו, הם רוצים לחסל את הפרנסה שלנו. הם מגבילים את שטחי המרעה לצאן שלנו באמצעות האימונים שלהם והנפלים שהם משאירים אחריהם. לאן נלך? גדלנו כאן וכל החיים שלנו כאן, אנחנו פה בשביל לפרנס את הילדים שלנו.

הפינויים החוזרים ונשנים של קהילות בבקעת הירדן בטענה שהשטח בו הן גרות נחוץ לצורך אימוני הצבא משבשים באורח בלתי נסבל את חיי התושבים, אין להם כל הצדקה והם אינם חוקיים. בנוסף, בחלק מהמקרים אין למשפחות מקום חלופי מסודר להתפנות אליו והן נאלצות להישאר בשטח, כשהן חשופות לתנאי מזג האוויר, ולדאוג לעצמן למחסה למזון ולמים. התדירות הגבוהה של אימוני הצבא מערערת לחלוטין את חייהם של התושבים ומעמידה בסיכון את עצם יכולתן של הקהילות להתקיים.

על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, לישראל אין כל זכות להשתמש בקרקע לצרכים צבאיים כלליים, כמו אימונים למלחמה ואימונים כלליים של הצבא. בוודאי שהיא אינה רשאית לפגוע בפרנסת תושבים מוגנים באמתלה זו ולפעול לגירושם מבתיהם.

פריטים מומלצים

תושב ח'ירבת חומסה אל-פוקה עומד בתוך רכוש הקהילה שכוחות ישראליים השליכו ליד עין א-שיבלי. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס, 7.7.21

קהילות בסכנת גירוש

פשע מלחמה לאור יום ובאישור בג״ץ

ישראל ביצעה אתמול ניסיון להעברה בכפייה של תושבי חומסה, דבר המהווה פשע מלחמה. בניגוד לחמש הפעמים הקודמות שבהן הרסה ישראל את בתי התושבים בקהילה בתוך פחות משנה, אתמול לקחו עובדים של המנהל האזרחי וחיילים את תכולת בתיהם של חלק מהתושבים והעבירו אותה לאזור סמוך לעין אל שיבלי, אליו מנסה ישראל לגרש את התושבים, תוך מצג שווא שהדבר נעשה תוך ״הידברות״ ו״הסכמה״. בכך הבהירה ישראל, אם למישהו עוד היה ספק, את כוונתה לגרשם מביתם לתמיד. בתגובת הצבא שפורסמה בתקשורת הובלטה העובדה שניסיון הגירוש התקיים באישור בג״ץ. אכן, על החקירה שתתנהל בהאג בעניינה של ישראל לבדוק גם את אחריותם של השופטים לביצוע ההעברה בכפייה ולא רק את זו של חברי ממשלת ישראל והדרג הפיקודי הבכיר. אתמול, בסביבות השעה 8:00 בבוקר, הגיעו חיילים ואנשי מנהל האזרחי לח'ירבת חומסה שבצפון בקעת הירדן. הכוחות הכריזו על האזור שטח סגור ומנעו מעיתונאים, מפעילי זכויות אדם ומדיפלומטים להגיע למקום. הכוחות פירקו תשעה אוהלי מגורים וארבעה צריפי מגורים וכן 17 מבנים חקלאיים השייכים לתשע משפחות בקהילה המונות 61 נפשות, בהם 34 קטינים. נוסף על כל אלה, הרסו הכוחות ארבעה מכלי מים, צינורות, גדרות וציוד חקלאי. החיילים העמיסו את חפציהם של התושבים על המשאיות, שהובילו אותן לקהילת עין שיבלי שממערב לח'ירבת חומסה. תושבי הקהילה נמלטו עם צאנם להרים. אוטובוסים, שנועדו להעביר בכפייה את תושבי חומסה לעין אל שיבלי, נותרו ריקים.

9 יולי 2021

חקלאות

הצבא התאמן בשטח מרעה, נער בן 16 נהרג מנפל תחמושת שנותר במקום

ביום שבת, 22.7.17, בסביבות השעה 7:00 בוקר, יצאו עודיי נוואג'עה, בן 16, אחיו דיאא, בן 18, ודודו דעאס, בן 33, כולם תושבי קהילת ח'ירבת איבזיק שמצפון-מזרח לעיר טובאס, לרעות את הצאן באזור אל-מח'בה, כקילומטר וחצי מח'ירבת איבזיק. בסביבות השעה 10:00 חזרו השלושה לקהילה כדי להשקות את הצאן ולאכול. בסביבות השעה 14:00 יצאו השלושה שוב לרעות את הצאן באל-מח'בה, שם פגשו את סעד פוואדלה, בן 21, רועה בקר תושב הקהילה. בעדות שמסר לתחקירן השטח של בצלם עארף דראר'מה ב-23.7.17, סיפר דעאס נוואג'עה: בצהריים יצאנו עם הצאן שלנו מאיבזיק לכיוון מזרח, אל אזור אל-מח׳בה, שיש בו קצת עשב יבש וגם שטחים שמתאימים לרעיית צאן. כשיוצאים לשם צריך להיזהר כי לפעמים הצבא מתאמן שם בלי להודיע לנו מראש. זה היה יום שבת ולכן חשבנו שהצבא לא יתאמן והחלטנו ללכת לשם. דעאס נוואג'עה מצביע על המקום שבו נהרג אחיינו. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 23.7.17 הייתי עם עודיי ודיאא, הבנים של אחי עזיז. פגשנו גם רועה בקר בשם סעד. רעינו את הצאן שלנו והסתובבנו ממקום למקום. הלכנו מסביב לצאן. בשלב מסוים עמדתי בין שתילי תירס ועצי שיזף די גבוהים, במרחק של כארבעים מטרים מעודיי. הוא עמד ליד עץ אלה ואחיו דיאא עמד במרחק של כעשרים מטרים ממנו. פתאום שמעתי פיצוץ. בהתחלה חשבתי שנפל פגז בינינו לבין הצאן. התחלתי לרוץ לכיוון של עודיי וגם ודיאא רץ אליו. ראינו אותו שוכב על הארץ. המראה הבלתי נתפס בלבל אותי. אני ודיאא התחלנו ללכת מסביב בניסיון למצוא מקום שיש בו קליטה בטלפון ולהזעיק עזרה אבל לא הצלחנו. דיאא רץ הביתה. בהאא, אחיו של עודיי, ועלי בן אחותי הגיעו למקום. כעבור שעה בערך הגיע אמבולנס של הסהר האדום ונסעתי עם עודיי לבית החולים התורכי בטובאס. עודיי הגיע ללא רוח חיים. שכחנו לגמרי מה עשינו שם – שכחנו את הצאן שלנו והכבשים התפזרו לכל עבר, בקושי נזכרנו שאנחנו צריכים לאסוף אותן. לאחר פינויו של עודיי אסף רועה הבקר פוואדלה, שנשאר במקום, את הצאן והחזיר אותו לקהילה. בעדות שמסר דיאא נוואג'עה, אחיו של עודיי, לתחקירן השטח של בצלם עארף דראר'מה ב-7.8.17, הוא תיאר את הרגעים שבהם נהרג אחיו: עמדתי במרחק של כשלושים מטרים מעודיי, שעמד מתחת לעץ אלה. ניסיתי להרחיק את הכבשים מערימת קש ששייכת לאחת המשפחות מהאזור כשפתאום שמעתי פיצוץ חזק. הסתכלתי לכיוון של עודיי ורצתי אליו. מצאתי אותו שוכב על הארץ. הוא השתנק פעם או פעמיים ואז מת. זה היה מראה מפחיד ומבעית. לא ידעתי מה קרה ואיך זה קרה – הכול קרה תוך רגעים ספורים. רגע אחד עודיי עמד שם לידי ורגע אחר כך הוא מת. החיים האלה מלאים בחרדות ופחדים – עודיי אחי היה הכול בשבילי. תמיד היינו מתבדחים אחד עם השני, היינו אחים אבל חיינו כמו חברים קרובים. הוא נעלם פתאום לבלי שוב. אין מקום בטוח, לא עבורנו ולא עבור הצאן שלנו. לא הייתי מסוגל להסתכל על אחי, זה היה מראה איום ונורא שפשוט אי אפשר לתאר. אבל מה אפשר להגיד – תודה לאל על מה שיש לנו. עד עכשיו אנחנו לא מצליחים לעכל את המצב ולהפנים את העובדה שעודיי איננו. כל בני המשפחה המורחבת הגיעו אלינו ובילו אתנו לילות כימים כדי לעזור לנו להתגבר. הנפלים של הצבא לקחו מאתנו את עודיי בלי אזהרה מוקדמת. אני לא יודע מי יהיה הבא בתור – כל יום יש קורבנות חדשים. תושבי ח'ירבת איבזיק סובלים מאימונים חוזרים ונשנים של הצבא באזור מגוריהם. מאז ינואר 2014 פינה הצבא את התושבים מאוהליהם 29 פעמים בטענה שהוא צריך להתאמן בשטח שבו הם גרים. בחלק מהמקרים הפינוי נעשה בתנאי מזג אוויר קשים, כשהתושבים נאלצו לבלות את הלילה ללא מחסה תחת כיפת השמיים. אימונים אלה מסבים להם גם נזק כלכלי רב וגם קשיים נפשיים, בעיקר בקרב ילדים. הבחירה בשטחי האימונים בבקעה נעשית באופן סלקטיבי, שהרי הם אינם מתקיימים לעולם בסמוך להתנחלויות או לאדמות שהועברו לשליטתן, או בכל צורה העלולה לסכן את המתנחלים או לשבש את שגרת חייהם. המתנחלים אף מעולם לא נדרשו להתפנות, באופן זמני או קבוע, מבתיהם כדי לאפשר לצבא להתאמן. הצבא לא מסתפק רק בגירוש התושבים ובניצול שטחי מגוריהם לצרכיו שלו. על אף התעקשותו להתאמן בסמוך לשטחי מגורים ובשטחי מרעה וחקלאות המשרתים את תושבי האזור, הוא אינו דואג לערוך סריקות יסודיות של האזור בתום האימונים ולסלק את כל הנפלים שנותרו בשטח. התנהלות זו גורמת לאבדות בנפש ובגוף, מסכנת את חיות המשק ופוגעת בפרנסת התושבים. מאז שנת 2014 נהרגו לפחות שני פלסטינים נוספים מהתפוצצות נפלי תחמושת בבקעת הירדן ונפצעו לפחות חמישה פלסטינים, לפי נתונים שנמסרו ממשרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA). בנוסף נהרגו מאות בעלי חיים באזור בנסיבות דומות. מדיניותה של ישראל בבקעת הירדן הופכת חלקים נרחבים ממנה למגרשי אימונים של הצבא, את הפלסטינים החיים בה לניצבים בעל כורחם ואת בתיהם לתפאורה. זאת למרות שישראל, ככוח כובש, אינה רשאית מלכתחילה להשתמש באדמות השטח הכבוש לצרכים צבאיים כלליים, כמו אימונים למלחמה ואימונים כלליים של הצבא. גם פינוי התושבים לצורך אימונים מנוגד לכללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, המתיר למדינה כובשת לפעול בתוך השטח הכבוש משני שיקולים בלבד: טובת האוכלוסייה המקומית וצרכים צבאיים מידיים הקשורים לפעולות הצבא בתוך השטח הכבוש. הבחירה הסלקטיבית והשלכותיה על חיי הקהילות הפלסטיניות – סיכון חיי התושבים, פינויים החוזר ונשנה מבתיהם, ההתעמרות בהם והשחתת שטחים חקלאיים תוך פגיעה בפרנסתם ושיבוש חייהם – חושפות את המטרות שהתנהלות זו נועדה לשרת: נישול הפלסטינים מאדמות הבקעה לטובת אינטרסים ישראליים. התנהלות זו, אשר בימי שגרה פוגעת בזכויותיהם של התושבים הפלסטינים וממררת את חייהם, גובה לעתים – כמו במקרה הנוכחי – גם קורבנות בנפש.

17 אוקטובר 2017

תושבי קהילת ח'ירבת בסלייה מכבים שריפה שפרצה בין קהילתם לבין חומסה בעקבות אימוני הצבא. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 25.6.15

קהילות בסכנת גירוש

יוני בבקעת הירדן: הצבא קיים שבעה ימי אימונים, פינה זמנית מאות תושבים וגרם להתלקחות שטחי מרעה ושדות מעובדים

ממעקב בצלם עולה כי במהלך חודש יוני פינה הצבא תושבים מקהילות בבקעת הירדן לפרקי זמן משתנים בשבעה ימים שבהם קיים אימונים באזור. מתחילת השנה פונו תושבים בבקעה עבור עשרים ימי אימונים. בצלם תיעד את הפינויים ואת השפעתם על חיי התושבים בקהילות אלה. ח'ירבת חומסה: ארבעה פינויים של חלק מתושבי הקהילה בתאריכים 10 ו-16 ליוני פונו עשר משפחות מקהילת ח'ירבת חומסה, המונות 69 תושבים, בהם 43 קטינים למשך שבע שעות החל מהשעה שבע בבוקר. המשפחות התפנו לאזורים המרוחקים מספר קילומטרים מבתיהן, לעיתים בעזרת עגלות רתומות לטרקטורים ולעיתים ברגל. ב-10.6 מצאו התושבים עם שובם לבתיהם כי אדמות מרעה ושטחים חקלאיים מעובדים עלו באש, ככל הנראה בשל ירי הצבא, וכי מכלי מים המשמשים להשקיית הצאן נוקבו ביריות. בנוסף דיווחו התושבים כי מצאו נפלי תחמושת בשטחים הסמוכים למקום מגוריהם. בבוקר ה-16.6 הודיעו נציגי המנהל האזרחי ל-69 התושבים המפונים כי יידרשו להתפנות שוב, ביחד עם חמש משפחות נוספות מן היישוב, בתאריכים 22.6.15 ו-25.6.15. תושבי קהילת ח'ירבת בסלייה מכבים שריפה שפרצה בין קהילתם לבין חומסה בעקבות אימוני הצבא. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 25.6.15 ב-22 וב-25 ביוני פונו כאמור 15 משפחות מהקהילה, המונות 92 תושבים, בהם 51 קטינים, החל מהשעה שש בבוקר ועד לשעה 12:30 בצהריים. מעדויות שמסרו תושבים לבצלם עולה כי במהלך האימון ב-25.6 עשה הצבא שימוש נרחב בירי, דבר שהוביל להתלקחות שטחי מרעה המשמשים את התושבים ונמצאים במרחק של כשני קילומטרים מבתיהם. יאסר אבו כבאש, בן 42, תושב הקהילה השכנה ח'ירבת בסלייה שמדרום מערב לח'ירבת חומסה, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם עארף דראר'מה: יאסר אבו כבאש מצביע על שטחי מרעה שעלו באש. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 25.6.15 שמענו התפוצצויות של פגזים וירי, ומדי פעם ראינו אש. האש התפשטה באדמות המרעה והגיעה עד למרחק של חצי קילומטר מהאוהלים שלנו בח'ירבת בסלייה. שטחי המרעה הללו הם מקור המזון לצאן שלנו והם עורק החיים העיקרי שלנו. בלעדיהם, נצטרך לקנות מספוא בעלויות גבוהות. החיים שלנו קשים, וכל חסכון קטן משמעותי מאוד לקיום שלנו. התייעצתי עם האחים שלי והחלטנו להסתכן כדי לכבות את האש, למרות שהאזור היה עדיין שטח צבאי סגור והירי נמשך. דיברנו עם קציני צבא שהיו שם אבל הם סירבו לאפשר לנו להתקרב לאזור עד לסיום התרגילים. בסופו של דבר, כשראינו שהאש מכלה שטחים נרחבים, עשינו עיקוף ונכנסו לשטחי המרעה דרך אזור מרוחק מהתרגילים, בזמן שפגזים עדיין נורו באזור. כמה חיילים ראו אותנו ורצו לסלק אותנו משם, אבל הסברנו להם שאנחנו רוצים לכבות את האש והם אפשרו לנו לעשות את זה. לא היה לי במה לכבות את האש. הורדתי את המכנסיים שלי וכיביתי את האש איתם. אמרתי לעצמי שכך אבטיח את שטח המרעה לצאן שלי, ושמכנסיים חדשות יעלו לי הרבה פחות מהמספוא היקר לבהמות. הצלחנו לכבות את האש בכמה מקומות. במהלך חודש מאי כבר נדרשו תושבים מח'ירבת חומסה להתפנות מבתיהם למשך מספר שעות בכל יום במשך שבוע. בסך הכול, מאז תחילת השנה ועד סוף יוני, נדרשו תושבים בקהילה להתפנות במשך 11 ימים שונים לטובת אימונים צבאיים. ח'ירבת אל-מאלח, עין אל-מייתה ואל-בורג: שלושה פינויים של כל תושבי הקהילות במהלך חודש יוני פונו גם כל תושבי הקהילות ח'ירבת אל-מאלח, עין אל-מייתה ואל-בורג', הסמוכות זו לזו, שלוש פעמים בשל אימוני הצבא באזור. בקהילות אלה 29 משפחות, והן מונות 180 נפשות, בהן יותר ממאה קטינים. ב-11 וב-17 ביוני פונו התושבים למשך שש שעות בכל פעם, החל מהשעה 06:30 בבוקר. חלק מהתושבים נעזרו בעגלות רתומות לטרקטורים ואחרים התפנו ברגל. מתחקיר בצלם עלה כי במהלך אימונים אלה לא נגרמו נזקים לרכוש או לקרקעות. ב-23 ביוני שוב פונו התושבים (למעט שתי משפחות ששהו באותה עת בשטחי מרעה אחרים. התושבים שהתרחקו מהאזור בחלקם באופן רגלי, ובחלקם באמצעות טרקטורים עם עגלות, דיווחו כי שמעו מרחוק רעשי ירי ופיצוץ, וראו דליקות שפרצו באדמות מרעה הסמוכות לאל-בורג' ולקהילת ח'ירבת ירזא הסמוכה, שלא נדרשה להתפנות. התושבים קיבלו צווי פינוי גם לתאריך ה-26 ביוני, אך במועד זה לא הגיעו נציגי הצבא והמנהל למקום כהרגלם כדי לוודא שהתושבים התפנו, ולכן נותרו התושבים בבתיהם. זאת ככל הנראה משום שהאימון התבטל, למרות שאיש לא טרח להודיע זאת לתושבים. תושבי קהילות אלה כבר פונו למשך יומיים בחודש מאי, ובסך הכל מאז תחילת השנה ועד סוף יוני התפנו ממקום מושבם חמש פעמים. אימוני הצבא מהווים מטרד בלתי סביר לחיי הקהילות באזור, שתושביהן נדרשים בהתרעה קצרה, לעיתים של שעות ספורות, לעזוב את בתיהם לשעות ארוכות. בחלק מהמקרים אין לתושבי הקהילות מקום חלופי מסודר להתפנות אליו, והם נותרים חשופים לתנאי מזג האוויר הקשים השוררים בבקעת הירדן בימי הקיץ. בתנאים אלה הם נאלצים לדאוג לבני משפחותיהם, מטף ועד זקן, למחסה, מים ומזון. פגיעה זאת מחריפה בתקופה זה של השנה, בשל צום הרמדאן. תושבי ח'ירבת אל-מאלח, עין אל-מייתה ואל-בורג' מתפנים בהוראת הצבא. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 17.6.15 תושבי קהילות הבקעה מתפרנסים באופן כמעט בלעדי מרעיית צאן ומגידולים חקלאיים באדמות הסמוכות לבתיהם. הפגיעה הנרחבת בשטחים חקלאיים ובשטחי מרעה עקב הירי, הדליקות ומעבר הטנקים וכלי הרכב הצבאיים בשדות מעמידה בסכנה את עצם יכולתן של הקהילות לקיים את עצמן באזור. מדיון שהתקיים ב-27.4.14 בוועדת המשנה לענייני איו"ש של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ואשר פרוטוקול פורסם באתר הארץ, עולה במפורש כי סילוק הפלסטינים משטחים אלה הוא אחת מהמטרות העיקריות שלשמן מתקיימים האימונים. כך אמר בדיון אל"מ עינב שלו, קצין אג"מ בפיקוד המרכז: "אני חושב שאחד ההליכים הטובים שיכולים לחמוק בין האצבעות הם חזרה של שטחי אש למקום שבו הם אמורים להיות והם עדיין לא שם. [זו] אחת הסיבות המרכזיות שאנחנו מורידים כמערכת צבאית הרבה מהאימונים לבקעה.... כאשר הגייסות דורכים, אנשים זזים הצדה ואני לא עושה כאן הבחנה בין יהודים לפלשטינים אלא אני מדבר באופן כללי.... יש מקומות כאלה, [בהם] רידדנו את כמות האימונים בצורה משמעותית, צמחו שם יבליות". על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, מדינה כובשת רשאית לפעול בתוך השטח הכבוש משני שיקולים בלבד: טובת האוכלוסייה המקומית ושיקולים צבאיים מידיים הקשורים לפעולת הצבא בשטח הכבוש. ישראל ככוח כובש אינה רשאית להשתמש בקרקע לצרכים צבאיים כלליים, כמו אימונים למלחמה ואימונים כלליים של הצבא. בוודאי שהיא אינה רשאית לפגוע בפרנסת תושבים מוגנים באמתלה זו ולפעול לגירושם מבתיהם. על ישראל להפסיק לאלתר את הפינויים הזמניים של קהילות לצורכי אימונים, ואת כל הפעולות האחרות שהיא נוקטת בניסיון לכפות על התושבים הפלסטינים בבקעת הירדן להתפנות מהאזור.

29 יוני 2015