הודית? עכשיו לך תוכיח שאין לך אחות

מועתז ג'עפר חמד, תושב מחנה הפליטים קלנדיה בן 25, נעצר ב-5.5.19 במחסום קלנדיה, כשבידו תיק ובו שני בקבוקי תבערה שתכנן לזרוק על כוחות הביטחון. ברגע האחרון הוא התחרט והסגיר את עצמו. הוא נעצר ונלקח לחקירה, במהלכה הודה כי בעבר השליך בקבוק תבערה לעבר כוחות הביטחון שנכנסו למחנה ויידה לעברם אבנים. בעקבות זאת, הגישה נגדו התביעה הצבאית כתב אישום בגין עבירות שביצע "כשנה עובר למעצרו או במועד הסמוך לכך". שמונה חודשים לאחר מעצרו, בינואר 2020, הוא הורשע במסגרת עסקת טיעון ביידוי בקבוק תבערה ונגזרו עליו עשרים חודשי מאסר – מהם 14 בגין עבירה זו ושישה נוספים בשל הפעלת עונש מותנה שנגזר עליו בעבר. כן נגזרו עליו מאסר על תנאי וקנס בסך 2,000 ש"ח.

עד כאן – שגרה. אלפי מקרים דומים מתנהלים מדי שנה בבתי המשפט הצבאיים. ואולם התפתחות מפתיעה הפכה סיפור זה לייחודי: כשהתיק הגיע לוועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר, הבחינה עורכת הדין שטיפלה בו, אסמהאן עבד אלהאדי, כי במאי 2018 – המועד שבו לכאורה ביצע חמד את העבירה על פי גזר הדין – הוא בכלל היה בכלא וריצה עונש מאסר בגין עבירה קודמת בה הורשע.

עו"ד עבד אלהאדי הגישה בקשה למשפט חוזר. בתגובה לבית המשפט התעקשה התביעה כי אין במידע זה כדי לבטל את הרשעתו של חמד וכי עליו להמשיך ולרצות את עונש המאסר שנגזר עליו. ב-15.10.20 התקיים דיון בבקשה בבית המשפט, במהלכו הסכימה התביעה, בעקבות הצעת השופט – ולאחר שהבהירה כי אינה מסכימה לבקשת ההגנה אלא רק בשל "מספר כשלים" שהתגלו בהליך – שעונשו של חמד יקוצר ושהוא ישוחרר עוד באותו יום.

התפתחות חריגה זו בתיק מספקת הזדמנות לבחון את דרך עבודתה של התביעה ואת השיקולים המנחים אותה. אך בעיקר, היא ממחישה עד כמה השאלה האם נאשם פלסטיני אכן ביצע את המיוחס לו בכתב האישום כלל אינה מעניינת את התביעה או את השופטים. עבורם הוא אשם – גם אם הוכח אחרת.

מהמעצר ועד להרשעה

חמד נחקר פעמיים לאחר מעצרו. החקירה הראשונה התקיימה ב-6.5.19, ובמהלכה הוא הסביר כיצד השיג את בקבוקי התבערה וכיצד התחרט ובחר שלא להשליכם. במהלך החקירה שאל אותו החוקר "כמה פעמים בעבר יצא לך להכין בקת"בים?" חמד ענה שהדבר קרה "פעם אחת במחנה, היו התפרעויות, וזהו". לשאלת החוקר מתי התרחש האירוע, הוא ענה "לפני שנה, לא זוכר באיזה תאריך" ובתשובה לשאלה לעבר מי הוא השליך את הבקבוקים הוא ענה כי "היו התפרעויות והצבא היה בפנים". הוא אמר שאינו זוכר כמה בקבוקים הוא זרק, אולי אחד אולי שניים, ושהם פגעו ברצפה.

יומיים לאחר מכן נחקר חמד שוב, הפעם ספציפית על זריקת בקבוקי התבערה עליה סיפר בחקירתו הקודמת. הוא מסר לחוקר שהוא חושב שהדבר התרחש כאשר הצבא הגיע למחנה כדי לעצור את אחד מתושביו – שאת שמו ציין – ותושבים אחרים, בהם הוא עצמו, יידו אבנים לעבר החיילים. החוקר בדק במערכת את שמו של האדם שמסר חמד ובתום החקירה ציין בתיק כי אדם זה נעצר ב-30.10.17 – כשנה וחצי לפני שהתקיימה חקירה זו.

על בסיס מידע זה הגישה נגדו התביעה הצבאית ב-20.5.19 כתב אישום בו הואשם בשתי עבירות – "זריקת חפץ מבעיר", ו"זריקת חפצים לעבר אדם או רכוש" – ששתיהן בוצעו "כשנה עובר למעצרו או במועד הסמוך לכך". לאחר הגשת כתב האישום, הוארך מעצרו של חמד עד תום ההליכים – כנהוג בבתי המשפט הצבאיים.

ב-8.1.20, לאחר שחמד הוחזק בכלא שמונה חודשים, הובאה בפני בית המשפט עסקת הטיעון עליה סיכמו הצדדים. במסגרת העסקה, נמחקה מכתב האישום העבירה של יידוי אבנים. כמו תמיד, התובע הציג את פרטי העסקה בבית המשפט והשופטת, רס"ן מירב הרשקוביץ-יצחקי, הבהירה לצדדים כי היא אינה כבולה להסדר הטיעון. היא הקריאה את כתב האישום המתוקן, הסנגור הבהיר כי חמד מבין את שנאמר ומודה באשמה, והשופטת הודיעה כי היא מרשיעה אותו על בסיס הודאתו.

בגזר הדין כתבה השופטת כי "באזור מאי 2018" יידה חמד בקבוק תבערה לעבר כוחות הביטחון. בהתאם לסיכום המוקדם בין הצדדים, היא גזרה על הנאשם 14 חודשי מאסר בפועל בגין עבירה זו. בנוסף היא הפעילה עונש מאסר מותנה של שנה שעמד נגדו – וקבעה כי שישה חודשים ירוצו במצטבר ושישה בחופף. בסך הכל נגזר על חמד לרצות עשרים חודשי מאסר בפועל. כמו כן נגזרו עליו 12 חודשים נוספים על תנאי למשך חמש שנים וקנס של 2,000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו. בכך הסתיים ההליך.

הבקשה למשפט חוזר ותגובת התביעה

בדיעבד הסתבר שבמאי 2018, אז לכאורה ביצע חמד את העבירה שבה הורשע, הוא הוחזק בכלא וריצה עונש מאסר בגין עבירה אחרת. על פי היסטוריית ההרשעות והעונשים שנגזרו עליו – שהופיעו בתיק החקירה והיו גלויים לתביעה ולשופטת – הוא הוחזק בכלא בין ה-17.12.17 ל-10.8.18 ושוב בין ה-27.9.18 ל-12.11.18.

עורכת הדין אסמהאן עבד אלהאדי הגישה לבית המשפט הצבאי בקשה לקיום משפט חוזר, על פי סעיף 157 לצו בדבר הוראות ביטחון. זאת בטענה שמדובר בראיות משמעותיות העשויות "לשנות את תוצאת המשפט לטובת הנדון" וכן בטענה שקיים חשש כי "נגרם עיוות דין" – מאחר שהראיות הקיימות בתיק אינן מספיקות לבסס הרשעה.

התביעה בחרה שלא לסגת מכתב האישום בעקבות הגילוי המביך ובמקום זאת הגישה לבית המשפט תגובה ארוכה ומפורטת בה התעקשה כי דווקא הבקשה למשפט חוזר מופרכת וכי יש לדחותה על הסף. זאת, לטענתה, בעיקר מטעמים פרוצדורליים שכן על המבקש היה להגיש בכלל ערעור ולא בקשה למשפט חוזר. ושנית, בשל "שיהוי" בהגשת הבקשה.

למרות שמבחינתה די היה בדברים אלה כדי לדחות את הבקשה, התייחסה התביעה גם לגופו של עניין. או אז הסתבר כי לדעת התביעה די בכך שחמד הודה בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום כדי להרשיעו. לעובדה שהוא ריצה עונש מאסר בזמן שבו נקבע בגזר הדין שהוא ביצע את העבירה אין לדידה, בשלב זה, שום משמעות. לטענת התביעה, "ההרשעה היא תולדה של הודאתו בפני בית המשפט במיוחס לו. הודאה זו ניתנה על ידי המבקש מרצונו החופשי בעת שהיה מיוצג בהליך". אמנם, ייתכנו מקרים – חריגים ביותר – שבהם יוכל אדם לחזור בו מהודאתו, אך המקרה הזה אינו אחד מהם שכן הוא "לא הציג כל ראייה על כך שנפל פגם בהודייתו" – כזו שתוכיח כי היא לא ניתנה מרצונו החופשי, שהיא ניתנה שלא כדין או שהייצוג שלו היה פגום.

ממילא, מדגישה התביעה, אין בגילוי שהוא היה בכלא במאי 2018 כדי לזכותו. זאת לא רק בגלל שאין מדובר בראיות חדשות (שהרי הידיעה על היותו בכלא במאי 2018 היתה ברשותו כל הזמן) אלא בעיקר מאחר שזוהי אינה ראיה בעלת "מסה קריטית" ומאחר שאין מדובר ב"ראיות ועובדות אשר עשויות להטות את הכף", כאלה שהן בעלות "משקל סגולי שיש בו להביא לשינוי תוצאת המשפט לטובת הנידון" – תנאים שנקבעו בפסיקה לקבלת בקשה למשפט חוזר.

הסיבה העיקרית להקלת הראש של התביעה בעובדה זו טמונה בכך שמסתבר שהיא כלל אינה עומדת על כך שחמד ביצע את העבירה המיוחסת לו במועד שנכתב בכתב האישום ואשר אושר בגזר הדין. לגרסתה, "אף שחודש מאי 2018 הוא בגדר מועד אפשרי הוא לא מועד יחיד" וברור כי "לא ניתן לקבל תיזה לפיה המועד המדויק לביצוע העבירה היה יכול להיות רק בחודש מאי 2018". לטענתה, "ישנם מועדים רבים במהלך שנה זו, בהם לא היה במאסר ויכול היה לבצע את העבירה".

בתגובה שהגישה לבית המשפט התביעה כמעט מלינה על חמד על כך שהוא נמנע מלמסור מידע מדויק בנוגע למועד ביצוע העבירה שיוחסה לו. היא מציינת שחמד נחקר פעמיים, אך "בשתי החקירות לא מסר גרסה ממנה ניתן ללמוד על המועד המדויק של ביצוע העבירה" ו"מסר הערכה בלבד לגבי מסגרת הזמנים". היא מציינת כי בחקירתו הראשונה הוא מסר כי האירוע היה "לפני שנה, לא זוכר באיזה תאריך", ובחקירתו השנייה הוא מסר כי האירוע התרחש במהלך מעצר של תושב המחנה – שעל פי בדיקה נעצר כשנה וחצי לפני שנעצר. התביעה מדגישה כי המידע הסותר רק מלמד "על בלבול של המבקש הנוגע אך ורק ביחס למועד המדויק של הפרת הסדר אולם לא לעצם קרות הפרת הסדר וזריקת בקבוק התבערה".

בדיון שהתקיים בבית המשפט הצבאי לערעורים ב-15.10.20 בפני נשיא בית המשפט, השופט אל"מ נתנאל בנישו, הגיעו הצדדים להסכמה כי חמד ישוחרר – אך לא יזוכה, הכל במסגרת המשחק ב"כאילו": הצדדים יסכימו שהוגשה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, הם יסכימו שהבקשה תתקבל, והם יסכימו שבמסגרת הערעור יסכים בית המשפט להקל בעונשו כך שזה יסתיים בדיוק ביום הדיון. התובע הדגיש כי "הסכמתנו אינה נובעת מקבלת טענות ההגנה ביחס למשפט החוזר אלא לנוכח מספר כשלים לאורך ההליך החקירתי והמשפטי".

בהמשך להסכמה זו, קבע השופט אל"מ בנישו, כך:

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בעניין ולאור התרשמותי כי הבקשה וההסכמה משרתים באופן מרבי את עשיית הצדק ואת אינטרס המערער, ובשים לב לכשלים מסוימים שהתרחשו במסגרת החקירה ותהליך העמדה לדין, הנני מקבל את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. כמו כן, הנני מקבל את הסכמת הצדדים בנוגע לערעור, באופן זה שחלף המאסר הכולל שהוטל על המערער, יהיה עליו לרצות מאסר כימי מאסרו עד היום מיום מעצרו, היינו שנה, חמישה חודשים ואחד עשר ימים... בנוסף, יהיה על המערער לשלם קנס של 1,000 ש"ח.

זוהי השגרה.

המקרה של חמד חריג רק באופן הבוטה שבו הוא חושף את שגרת התנהלותה של מערכת בתי המשפט הצבאיים: את דלות החומרים עליהם מתבססת התביעה, את תפקידם הכמעט שולי של השופטים, ובעיקר עד כמה אין לאמת כל תפקיד בהליך המשפטי ועד כמה התביעה והשופטים אינם נזקקים לראיות לצורך הרשעת הנאשם.

במקרה של חמד, לתביעה לא הייתה כל ידיעה עצמאית כי בוצעה בכלל עבירה. כל שעמד לרשותה הם כמה משפטים בודדים – וסותרים – שמסר חמד בשתי חקירות שונות. התביעה לא עשתה כל ניסיון להשיג מידע נוסף – כמו למשל תיעוד של האירוע על ידי כוחות הביטחון או אפילו הצלבה של מועדי המאסר שלו עם המועדים האפשריים מבחינתה לביצוע העבירה. זאת מאחר שהתביעה אינה רואה כל צורך בהשגת ראיות להוכחת אשמת הנאשם, שהרי מבחינתה – מרגע שהודה אשמתו הוכחה. מכאן והלאה מדובר בפרוצדורות: הגשת כתב אישום, הגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים וסיכום הפרטים של עסקת הטיעון.

גם בבתי המשפט בישראל מייחסים השופטים משקל גבוה להודאה באשמה, בין השאר בהנחה שאדם לא יפליל את עצמו במעשה שלא עשה. ואולם הנחה זו זכתה לביקורת נוקבת בפסיקה בישראל ובספרות המשפטית. כך, למשל, בדצמבר 1994 פורסמו המלצות ועדת גולדברג לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד. בין השאר קבעה הוועדה כי "את התפישה כי הודיית נאשם בחקירתו הינה 'מלכת הראיות', יש לקבל עם קב חומטין, וההנחה כי אין אדם משים עצמו רשע, במשמעות כי אין אדם מפליל עצמו ללא עוול בכפו, איננה יכולה להתקבל כהנחה משפטית". בהתחשב בכך נקבע – לפחות ברמה המוצהרת – כי משקלה של הודאה, גם כזו שנגבתה כדין, שקולה לכל ראיה אחרת וניתן להרשיע נאשם על בסיסה רק בהתקיים "דבר מה נוסף".

ההסתמכות על הודאתו של חמד במקרה הנוכחי קיצונית אף יותר מהרגיל, שכן הוצגו בפניה עובדות שהוכיחו שהוא לא יכול היה לבצע את העבירה במועד שנכתב בכתב האישום ובגזר הדין. אך התביעה לא נתנה לעובדות לבלבל אותה והמשיכה להיתלות בהודאתו של חמד. לצורך כך, היא לא היססה לטעון שהשופטת טעתה בתאריך שציינה בגזר הדין – על אף שהתביעה לא טרחה לערער על כך. היא אף הודתה בחצי פה שאולי היה על התביעה לנסח אחרת את כתב האישום ואולי אפילו לבצע פעולות חקירה נוספות – אך הדגישה שאין בכך שהיא לא עשתה כך כדי לערער על הודאתו של חמד. התביעה אף הרחיקה לכת ורוקנה לחלוטין מכל תוכן את משמעות המילה "בסמוך" כדי להצדיק את הניסוח שנבחר לבסוף בכתב האישום – בכך שטענה שזו רחבה מספיק כדי לכלול גם חודשים לפני או אחרי המועד שנקבע, ובעצם טווח זמנים לא מוגדר.

השאלה מתי ביצע חמד את העבירה והאם בכלל הוא ביצע אותה – שהתשובה לה מהווה את אחד מיסודות העבירה הבסיסיים – כלל אינה מטרידה את התביעה, המתייחסת אליה כאל פרט שולי. מבחינת התביעה, הודאתו של חמד – מופרכת ככל שתהא – היא הראיה היחידה הנדרשת לצורך הוכחת אשמתו ולמעשה לא ברור כיצד מבחינת התביעה ניתן בכלל לגבור עליה, שהרי לשיטתה אפילו ראיה חד משמעית שהוא לא יכול היה לבצע את הנטען בכתב האישום לא מעלה או מורידה.

השתלשלות העניינים במקרה זה אינה חריגה אלא דווקא ממחישה את המתרחש באלפי תיקים אחרים מדי שנה. מקרה זה ממחיש כיצד ניתן לגזור על אדם עונש מאסר, גם בהעדר כל ראיות המוכיחות את אשמתו: ברוב המכריע של המקרים, השופטים נעתרים לבקשת התביעה למעצר עד תום ההליכים – זאת מבלי לבחון כמעט את הראיות הקיימות. בעקבות זאת, נאלצים הנאשמים הפלסטינים לנהל את משפטם מתוך הכלא מה שמדרבן את רובם המכריע לחתום על עסקת טיעון. לכן ניהול משפט הוכחות הוא הליך נדיר ביותר במערכת זו; הנאשמים יודעים היטב שאם יבחרו לנהל משפט הוכחות הרי שגם אם בסופו של דבר יזוכו – עניין נדיר בפני עצמו במערכת זו – הם ישבו בינתיים בכלא תקופה ארוכה מזו הצפויה להיגזר עליהם במסגרת עסקת טיעון.

איזה סיכוי היה לחמד לזכות במשפט של צדק במערכת כזו? כלפי חוץ היא נדמית אמנם כמתנהלת כבית משפט לכל דבר, אך למעשה היא מהווה את אחד ממנגנוני הכיבוש הפוגעניים ביותר המתחזקים את השליטה בפלסטינים. הרשעתו המופרכת והתנהלותם של התביעה הצבאית ושל השופטים במערכת בתי המשפט הצבאיים חושפים עד כמה אין משמעות לעובדות במערכת זו ועד כמה כליאתו של פלסטיני על ידי רשויות הכיבוש היא עניין שרירותי לחלוטין: האישום, ההרשעה והכליאה כלל אינם תלויים בשאלה האם בוצעה עבירה והאם עניין זה הוכח בבית המשפט. הם תלויים רק בשאלה האם ישראל החליטה שפלסטיני מסוים צריך לשבת בכלא.