למחרת, כשהמחנה היה נתון עדיין בעוצר, התאספה קבוצת נערים מחוץ לבית משפחת קראקע. חיילים הגיעו למקום, קיללו את הנערים והורו להם להיכנס לבית. קבוצת הנערים, שעמדה בצומת רחובות, התחילה ליידות אבנים לעבר החיילים שעמדו במורד הרחוב, ואלה ירו לעברם כדורי מתכת מצופי גומי. כמה מהנערים, בהם נאסר אל-קסאס בן ה-16, רצו לרחוב סמוך, שם נתקלו בשלושה חיילים שהגיחו מאחת הסימטאות. הנערים נבהלו והחלו לברוח, אך הספיקו להתרחק רק צעדים ספורים לפני ששמעו שתי יריות. אחת מהן פגעה בגבו של אל-קסאס והוא מת מפצעיו מאוחר יותר באותו יום.
למחרת, ב-17.4.89, נקבר אל-קסאס בכפר הסמוך ארטאס, בגלל העוצר שהיה מוטל עדיין על המחנה. תושבים רבים ממחנה הפליטים א-דוהיישה הגיעו להלוויה דרך הגבעות. בדרכם חזרה, כשכבר היו סמוך למחנה, נתקלו התושבים בקבוצת חיילים. ילדים יידו לעברם אבנים והחיילים ירו לעברם. רופיידה אבו לבן, בת ה-13, שהשתתפה בהלוויה, עמדה בקרבת מקום. היא לא השתתפה ביידוי האבנים. היא נפגעה מכדור שחדר לעורפה ויצא מבין עיניה, פונתה לבית סמוך, שם מתה מפצעיה כעבור דקות ספורות.
קצין צבא הגיע לבית המשפחה וביקש לברר איך היא נהרגה. הוא אמר לבני המשפחה שאם הם ימסרו את גופתה לצבא, ניתן יהיה לברר כיצד היא נהרגה. אביה אמר לו שאין להם נשק, ולכן יש רק דרך אחת שבה יכלה בתו להיהרג. הקצין אמר שהוא חושב שהיא נהרגה מאבן. הוא הזמין את האב למשרדי המנהל האזרחי כדי לדבר, אך האב סירב.
במחנה הפליטים א-דוהיישה שבמחוז בית לחם ב-17.4.89
תחקיר האירוע (בשנה הראשונה לעבודתו התבססה עבודת בצלם על תחקירים מסוג זה):
בשבת בבוקר, 15.4.89, הטיל הצבא עוצר על מחנה הפליטים א-דוהיישה והודיע ברמקולים כי כל מי שיפר את העוצר – ייהרג. בסביבות השעה 14:00 הלך עימאד קראקע, בן 23, להאכיל את הצאן במכלאה הנמצאת על גגון הצמוד לבית המשפחה. מעט לאחר מכן שמעו בני המשפחה צעקה וחברו של עימאד רץ אליו. הוא מצא אותו פצוע. קראקע מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן.
באותו בוקר, בסביבות 9:30, תליתי כביסה על הגג ואז ירדתי לחדר של הבת הבכורה שלי, רופיידה, שהייתה אז בת 13 וחצי. רציתי להעיר אותה כדי שהיא תרחץ את האחים הקטנים שלה, בני שנתיים ושלוש, ותעזור לי בעבודות הבית לפני שאני יוצאת לעבודה שלי במטבח של בית החולים אל-כאריתאס בבית לחם. חשבתי שהיא ישנה עדיין אבל היא לא הייתה במיטה שלה. לא ידעתי לאן היא הלכה.
לפני שהבנתי מה קורה הגיעו לבית שלנו בחורים והודיעו לנו שרופיידה נהרגה אבל לא האמנתי להם. אני ואבא שלה הלכנו למקום שאליו הם שלחו אותנו וכך נודע לי שהיא נהרגה.
אני עדיין זוכרת את הכול לפרטי פרטים. הלכנו משם לבית החולים ושם ראיתי אותה שוכבת על מיטה. נודע לי שהיא נפגעה מקליע בחלק האחורי של הראש. זה היה מראה מבעית. כל אותו יום לא הפסקתי לצעוק ולחבוט לעצמי בראש. לא האמנתי שאיבדתי את בתי הבכורה. היא הייתה יד ימיני.
רופיידה הייתה תלמידה חרוצה והייתה לה אישיות חזקה. אחרי הלימודים היא הייתה עוזרת לי בכל ענייני הבית ועם האחים הקטנים שלה ובחופשות היא הייתה יוצאת עם אבא שלה, שהיה מוכר ירקות.
מותה שבר אותי. זה השאיר במשפחה חור גדול והמון עצב. חיינו בעצב מתמיד במשך שנים ארוכות, ובעצם עד לרגע זה. אני זוכרת אותה בבהירות עד היום. התמונה שלה תלויה על הקיר בסלון שלנו ואני כל הזמן מסתכלת בה. בינתיים האחים שלה גדלו ואחרי שהיא נהרגה ילדתי עוד שישה ילדים. אחרי מותה עזבתי את העבודה שלי, לא יכולתי לעשות הכול לבד בבית וגם לעבוד.
בזמנו אחד מארגוני זכויות האדם הגיש תלונה על זה שהיא נהרגה אבל אני לא יודעת מה היו התוצאות של זה. כל מה שאני יודעת זה שהחייל שירה בה חשב שהיא בן, אולי בגלל שהשיער שלה היה קצר. אבל האם ייתכן שחייל יעשה דבר כזה, יירה עליה מאחור וייפגע לה בראש? היא בסך הכול השתתפה בהלוויה ועמדה ליד ההפגנה. אבל כמו שאומר הפתגם, כשהשופט הוא אויב שלך, בפני מי תתלונן? זה מה שאני אומרת.
אני חיה פה במחנה הפליטים מאז שנולדתי. הרבה בחורים ונערים נהרגו פה. בכל פעם שיש שהיד אני נזכרת ברופיידה, היא הייתה אחת ההרוגות הצעירות ביותר במחנה. גם אנשים אחרים פה זוכרים אותה עדיין. הרבה פעמים אנחנו מעלים זיכרונות ביחד עם חברים שלנו עליה ועל היום שבו היא נהרגה.
הבנים הנשואים שלי קראו לבנות שלהם על שמה, ויש לנו עכשיו שתי נכדות בשם רופיידה – הבת של הישאם והבת של אחמד. שתיהן בנות 21. גם ידיד שלנו וגם אחד השכנים קראו לבנות שלהם רופיידה לזכרה. בכל פעם שאני פוגשת את אחת מהבנות הללו אני נזכרת ברופיידה ומדמיינת שהיא עדיין ממשיכה לחיות איתנו.
עאאישה אבו לבן, אמה של רופיידה, בת 70 ואם לתשעה, סיפרה השנה לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש כיצד נראים חייה מאז איבדה את בתה:
אני ובעלי ג'ליל גרים במחנה הפליטים א-דוהיישה בבית לחם, והילדים הנשואים שלנו והנכדים גרים סביבנו. שנינו כיום בני שבעים ובעלי חולה. החיים שלנו כיום רגועים אבל לעולם לא אשכח את היום ההוא שבו הרגו את רופיידה.
לא היה קשר בין מות הילדה לפעילות צה"ל באזור... מפקד סיור בדרגת סמל סטה מהוראות הירי. מכיוון שעברו יותר משלושה חודשים מיום שחרורו של החייל, לא ניתן היה להעמידו לדין משמעתי אלא לנזוף בו בלבד. הירי של אותו סמל, שעובדת קיומו התבררה במהלך החקירה, אכן נעשה בסטייה מן ההוראות, אך לא היה לו קשר למות הילדה.
נמסר לבצלם ביום 3.5.90 מדובר צה"ל