מוחמד לא ברח. הוא לא כל כך בסדר במוח, הוא קצת משוגע. החיילים התקרבו אליו והיכו אותו. הוא אמר להם "כוס אוח'תו", ככה הוא אומר לכולם. ואז הם התנפלו עליו והיכו אותו באגרופים ובקתות הרובים בכל חלקי הגוף.
הם ניסו לשים אותו במכונית והוא התנגד והם שוב היכו אותו. קראתי לחיילים ואמרתי להם בעברית: "זה אין שכל, מג'נון", וחייל אחד אמר לי: "תנו לנו אחד עם שכל ונעשה אותו יותר גרוע ממנו". בסוף זרקו אותו על הארץ, קשרו לו את הידיים מלפנים ושמו אותו בג'יפ. הנשים והשכנים צעקו כל הזמן שמוחמד משוגע, אבל זה לא עזר. הם לקחו אותו מהכפר בג'יפ.
בבית רימא שבמחוז רמאללה ב-29.6.91
עדותו של חסן עפיפה, תושב הכפר בית רימא
העדות נגבתה על ידי יובל גינבר ב-8.7.91
ביום שבת, 29.6.91, בערך בשעה 14:00, הייתי בבית. ראיתי את הצעירים בורחים מהחיילים. מוחמד ישב לפני הבית של השכן שלי. באו חיילים מלווים בג'יפ גדול, היו שם בערך עשרה חיילים.
ב-29.6.91 חיילים נכנסו לכפר שלנו והיו עימותים בינם לבין בחורים מהכפר. החיילים, שרדפו אחרי הבחורים, נתקלו באחי מוחמד, שבכלל לא השתתף בעימותים. הוא היה אז בן 23. מאוחר יותר סיפרו לי שהחיילים תקפו אותו ואחר כך לקחו אותו איתם בג'יפ. הם החזיקו אותו בהתנחלות חלמיש מהצהריים ועד הלילה ואז שחררו אותו בעקבות פנייה של יו"ר המועצה למושל הצבאי. במקום להחזיר אותו לכפר, הם נטשו אותו ליד ההתנחלות חלמיש. במקרה עבר שם אחד התושבים והחזיר אותו הביתה. הגוף שלו היה מלא חבורות כחולות וכהות מהמכות הקשות שהוא קיבל מהחיילים.
מאז האירוע מוחמד סובל מפוביה, הוא מפחד מאוד מהצבא. ברגע שהוא רק שומע שהצבא בכפר, הוא בורח לתוך הבית ומסתגר שם. שלושה או ארבעה חודשים אחרי שהחיילים תקפו אותו, הצבא הטיל עוצר על הכפר ולא יכולנו לצאת מהבית. ישבנו בחצר. פתאום עבר ליד הבית רכב סיור צבאי ומוחמד קפץ בבהלה, ברח פנימה וסגר את הדלתות. החיילים, שראו את זה, חשדו בו, קפצו מהרכב ורצו אחריו. הם הוציאו אותו מהבית והיכו אותו. הסברנו להם שהוא לוקה בשכלו והתחננו שיפסיקו, שיעזבו אותו, אפילו הראינו להם מסמכים רפואיים מבית החולים, אבל כל זה לא עזר. שעה שלמה ניסינו לשכנע אותם והתקשרנו לגופים רשמיים כדי שיתערבו, עד שבסוף הם שחררו אותו.
זה חזר על עצמו כמה פעמים, שהוא נבהל מהצבא וברח ואז החיילים חשדו בו, רדפו אחריו ותקפו אותו. כדי להגן עליו התחלנו לדאוג שהוא יישאר בבית, במיוחד לפני הקמת הרשות הפלסטינית, כשהצבא עדיין נכנס לכפר שלנו כמעט כל יום. אבל גם היום הצבא נכנס לכפר, וזו עדיין בעיה.
לפני שמוחמד הותקף על ידי החיילים הוא עבד בחקלאות וגם הוציא את הצאן למרעה. הוא תפקד ודאג לעצמו וגם עזר בפרנסה של המשפחה. אבל מאז התקיפה המצב שלו החמיר ונראה שהנזק שנגרם לו הוא בלתי הפיך. בגלל שהוא יושב כל זמן בבית ולא עושה כלום, מוחמד גם עלה מאוד במשקל.
לפעמים יש לו סיוטים בלילה והוא צועק כל מיני דברים, כמו "הם רוצים לירות בי! הם רוצים להרוג אותי!" או "הם מתנפלים עלי, אאאח' הבטן שלי. תפסיקו להרביץ. די!" הזיות כאלה, כולן סביב הצבא. לפעמים הוא הולך מתוך שינה וחולם על הצבא וכל המשפחה מתעוררת מהרעש. בזמן האחרון הוא הוזה הרבה, לפעמים הוא מדבר עם עצמו ולפעמים אתנו, אבל הדברים שהוא אומר לא מובנים ולא קשורים זה לזה.
היו מקרים שבהם הוא אפילו תקף פיזית את בני המשפחה. פעם אחת הוא תקף את אבא שלנו ואת אחותנו. הוא תקף גם אותי אבל אני יודע להתמודד עם זה. אני יודע לרסן אותו. ההתנהגות שלו גם פוגעת בקשרים שלנו עם השכנים ומקשה על המפגש עם אנשים זרים, שלא ממש מבינים למה הוא מתנהג ככה. אבא שלי, שנפטר בינתיים, סבל יותר מכולם. אחרי כל תקרית כזו, הוא נאלץ ללכת לפייס את האנשים וזה היה גורם לו למבוכה גדולה. אפילו אמא שלי, חיכמייה, שהיא בת 80, סובלת עדיין בגילה המופלג מהמעשים וההתנהגות של מוחמד.
לקחנו אותו להרבה מרכזים רפואיים ורופאים מומחים והוא מקבל תרופות הרגעה, אבל הן לא תמיד עוזרות. גם אם המצב שלו משתפר לתקופה מסוימת, הוא תמיד מתדרדר אחר כך שוב.
הצבא גרם לטרגדיה הזו אבל אף אחד לא נדרש לתת דין וחשבון על כך. בזמנו נציג של בצלם תיעד את המקרה, אני לא זוכר מה היה שמו, והוגשה תלונה בעניין. אני מסרתי עדות במשרדי המנהל האזרחי בהתנחלות חלמיש, וגם עדים אחרים מהכפר מסרו עדות. לפי מה שנודע לי אז, נפתחה חקירה של המקרה אבל בסוף התיק נסגר בלי שום תוצאה. הנזקים הגופניים והנפשיים שנגרמו לאחי מוחמד נפלו על כתפי המשפחה לבד.
סאהר אל-ברר'ותי, אחיו של מוחמד, בן 56 ואב לשבעה, פגש השנה את תחקירן בצלם איאד חדאד ותיאר בפניו את ההשפעה של האירוע על חיי המשפחה כולה:
אחי מוחמד חלה בדלקת קרום המוח כשהיה ילד קטן וכתוצאה מזה נפגעה מנת המשכל וכושר הלמידה שלו. הוא לא היה מסוגל כבר לדאוג לעצמו ולא הלך לבית הספר. לא הייתה אז מודעות ולא דאגו להקים בתי ספר לבעלי הצרכים המיוחדים.
1. בעקבות תלונתכם שבנדון נפתחה על ידנו חקירת מצ"ח.
2. עפ"י חומר הראיות עלה כי במהלך מרדף אחרי מידי אבנים בכפר בית רימא תפסו חיילים מקומי שנחזה זורק אבנים ולאחר שהלה התנגד מילולית ופיזית למעצרו הופעל על ידם כח סביר על מנת לעוצרו. 3. יצויין כי עפ"י חומר החקירה נראה לכאורה כי החיילים לא היו ערים לכך כי מדובר באדם הלוקה בשכלו.
4. בנסיבות האמורות לא מצאנו לנכון להורות על נקיטת הליכים משפטים כלשהם כנגד החיילים ותיק החקירה נסגר.
5. לידיעתם.
מכתב מיום 4.2.92 לבצלם מסא"ל שלומי צפורי, רע"ן פיקוח משפטי והדרכה, הפרקליטות הצבאית