אני הייתי בין הראשונים בתהלוכה. עמדנו במרחק של 300 מטרים בערך מהטרקטורים שעבדו שם. פתאום יצאו עשרים או 25 חיילים מאחורי הטרסות. זה היה בסביבות השעה 11:00. הם חיכו עד שנגיע קרוב אליהם ורק אז חשפו את עצמם. ראינו עוד הרבה חיילים מסביב.
החיילים דחפו אותנו אחורה עם הרובים. זה נמשך בערך חמש דקות. אחר כך הם החלו לירות גז מדמיע ומיד אחרי זה הם ירו עלינו אש חיה. נפגעתי מכדור בצד שמאל של הצוואר. אמרתי לאיש שהיה לידי שנפגעתי, אבל הוא לא הגיב. הסתכלתי עליו וראיתי אותו שוכב על הבטן. הרמתי אותו קצת וראיתי שמתחתיו יש שלולית דם גדולה. הוא לא היה בהכרה.
הלכתי בערך עשרה מטרים ואז התעלפתי ונפלתי על הרצפה. אנשים לקחו אותי חצי קילומטר בערך עד לכביש ומשם פינו אותי לבית החולים ברמאללה. בבית החולים אמרו לי שנפגעתי מכדור מתכת מצופה גומי. רק מאוחר יותר הבנתי שהאיש שראיתי שוכב על הבטן נהרג.
התהלוכה לא הייתה אלימה, היה שם ילד אחד שזרק אבנים על החיילים ואני צעקתי עליו שיפסיק.
אב לשבעה (אשתו הייתה בהריון מתקדם), בניעלין שבמחוז רמאללה ב-10.11.96
עדותו של פווזי א-נג'אס, בן 34, תושב ח'ארבתא בני חארת' שבמחוז רמאללה
העדות נגבתה על ידי נג'יב אבו רקיה ב-2.1.97
ביום ראשון, 10.11.96, התארגנה תהלוכה בכפר דיר קדיס נגד הפקעת הקרקעות בשביל ההתנחלות קריית ספר (מודיעין עלית). ישראל הפקיעה מתושבי הכפר ניעלין בערך אלף דונם ובין היתר עקרו שם יותר ממאה עצי זית עתיקים שהרבה משפחות התפרנסו מהם. התהלוכה יצאה לדרך בשעה 10:30 בבוקר מהכפר דיר קדיס לכיוון האדמות שעליהן מתבצעות העבודות. בתהלוכה השתתפו כ-350 אנשים מהכפרים חר'בתא, ניעלין ודיר קדיס. היו איתנו אנשים מכובדים, שר החקלאות עבד אל-ג'וואד סאלח ושני חברי מועצת הרשות.
כשעטאללה נהרג היו לנו שבעה ילדים קטנים, הגדולה היתה בת 13 והקטנה היתה בת שבעה חודשים. אני הייתי אז בחודש חמישי להריון, והבן שלי הקטן, עטא, נולד אחרי שאבא שלו נהרג.
המוות של אבא שלהם היה מהלומה קשה בשביל הילדים שלי. עטאללה היה עמוד התווך שלנו וכשהוא נהרג, המשפחה התמוטטה. אחרי שקיבלתי את הבשורה המרה, הייתה לי התמוטטות עצבים וסבלתי מהזיות. הייתי בדיכאון ולא הבנתי מה קורה איתי.
רק אלוהים יודע מה עבר על הילדים וכמה הם סבלו בכל התקופה שבה הייתי חולה. סוהאד, הגדולה, הייתה אז רק בת 13. לא הייתה ברירה והיא הייתה חייבת לשאת באחריות מגיל קטן מאוד ולדאוג לאחים שלה. שנה אחרי שאבא שלה מת היא עזבה את בית הספר כי כבר לא יכלה לשאת בנטל המשפחה והבית. הילדים האחרים נשרו גם הם מבתי הספר, חוץ מבתי הקטנה אחלאם, שסיימה לימודי דיפלומה. הבנים יצאו לעבוד מוקדם והבנות עזרו בבית.
אף אחת מהבנות שלי לא יצאה לעבוד, כי זה לא מקובל בחברה שלנו. הבן שלי, סעיד ,יצא לעבוד בגיל 13, כסבל בשוק הירקות. הוא היה המפרנס העיקרי שלנו אבל השכר שלו היה נמוך מאוד. קיבלנו גם תמיכה מהרשות הפלסטינית וגם המשפחות שלי ושל בעלי עזרו לנו. הן לא תמכו בנו כספית אבל הם הביאו אוכל, שתייה, בגדים ודברים כאלה. כך, עד שהילדים שלי גדלו והתחילו לעבוד ולדאוג לצורכי הבית.
בהדרגה, עם השנים, החיים שלנו התייצבו. הילדים גדלו ושלושה מהם – שני בנים ובת – נשואים ושתיים מהבנות מאורסות. יש לי תשעה נכדים שמביאים שמחה לבית שלנו. אני מתנחמת בהם ושוכחת לפעמים את הדאגות שלי ואת הכאב.
היום כואב לי שהילדים שלי לא זכו ליהנות מהילדות שלהם כמו שאר הילדים בכפר. הם חיו בעוני ובדלות. לא יכולתי לתת להם דמי כיס, ואם אנשים אכלו בשר פעם פעמיים בשבוע, אנחנו אכלנו בקושי פעם אחת בחודש. הילדים שלי אפילו לא ידעו מה זה טיולים ופיקניקים מחוץ לכפר ולא היו להם משחקים וצעצועים.
אני והילדים שלי סבלנו מהשלכות הפשע שביצעו שלטונות הכיבוש. אני זוכרת שבזמנו הצבא הישראלי אמר שהוא פתח בחקירה של האירוע, שמעתי משהו אבל לא עקבתי אחרי זה. לא היו לי שום ציפיות או תקוות. אחרי כמה שנים נודע לי שבסוף הם סגרו את התיק, הם רק מתחמקים מאחריות. אילו נהרג יהודי, האם הם היו מפקירים את משפחתו ומותירים אותה ללא כל פיצויים? התשובה היא בהחלט לא. אבל אלינו הם מתייחסים כאילו אנחנו לא בני אדם.
הנאא עמירה, אלמנתו של עטאללה, בת 56 ואם לשמונה, פגשה השנה את תחקירן בצלם איאד חדאד ותיארה בפניו את ההשלכות של האירוע על חייה ועל חיי משפחתה:
אני טעמתי את האובדן ואת שברון הלב. מי שלא עבר דבר כזה לא יכול לתאר לעצמו את העינוי שנמשך כבר 22 שנים, מאז שהחיילים הרגו את בעלי עטאללה כשהוא השתתף בתהלוכת מחאה נגד הרחבת ההתנחלות קרית ספר (מודיעין עלית) על חשבון אדמות הכפר שלנו.
1. בעקבות מותו של עטאללה חוסיין עמירה, נפתחה חקירת מצ"ח.
2. מחקירת מצ"ח עולה כי כח בן שמונה חיילים שהיה באזור בו נערכה ההפגנה הותקף ע"י משתתפי ההפגנה (שמונה מאות אנשים) שיידו אבנים, באופן מסיבי, לעבר חיילי הכח. לאחר מיצוי האמצעים לפיזור התפרעויות ומאחר שאמצעים אלה לא הועילו, פתחו חלק מחיילי הכח באש.
3. מאחר שנקבע כי החיילים פעלו – בעת שהיו נתונים לסכנה ממשית, לאור מספרם, מיקומם ועוד ומאחר שהם נקטו קודם לכן באמצעים חלופיים שלא הועילו – נקבע כי הירי שביצעו לא חרג מן ההוראות.
4. הפרקליט הצבאי הורה על סגירת תיק החקירה.
מכתב מיום 1.5.97 לבצלם מאל"מ עינת רון, התובעת הצבאית הראשית