היום, בסביבות השעה 6:00 בבוקר, עקפתי את מחסום גילה. אני עוקף את המחסום בכל יום כדי לנסוע למוסררה, שם אוסף אותי הקבלן. ירדתי ברגל לכביש הראשי. במרחק של מאה מטרים בערך מהמחסום לכיוון ירושלים עמדה ניידת של משטרה שהסדירה את התנועה במקום. אף אחד לא התייחס אליה והמון פועלים המשיכו לעבור במקום בדרך לעבודה, כולם ללא היתר. עמדתי וחיכיתי להסעה שלי לירושלים. אחרי עשר דקות הגיע ג'יפ של מג"ב מכיוון גילה. עמדתי בצד השני של הכביש וכשהניידת הגיעה ברחתי עם הפועלים האחרים לתוך הוואדי. בג'יפ היו ארבעה או חמישה שוטרים. הם ירדו מהג'יפ והתחילו לרדוף אחרינו בתוך הוואדי. פתאום הופיע שוטר במרחק של שני מטרים ממני. ניסיתי לברוח ממנו, אבל לא הצלחתי.
השוטר תפס אותי. הוא היה בעל עור כהה מאוד, רזה, בגובה של כ-170 ס"מ, והעיניים והשיער שלו היו שחורים. היה לו רובה 16M. הוא התחיל מיד להכות אותי ולא שאל אותי שום שאלה על תעודת זהות או רישיון. הוא נתן לי סטירות ובעט בי, בעיקר ברגל ימין שלי. הוא היכה אותי במשך רבע שעה בערך. באותו זמן שאר השוטרים רדפו אחרי פועלים אחרים.
אחר כך הוא דחף אותי במדרון תלול, מלא אבנים. נפלתי והתגלגלתי כמה מטרים במדרון. לא הצלחתי לעצור, עד שהראש שלי פגע באבן. כתוצאה מהנפילה הזו נפגעתי באף, באוזן, בכתף שמאל וברגל שמאל. ניסיתי לקום ואז השוטר זרק עלי אבן גדולה, שלא פגעה בי. הוא התחיל לירות גז מדמיע לעבר פועלים אחרים. גם השוטרים האחרים ירו גז מדמיע.
ניסיתי ללכת אבל לא הצלחתי. פועלים שהיו במקום הרימו אותי ולקחו אותי לאיזה מחסן של עיריית בית לחם, קרוב למחסום. משם הזמינו אמבולנס שלקח אותי לבית החולים אל-חוסיין בבית ג'אלא, שם ניקו אותי מהדם ונתנו לי עזרה ראשונה. אחר כך עשו לי צילומי רנטגן ומצאו שיש לי שבר בקרסול של רגל ימין. הם שמו לי גבס. נשארתי בבית החולים עד השעה 11:00. אנשי המת"ק הגיעו לבית החולים ונתתי להם עדות מפורטת.
בסמוך למחסום גילה במזרח ירושלים ב-21.7.97
עדותו נגבתה על ידי פואאד אבו חאמד ב-21.7.97
אני עובד כבר בערך חודש כצבע באזור נווה יעקב עם קבלן ישראלי, בלי רישיון. ניסיתי לקבל רישיון שלוש פעמים אבל כל הבקשות שלי נדחו.
הרגשתי תסכול וכעס בגלל מה שקרה לי. לא הייתה לזה שום הצדקה. לא עשיתי שום דבר כדי להרגיז את השוטר שתקף אותי. עד היום אני מודה לאללה על זה שנשארתי בחיים כי התקיפה הזאת הייתה יכולה לעלות לי בחיים.
באותו יום כבר שיחררו אותי הביתה אבל הייתי מרותק לבית במשך שלושה חודשים בגלל הרגל השבורה. הסימנים של התקיפה המשיכו ללוות אותי במקומות שונים בגוף ועד היום אני סובל מכאבים ברגל ימין, במיוחד כשאני מתעייף. לפעמים גם קשה לי ללכת. תחקירן בצלם הגיע אליי אז הביתה, גבה ממני עדות וצילם אותי ואת הפציעות שלי. הוא אמר לי שתוגש תלונה בגלל האירוע הזה. אחרי עשרה ימים בערך, כשעדיין השתמשתי בקביים, הלכתי איתו למחסום 300 ושם מסרתי עדות על מה שקרה. אחרי שהחלמתי זימנו אותי למת"ק, ושוב גבו ממני עדות. הם הציגו בפני תמונות של שוטרי מג"ב שחורים וסימנתי שלושה שוטרים, אבל לא הייתי בטוח.
אחרי כמה זמן קיבלתי מכתב בדואר שבו הישראלים אמרו לי שהם מתנצלים על מה שקרה, אבל בגלל שלא זיהיתי את השוטר שתקף אותי התיק נסגר. אני לא חושב שסגירת התיק הייתה מוצדקת, בדיוק כמו שלתקיפה שלי לא הייתה הצדקה. תודה לאללה, אני עדיין בחיים.
בשנת 2000 התחתנתי ומאז הבאתי לעולם ארבעה ילדים. לא שכחתי את מה שקרה לי והרבה פעמים, במיוחד כשאני לבד, אני נזכר באותו יום שחור. סיפרתי לרוב החברים שלי מה קרה לי. היחידים שלא סיפרתי להם הם הילדים שלי, כי אני רוצה לחסוך מהם את הטינה והכעס שאני עדיין מרגיש.
ג'מאל סוכר, כיום בן 48 ואב לארבעה, פגש השנה את תחקירן בצלם מוסא אבו השהש וסיפר לו על חייו מאז:
אני עדיין זוכר את אותו יום בשנת 1997 שבו שוטר מג"ב היכה אותי. בבית החולים לא זיהיתי את הצורה שלי. הרגל הימנית שלי הייתה מגובסת והפנים שלי היו מרוסקים ונפוחים. האף שלי היה חבוש והיו לי חבורות ושריטות בכתף, בפנים, בחזה ובגב ובכל מקום בגוף שלי.
הריני להודיעך, כי החקירה בתלונה שבנדון הסתיימה והחלטתי לסגור את התיק מן הטעם שלצערנו, לא הצלחנו, למרות מאמצינו, לאתר את החשוד בביצוע העבירה.
מכתב מיום 19.3.98 למחמוד סוכר מערן שנדר, מנהל המחלקה לחקירות שוטרים