הבית שלנו נמצא במרחק של שלושים מטרים בערך מהכביש הראשי טול-כרם – שכם. יש בו שלושה חדרים קטנים ואין בו חלונות ותריסים. בחורף אנחנו מכסים את החלונות בניילון. חמשת הילדים הגדולים שלי לומדים בבתי הספר של אונר"א במחנה, והשניים הקטנים איתי בבית.
ב-13.10.01 נכנסו טנקים ישראלים לטול כרם ומאז החיים שלנו הפכו לגיהינום. הטנקים נמצאים בחורשה שנמצאת מול המחנה, במרחק של 500 מטרים ממנו בערך. יש גם טנקים על גבעה שנמצאת במרחק של בערך 500 מטרים מאחורי המחנה, והבתים מסתירים אותם. כל יום אנחנו שומעים הפגזות ויריות ולפעמים מסוקים חגים מעל המחנה. הירי מתגבר בדרך כלל בשעות הלילה, אז יש חילופי אש בין חמושים פלסטינים שיורים מתוך סמטאות המחנה לכיוון הטנקים הישראלים לבין הטנקים שמפגיזים את המחנה בצורה אינטנסיבית.
לכן כשהערב מתקרב, כולנו נכנסים לבתים ולא מעיזים לצאת. אנחנו מפחדים להיפגע מהירי. בכל פעם שהירי מתחיל, אני מושיבה מהר את הילדים שלי ליד המדרגות שמובילות לגג, כי זה המקום הכי בטוח בבית. אם הילדים ישנים כשהירי מתחיל, הם מתעוררים מחילופי האש ונשארים ערים עד שזה נגמר. כשיש חילופי אש בשעות היום הילדים חוזרים מוקדם מבית הספר.
ביום חמישי, 1.11.01, כולנו התעוררנו בשעה 6:00. בעלי יצא לעבודה ואני הלבשתי את הילדים והכנתי אותם לבית הספר. הם שתו תה, אכלו ביסקוויטים ויצאו לבית הספר. בשעה 8:30 שמעתי מסוקים שחגו באוויר. הסתכלתי מהמרפסת וראיתי שלושה טנקים נוסעים בטור לכיוון הכפר ענבתא שעל כביש טול-כרם – שכם. באותו רגע הילדים שלי נכנסו הביתה. הם אמרו שהמורים שחררו אותם מוקדם כי הם חששו שהמסוקים מתכוונים להפגיז את המחנה.
בסביבות 9:00 שמענו ירי חזק. כמו תמיד, לקחתי את כל הילדים למדרגות שמובילות לגג. הצטופפנו שם כולנו, אני ושבעת הילדים, בשטח קטן של מטר מרובע בערך. חלק מהילדים ישבו על המדרגות וחלק עמדו. אני עמדתי והחזקתי את הבן הקטן שלי, מוחמד, בן השנה. בינתיים התגברו היריות וגם הרעש של הטנקים. פתאום כל הבית שלנו רעד. הבת שלי חנאן צעקה ואמרה שכואב לה בצוואר. הנחתי את מוחמד התינוק על הרצפה והסתכלתי על הצוואר שלה. ראיתי שיורד לה דם אבל לא ידעתי ממה היא נפגעה.
הרגעתי אותה ואמרתי לה שכשהאש תיפסק אני אקח אותה לרופא אבל אז ראיתי את אימאן כורעת על הברכיים. ניגשתי אליה וראיתי שיורד לה הרבה דם מהצוואר ומהגב. חיבקתי אותה והתחלתי לצעוק ולקרוא לה, אבל היא לא ענתה, היא כבר איבדה את ההכרה. חשבתי שהיא מתה והתחלתי לצעוק בקול רם לעזרה. הילדים האחרים שלי התחילו לבכות ונשכבו כולם על הרצפה. לא ידעתי מה לעשות.
באותם רגעים נכנסו לתוך הבית כמה צעירים, לקחו את שתי הבנות שלי שנפצעו, ויצאו איתן החוצה. לא ידעתי מה קורה איתן ואיבדתי בעצמי את ההכרה, כנראה מרוב לחץ. אחר כך התעוררתי וראיתי לידי כמה מהשכנות שלי. הן הרגיעו אותי ואמרו לי שחנאן ואימאן נפצעו קל מרסיסים ושהן מטופלות בבית החולים בטול-כרם. התעקשתי לראות אותן ואז אחד מהשכנים לקח אותי לבית החולים. בשלב הזה הירי כבר נפסק.
כשהגעתי לבית החולים חנאן ישנה. הערתי אותה והיא אמרה לי שהיא מרגישה טוב. אחד הרופאים הגיע ואמר לי שהפציעה שלה קלה ושאני יכולה להירגע. לא ראיתי את אימאן וכששאלתי אמרו לי שהיא באמבולנס בדרך לבית החולים בשכם. בן דוד של בעלי, פתחי, נסע לשכם ובערב, כשבעלי חזר מהעבודה, חזרנו הביתה עם חנאן.
מאוחר יותר פתחי התקשר ואמר לי שהעבירו את אימאן לבית החולים אל-מוקאסד בירושלים, כי המצב שלה קשה. הוא נסע לשם ונשאר איתה עד שבת, ואז בעלי נסע והחליף אותו.
אני לא יכולה להגיע לירושלים כי אין לי אישור כניסה לישראל ובגלל שאמרו לי שקשה מאוד להגיע לשם בגלל הסגר והמחסומים. אני מדברת עם בעלי בטלפון. הוא אמר שהמצב של אימאן קשה ושהיא נפגעה בעמוד השדרה מרסיסים ולא יכולה להזיז את יד ורגל ימין. הרופאים אמרו שכשמצבה יתייצב אולי הם ינתחו אותה.
במחנה הפליטים נור א-שמס שבמחוז טול כרם ב-1.11.01
עדותה של נג'אח אבו שועלה, בת 33 ואם לשבעה, אמן של אימאן וחנאן
העדות נגבתה על ידי ראסלן מחאג'נה ב-5.11.01
יש לי שבעה ילדים, הגדולה בת 12 והקטן בן שנה. בעלי עובד כפועל ניקיון בעיריית טול-כרם והוא המפרנס היחיד שלנו. הוא סובל ממחלת עצבים ומכאבי ראש ולכן הוא לא עובד חודש מלא והמשכורת שלו נמוכה. בעלי ידוע במחנה כאיש שקט, שלא מתעסק בכלל בפוליטיקה ורק עוסק בפרנסת המשפחה. בתי סונדוס, שהיא בת שנתיים, נכוותה לפני כמה חודשים בחזה ובבטן ממים חמים שהיו על הכיריים. יש לה צלקות גדולות והיא צריכה לעבור ניתוח פלסטי, אבל אין לנו כסף לממן את הניתוח הזה. אני בחודש השביעי להריון ויש לי סוכרת.
באותו בוקר היינו בבית הספר, בהפסקה. היו קולות של הפצצות והיה מסוק ממש מעל בית הספר. הוא היה כל כך קרוב עד שהחיילים יכלו בקלות לקפוץ ממנו אל החצר. הייתה פאניקה נוראית, כולן צעקו ובכו, התלמידות רצו והתנגשו אחת בשנייה מרוב פחד. המורות ניסו לרכז אותנו במקום בטוח ולהרגיע אותנו ואחרי זמן קצר המנהלת והמורות אמרו לנו לחזור הביתה. אחותי הגדולה חנין תפסה אותי ביד ויצאנו מבית הספר. ביציאה היה טנק גדול וצעירים יידו עליו אבנים. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי טנק ומאוד פחדתי, הוא היה ענק ומאיים. בסוף הגענו הביתה ונרגעתי קצת, כי חשבתי שהבית הוא מקום בטוח, אבל התברר שזה לא נכון.
בכניסה למחנה, מול הבית שלנו, עמד עוד טנק. אני עמדתי ליד המדרגות שמובילות לגג אבל אז שמעתי פיצוץ בתוך הבית שלנו. ישבנו כולנו על המדרגות, והאחים והאחיות הקטנים שלי בכו. אחר כך אני לא יודעת מה קרה. התעוררתי בבית החולים, הייתי ערומה לגמרי. הפרמדיקים חיפשו איפה נפגעתי. הרופא שאל אותי איפה כואב לי ואמרתי לו שכל הגוף כואב. אחותי הייתה במיטה שלידי וקראה לי, היא ניסתה להושיט לי יד כדי לתפוס את היד שלי. בכיתי מרוב כאבים.
העבירו אותי לבית החולים אל-מקאסד. בכיתי הרבה כי אמא שלי לא יכלה לבוא איתי. מישהו שישב באמבולנס אמר לי לא לפחד. הוא אמר שהוא קרוב משפחה שלי ושהוא ישמור עליי. רק אחר כך נודע לי שהוא בעלה של דודה שלי, לא הכרתי אותו כי לא הצטרפנו לביקורים של אמא אצל קרובי המשפחה.
המשכתי לבכות עד שאבא שלי הגיע לבית החולים. רק אז נרגעתי. רציתי לחזור הביתה והתחננתי לאבא שלי שייתן לי לקום, אבל אסור היה לי לקום מהמיטה. בסוף, אחרי שהתחננתי ובכיתי, אבא שלי הביא כיסא גלגלים גדול, הרים אותי והושיב אותי עליו. לא יכולתי להזיז שום דבר בגוף שלי. עד אותו רגע לא קלטתי שאהיה מרותקת לכיסא גלגלים להרבה זמן.
נשארתי שבועיים בבית החולים אל-מקאסד, ואז העבירו אותי למרכז אבו רייא שברמאללה, לטיפולי פיזיותרפיה. דודה שלי מצד אמא טיפלה בי כי אמא הייתה בהיריון. היא ביקרה אצלי אולי פעמיים. בכל פעם שהיא הגיעה כל כך שמחתי, היא הייתה שקטה ועדינה והרגשתי כמה היא אוהבת אותי וכמה אנחנו קרובות. רציתי שהיא תישאר, אבל למרות שהייתי קטנה הבנתי שהיא לא יכולה. בכיתי המון, גם היא בכתה. כל הזמן הייתי במיטה והסתכלתי על התקרה ולא הייתי מסוגלת לזוז בכלל או לעשות משהו. הידיים והרגליים שלי היו קשורות ברצועות, כדי שלא אפול מהמיטה.
אחרי כמה חודשים יצאתי לביקור בבית, זה היה בזמן החג, אני לא זוכרת אם עיד אל-פיטר או חג הקורבן. אמבולנס הביא אותי הביתה, הייתי בכיסא גלגלים. שמחתי מאוד, ראיתי גם את אחי התינוק שנולד בינתיים וכולם הגיעו כדי לבקר אותי, גם מנהלת בית הספר והמורות שלי. ראיתי במבטים שלהן שהן מצטערות מאוד בשבילי. הייתי תלמידה מצטיינת והציונים שלי היו תמיד טובים. אחרי כמה ימים חזרתי למרכז אבו ריא ונשארתי שם עוד כמה שבועות. בחודש מארס חזרתי הביתה.
הייתי כבר בלי כיסא גלגלים, אבל עדיין סבלתי מכאבים ברגל ימין, שלא הייתה מספיק חזקה, והיה לי מאוד קשה ללכת את כל הדרך לבית הספר. זו דרך ארוכה שלוקחת בערך רבע שעה. הרבה פעמים איחרתי לבית הספר כי היה לי קשה ללכת. חלק מהילדות בבית הספר לעגו לי בגלל ההליכה שלי.
הייתי צריכה לעבור עוד ניתוח כדי להוציא את הרסיסים מהצוואר. הרופאים אמרו שאחרת זה יכול לגרום לי לשיתוק מלא או אפילו למוות. קבעו לי ניתוח בירדן והייתי אמורה לנסוע בחודש מאי 2002, יחד עם אבא שלי. אבל ב-10.4.02 חיילים ירו באבא שלי והרגו אותו, כשהוא היה בדרך לעבודה, במחסום ענבתא. זו הייתה מכה נוראית בשבילי. אבא היה זה שהרים אותי והצחיק אותי והיה מוצא כל מיני טריקים כדי לשכנע אותי לאכול כי הייתי מאוד רזה אז.
לא היה מי שילווה אותי לירדן, ובסוף נסעתי עם דוד שלי מצד אמא. הוא היה איתי במשך שלושה-ארבעה שבועות. בניתוח הוציאו את הרסיסים מהצוואר אבל לא את אלה שבראש, כי הם אמרו שזה יסכן את חיי. אחרי שחזרתי שוב הייתי צריכה לעבור פיזיותרפיה. אחרי הניתוח הייתי כמו תינוק שעושה צעדים ראשונים.
למרות שהמצב שלי השתפר, עד היום אני מרגישה ריפיון ברגל ימין ואני לא מסוגלת לעמוד או ללכת הרבה. גם יד ימין שלי הייתה חלשה ודברים היו נופלים לי מהיד. למשל, באמצע האוכל הכפית הייתה נופלת לי והאוכל היה נשפך על הבגדים שלי. עכשיו המצב השתפר בעקבות הפיזיותרפיה.
סיימתי את התיכון והתחלתי ללמוד חשבונאות באוניברסיטה הפתוחה אל-קודס. בנוסף למדתי גם איפור, אבל לא יכולתי להמשיך כי העבודה השפיעה על הגוף שלי ונהייתי חלשה ותשושה מאוד. עבדתי גם כמזכירה אצל רופא, אבל הוא לא התחשב במצב שלי ולא הבין אותו, אז עזבתי. אני מקווה שאמצא עבודה טובה בקרוב.
במהלך השנים כמה צעירים ביקשו להתארס איתי, אבל כשנודע להם על הפגיעה שלי הם התחרטו. בהתחלה אמא הייתה כועסת על זה ומתרגזת, היא הייתה הופכת פתאום לאדם שונה לגמרי. פעמיים התארסתי, אבל האירוסין בוטלו. בפעם הראשונה התארסתי עם בן דוד שלי שגר בירדן, אבל אני ביטלתי את האירוסין כי הרגשתי שהוא יתייחס אלי כמו למשרתת ושירצה שאשאר כל הזמן בבית. בפעם השנייה גיליתי שהבחור רוצה להתארס איתי רק כדי לקבל היתר עבודה בישראל, שרק בחורים נשואים יכולים לקבל.
כבר התייאשתי ולא האמנתי שאתחתן אי פעם, אבל לפני חמישה חודשים התארסתי עם צעיר מטול כרם. אני לא יודעת איך החיים שלי ייראו עכשיו. אני מאוד חוששת מהעתיד, אני מפחדת שהריון ולידה ידרדרו את המצב הבריאותי שלי ושבעלי ינטוש אותי. הארוס שלי לא מבקר אותי הרבה כמו בהתחלה ואני תמיד חושבת שאולי זה בגלל הפציעה שלי. אני חוששת שאולי הוא לא אוהב אותי, אולי ההליכה שלי מפריעה לו. אני יודעת שאנשים מדברים עליי. שמעתי הרבה האשמות שהוטחו בי על זה שביטלתי את האירוסין הקודמים. כולם מתייחסים אליי כאל בחורה נכה שלא יכולה להתחתן, וללדת ולעמוד במטלות של חיי הנישואים וגידול הילדים. בעיני כולם אני בחורה שחסר לה משהו ואם אני אתחתן אז בטח בעלי גם יסבול מנכות, כמוני.
קשה לי שלא רואים בי בחורה שיכולה להתאהב, או למצוא חן בעיני מישהו, שיכולה לאהוב ולהיות נאהבת. אני משלמת כל החיים את המחיר של הפגיעה בי, מצפים ממני שאחיה כמו אדם ששווה פחות מאחרים. אני רוצה לחיות כמו כל בחורה אחרת, אני רוצה שיהיו לי משפחה וילדים, שאוהב אותם ואגן עליהם.
אימאן אבו שעלה, כיום בת 26, פגשה השנה את תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי וסיפרה לה על שעבר עליה מאז פציעתה הקשה:
הילדות שלי הייתה קשה. הייתי הילדה הרביעית במשפחה ברוכת ילדים וענייה מאוד. תמיד ישבתי בצד והייתי שקטה מאוד. אבל ב-1.11.01 הכול השתנה, זה היה יום שחור שבו התהפכו החיים שלי.
- מבירור שערכנו בעניין שבנדון עלה, כי בתאריך 1.11.01, זוהו במונית אשר נסעה בין הכפרים בלעא וענבתא, מחבלים שהתכוונו לבצע פיגוע באיזור השרון. בעקבות הזיהוי, בוצע ירי ממסוק על המונית, ממנו נהרגו שני מחבלים, שהשתייכו לארגון ה"חמאס".
- בדיווחים פלסטינים שהועברו לכוחות הישראלים לאחר הפעולה, נמסר, כי כתוצאה מירי המסוק נפצעה הילדה אימאן אבו שועלה באורח קשה, ואח"כ הועברה לבי"ח בשכם. הדבר משתלב עם האמור בפנייתכם, לפיו נפצעו אימאן ואחותה מרסיסים, בעת ששהו בבית המשפחה, הסמוך לכביש טול כרם – שכם (עליו ממוקם הכפר ענבתא).
- לאחר בדיקת מכלול נסיבות האירוע, הוחלט שאין מקום לפתיחת חקירת מצ"ח בעניין.
מכתב לבצלם מיום 8.4.03 מאל"מ עינת רון, התובעת הצבאית הראשית