ראיתי את החיילים הולכים בין הבתים. בשלב מסוים הם דפקו בדלת הבית של אחותי, אום נידאל. הבן שלה נידאל, בן 19, ואחי יונס, בן 22, פתחו את הדלת. החיילים דרשו מהם להוריד את החולצות ולהסתובב ואז אמרו להם לפנות פצוע מהבית הסמוך. הפצוע היה עיזת אבו מוחסן. ראיתי את יונס ונידאל מרימים את עיזת ולוקחים אותו למרחק של מאה מטרים בערך לכיוון החיילים. באותו רגע ראיתי את החיילים קושרים את הידיים של יונס מאחורי הגב ודורשים ממנו לשבת במרחק של מאתיים מטרים מהם. אחר כך הם דיברו עם נידאל.
כעבור כרבע שעה, נידאל הגיע אליי הביתה ודפק בכוח בדלת. התינוקת שלי, בת שנה, נבהלה והתחילה לבכות. פתחתי את הדלת ושאלתי אותו למה הוא דופק ככה והוא אמר לי: "החיילים דרשו שאדפוק על הדלתות בכוח, אחרת הם יירו בי".
אני, אשתי, בתי התינוקת ואחי איבראהים בן ה-32 יצאנו אל מחוץ לבית. אחד החיילים קשר לי את הידיים מאחורה בחבל לבן. אחר כך הוא ערך חיפוש על אחי איבראהים, קשר את הידיים שלו מאחור ודרש מאתנו לשבת במקום שבו ישבו שאר האנשים. שמעתי את החיילים מורים לנידאל ללכת אתם לכיוון בית הספר לנהיגה של פאיק אבו מוחסן, שנמצא במרחק של מאה מטרים בערך מהבתים ובמרחק של מאתיים מטרים מהמקום שבו הושיבו אותנו.
אחר כך נודע לי שהצבא מחפש "מבוקשים" שנמצאים בבית של מוחמד אבו מוחסן, שליד הבית של נידאל. בעל הבית לא היה שם והחיילים לקחו את אשתו סנאא וחקרו אותה במשך חצי שעה בערך ואז הורו לה לשבת לידינו. היא סיפרה לנו שהחיילים הלבישו את נידאל במשהו צבאי ונתנו לו כלב שחור. היא אמרה שנידאל הלך לכיוון הבתים שנמצאים במרחק של מאה מטרים בערך משם ושהיא לא ראתה אותו אחר כך. גם אחד הילדים שהיה איתנו, מוחמד, בן 14, סיפר שהוא ראה את נידאל הולך לכיוון הבית לבוש במשהו צבאי ומחזיק כלב שחור.
שמעתי ירי וראיתי את החיילים יורים לעבר הבתים. אחר כך שמעתי פיצוצים גדולים בתוך הבית. אני חושב שהחיילים ירו טילים לעבר הבית. שמעתי ארבעה פיצוצים ולאחר מכן ראיתי עשן סמיך עולה מהבית. אחרי הפיצוצים, החיילים ירו באינטנסיביות על הבית של מוחמד ואז הם פרצו לבית השכן של איבראהים סעוד. ראיתי את החיילים נכנסים פנימה ויורים. אחר כך הגיעו שני בולדוזרים. אחד מהם חסם את הכביש והשני הרס את ביתו של מוחמד.
אחרי עשרים דקות בערך ראיתי ארבעה חיילים סוחבים מישהו באלונקה. כשהחיילים הגיעו לבית הספר, הם זרקו אותו מהאלונקה כמו שזורקים אשפה. לא זיהינו את האיש כי היינו במרחק של מאתיים מטרים מהחיילים. הוא לבש חולצה אפורה ומכנסיים שחורים. לא ייחסנו לזה הרבה חשיבות רבה כי חשבנו שזה אחד המבוקשים שהצבא חיפש.
בערך בשעה 17:30 החיילים התניעו את כלי הרכב, הוציאו משם את הבולדוזרים ואספו את כל הציוד שלהם. היו שם יותר משישים חיילים, יותר מעשרה ג'יפים ושני בולדוזרים. שני טנקים עמדו במרחק של שני קילומטרים ממקום האירוע. הלכנו לכיוון הבתים כדי לראות מה קרה, וראינו שהבתים שהחיילים היו בהם ניזוקו קשות. כל הדלתות והחלונות נשברו והרהיטים הושחתו מירי.
מתחת להריסות ראינו ראש של איש וחלק מהחזה. חלק מהאנשים אמרו שאלה חלקים מהגופה של נסר ג'ראר, תושב ג'נין, שהתארח אצל מוחמד. לא מצאנו שם נשק או גופות אחרות. האנשים התחילו לפנות את ההריסות ואנחנו הלכנו לחפש את נידאל. חשבנו שהחיילים כלאו אותו בתוך אחד הקרוונים של בית הספר לנהיגה. כשלא מצאנו אותו, התקשרתי לבצלם וסיפרתי לנמרוד, האחראי עלי, מה קרה. נמרוד הודיע לי שנידאל נהרג באירוע.
בטובאס ב-14.8.02
עדותו של עלי דראר'מה, תחקירן שטח של בצלם שנכח באירוע
העדות נכתבה על ידו ב-15.8.02
אתמול, בשעה 13:00 בצהרים, הייתי בבית שלי, בשכונה המזרחית של טובאס. מהבית ראיתי מיניבוס מדגם פולקסוואגן לבן נכנס לשכונה מכיוון צפון. בערך עשרה חיילים ירדו ממנו ומיד ירו באוויר. הם נכנסו לביתו של מחמוד אבו מוחסן. שמעתי את הצעקות של החיילים ושל דיירי הבית. כשהסתכלתי מבעד לחלון שפונה לכיוון צפון-מזרח, ראיתי עשרה ג'יפים צבאיים ישראליים, שניים מהם היו של משמר הגבול.
הוא יצא לפנינו ומאז לא ראיתי אותו. החיילים הובילו אותנו לאזור שליד בית הקברות, נשארנו שם במשך ארבע-חמש שעות, וכל הזמן שמענו יריות, צעקות של חיילים ורעש של דחפורים. זה היה קשה והיינו מפוחדים מאוד.
אחרי שהחיילים עזבו נודע לנו שיש שהיד, נסר ג'ראר, שהסתתר באחד הבתים בשכונה. חיפשתי בבכי את הבן שלי ושאלתי את הגברים אם ראו אותו. הם סיפרו לי שהחיילים לקחו אותו איתם. כולם הרגיעו אותי שהוא יחזור בקרוב. נרגעתי קצת. הבנים הקטנים שלי היו מפוחדים ורעבים אז הייתי מוכרחה להירגע, לחזור הביתה ולטפל בהם.
הבית היה במצב גרוע מאוד, החיילים הרסו הכול. אפילו הבגדים שבתוך הארונות היו קרועים והחיילים קרעו גם את הבגדים שהכנתי לבנות לבית הספר. אבל הלוואי שהבית היה נהרס עוד כמה פעמים, ושנידאל היה חי.
למחרת, בשעות הצהריים, החזירו את הגופה של נידאל. בלי תזוזה, בלי חיים ובלי רוח. עפר כיסה את הפנים שלו, ואת השיער שלו ואת הבגדים שלו. הם הרגו אותו ושמו אותו בצד עד שסיימו את ענייניהם, ורק אז הם פינו אותו. מאוחר יותר נודע לי מתושבים אחרים שהם בחרו את נידאל מבין כולם כדי שישמש אותם כמגן אנושי, שיהיה לפני החיילים. ברגע שהוא הגיע לבית ירו עליו מבפנים, כי חשבו שהוא חייל. הוא נפגע בראש.
כך החל הסבל שלי. זהו הבן הבכור שלי שהיה יקר לי כל כך והנה הוא נופל כשהיד. הוא היה הנסיך שלי ועכשיו הוא איננו. תמיד חלמתי איך הוא יגדל. אבל הוא נהרג, בלי שעשה עוול לאף אחד, רק בגלל שחייל מצויד וממוגן רצה לשמור על החיים שלו והקריב את בני, שלא היה חמוש ושלא ידע בכלל מי נמצא בתוך הבית.
הצער והיגון מלווים אותנו מאז. נידאל נהרג לפני 16 שנה ואני עדיין מרגישה כאילו זה קרה אתמול. האירוע הזה קרע כל חלקה טובה בתוכי. לפני שש שנים חליתי במחלת לב, אולי בגלל כל הצער והכאב האלה. ניתחו אותי והתקינו לי ארבעה סטנטים בלב.
אני כבר שונאת את החגים. בכל פעם, כמה ימים לפני החג, אני מסתובבת עם לב כבד כי אני נזכרת בנידאל, ובביקורים של האחים שלי והדודים של נידאל אז. ואני מתארת לעצמי מה היה קורה אם הוא היה עדיין בחיים. בטח הוא היה מתחתן והנכדים שלי היו משחקים סביבנו, כשכל המשפחה מגיעה. בחגים בדרך כלל הגברים הולכים לבקר את בנות המשפחה. בעלי יוצא לבד לבקר את הבנות שלנו. אם נידאל היה חי, הוא בטח היה הולך איתו ועוזר לו. אין לנו על מי לסמוך בחיים אלה.
מונא אבו מוחסן, אמו של נידאל, בת 57 ואם לעשרה, שוחחה השנה עם תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי וסיפרה לו על האירוע ועל חייה מאז איבדה את בנה:
הבן הבכור שלי נידאל נפל כשהיד ב-14.8.02, כשהוא היה בן 19. האירוע הטראומטי והכואב הזה השפיע על כולם. החיילים נכנסו לשכונה שבה גרנו וקראו לכולם לצאת מהבית. היינו בטוחים בבית שלנו עד שהחיילים הוציאו אותנו ממנו. יצאתי עם הבנים שלי, שרובם היו קטנים. נידאל, הבכור, היה בן 19 אבל מוחמד, שהיום הוא בן 21, היה רק בן חמש. אני זוכרת את הדבר האחרון שאמר לי בני הבכור: "אמא, צאי עם האחיות שלי".
1. מבירור שנערך בנושא שבנדון עלה, כי במהלך פעילות של כוחות צה"ל ללכידת מחבל, ביום 14.8.02 בכפר טובאס, הסתייעו הכוחות בנידאל אבו מחס'ין. מר אבו מחס'ין, שהתגורר בשכנות לבית בו הסתתר המחבל, התבקש לעבור בין הבתים במתחם בו שהה המחבל ולקרוא לכל דייריהם לצאת. זאת, על מנת למנוע, ככל האפשר, פגיעה בחפים מפשע.
2. מהבירור עלה, כי מפקדי הכוחות בשטח לא העריכו כי הסתייעותם במר אבו מחס'ין תסכן את חייו.
3. למרבה הצער, במהלך האירוע נורו לעבר מר אבו מחס'ין מספר יריות, ככל הנראה על ידי המחבל, שמהן הוא נהרג. ..
5. אירוע מותו של נידאל אבו מחס'ין טראגי ומצער. עם זאת, בהתחשב במכלול נסיבות האירוע, הוחלט כי אין לנקוט צעדים נוספים ביחס לתלונה.
מכתב מיום 9.7.03 לבצלם מאל"מ עינת רון, התובעת הצבאית הראשית