בקומה השנייה יש ארבעה חדרים, שניים פונים דרומה ושניים צפונה. הצד הדרומי של הבית מסוכן כי במרחק של פחות מ-250 מטרים ממנו נמצא מגדל תצפית של הצבא הישראלי שנקרא מגדל זוערוב. הרבה כדורים פגעו בבית שלנו ויש סימני ירי על הדלתות, החלונות, הקירות והמרפסות. בעבר חדר השינה שלנו היה בצד הזה, אבל בגלל הסכנה עברנו לחדר בצד הצפוני. החדר הדרום מערבי, שהוא הכי חשוף, נשאר נטוש ובחדר הצפון מערבי יש מרפאה קטנה.
ביום ראשון, 28.11.04, סמיר הגיע הביתה בסביבות השעה 15:00, מוקדם יחסית. הוא היה בבית החולים מהשעה שמונה בבוקר ועד השעה 14:00. לעיתים קרובות הוא עבד עד שעות מאוחרות יותר. הוא אכל ארוחת צהרים וישב לעזור לילדים בשיעורי הבית ואז הגיע אליו מישהו לטיפול. אחרי חצי שעה הוא סיים לבדוק אותו וחזר לילדים. בינתיים הם סיימו את השיעורים והוא ישב לשחק איתם. הוא היה אבא מסור והקדיש הרבה זמן לילדים. הם אהבו אותו מאוד. סמיר שיחק איתם עד שבע בערב ואז הבאתי לילדים ארוחת ערב. סמיר, שאכל בשלוש, עדיין לא היה רעב אבל הוא ישב איתם לשולחן כי הם אהבו לאכול איתו. הם אמרו שאם הוא לא יאכל איתם גם הם לא יאכלו אז הוא העמיד פנים שהוא אוכל. אחרי האוכל הוא הקריא לילדים סיפורים והם נרדמו, בערך ב-19:30.
אחרי שהילדים נרדמו, סמיר עבד על המחשב שבחדר הילדים ואני ישבתי בסלון ולמדתי למבחן. אני סטודנטית בפקולטה ליסודות הדת בשלוחת ח'אן יונס של האוניברסיטה האסלאמית. בסביבות השעה 20:00 שמעתי ירי אינטנסיבי וירי פגזים של הישראלים מכיוון מזרח. היה ריכוז של טנקים ליד מגדל זוערוב ולאורך הגבול עם מצרים, במרחק של קילומטר או קילומטר וחצי מדרום-מזרח לבית שלנו. לא התרגשתי כי התרגלנו כבר לירי הזה, בעיקר בשעות הערב. זה ככה מאז שהתחילה אינתיפאדת אל-אקצה.
קצת אחרי 20:00 התקשרו לסמיר מבית החולים ואמרו לו שצריכים אותו דחוף. הוא הלך להתארגן ולפני שיצא הוא נכנס לחדר הילדים כדי לראות אותם לפני שהוא יוצא, רק לוודא שהם בסדר. הוא פתח את הדלת של החדר והסתכל החוצה מהמרפסת. לאחר מכן הוא חזר לחדר, סגר את דלת המרפסת והסתכל על הילדים. באותו רגע הוא נפגע בבטן שלו, בצד ימין. הוא אמר רק "אה, אה". רצתי לחדר וראיתי אותו שם את היד שלו על הבטן. הוא אמר לי שהוא נפגע וכשסיים לדבר הוא נפל על הרצפה. הילדים, שהתעוררו מהירי, צרחו. סמיר לא אמר יותר אף מילה ואז איבד את ההכרה.
הזמנתי אמבולנס ואמרתי להם שד"ר סמיר חיג'אזי נפגע ושיבואו מהר. סיימתי את השיחה וחזרתי לסמיר. לא ידעתי מה לעשות. אמרתי לו: "מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לך?". הייתי בחרדה נוראית, צעקתי ובכיתי. זה היה בערך בשעה 20:30. אחרי רבע שעה בערך שמעתי את האמבולנס בחוץ, אבל הם לא ידעו איפה בדיוק נמצא הבית שלנו אז יצאתי מהמרפסת וצעקתי להם ואז הם פינו את סמיר לבית החולים. אמרתי להם שיעזרו לו מהר.
אחר כך הלכתי לבית של חמי והשארתי שם את הילדים. הלכתי לבית החולים וחיכיתי שם בערך שעה ואז הרופאים הודיעו לי שיש לו דימום פנימי והם צריכים מנות דם. אבל בשעה 22:00 הם אמרו שכבר אין צורך כי הוא מת. מאוחר יותר שמעתי ברדיו שבאותו ערב וגם למחרת נפגעו באזור הזה עוד הרבה אנשים.
הלכתי לבית של חמי ומאז נשארנו אצלו. אני לא מסוגלת לחזור לבית שבעלי נהרג בו ושיש לי בו זיכרונות יקרים כל כך ממנו.
אב לשניים, ברפיח שברצועת עזה ב-28.11.04
עדותה של ניסרין חיג'אזי, בת 26, אלמנתו של סמיר
העדות נגבתה על ידי זכי כחיל ב-5.12.04
הבית שלנו נמצא בחלק המערבי של רפיח ויש בו שתי קומות. אנחנו גרנו בקומה השנייה – אני, בעלי סמיר שנהרג ושני הילדים שלי, מחמוד בן השמונה ובנאן בת השש. הקומה הראשונה לא הייתה מוכנה עדיין ונועדה לשמש כמרפאה עבור בעלי, שהיה אורטופד בבית החולים נאסר בח'אן יונס. הוא לא הספיק לסיים את הקמת המרפאה שלו.
הייתי רק בת 26 כשאיבדתי את בעלי, הפכתי לאלמנה והילדים שלי ליתומים. מהרגע שהוא נפל כשהיד ואיבדנו אותו התחילו הסבל שלי והקשיים של גידול הילדים לבד.
כשבעלי נורה הוא היה בתוך הבית, לא נשקפה ממנו שום סכנה לצבא הישראלי שהרג אותו. הוא היה אזרח, שעמד בחדר השינה של הילדים שלו. הצבא ידע מה קרה, אבל הם אפילו לא הביעו צער ולא התנצלו על המעשה. אף אחד גם לא נשפט ולא נדרש לתת על זה דין וחשבון, כאילו ישראל היא מעל החוק.
מאז שאיבדתי את בעלי אני חיה בעצב. איבדתי גם בעל וגם את המפרנס שלי ושל הילדים שלי. הילדים גדלו בלי שהספיקו לחיות עם אבא שלהם ולהכיר אותו. נשללו מהם האהבה שלו, ההשגחה שלו והדאגה שלו לשלומם ולצרכים שלהם, הם איבדו כל דבר יפה בחיים שלהם. נגזלה מהם האפשרות לקרוא "אבא!". בעלי אהב מאוד את הילדים והיה אבא מאוד מסור. הם היו בשבילו הכול והוא עשה הכול בשבילם. אבל הכדורים של הצבא הישראלי גזלו אותו מהם.
גם אני סבלתי הרבה מאז שאיבדתי אותו. גידלתי את הילדים לבד, לימדתי אותם והשגחתי עליהם כשהיו חולים. החיים עברו עליי בבדידות. בקושי רב המשכתי בלימודים, רק כדי שאוכל למצוא עבודה לפרנס את הילדים. הרבה גברים הציעו לי נישואים, אבל סירבתי להתחתן שוב, כי אז הילדים יישארו אצל חמי ולא הסכמתי לעזוב אותם.
בעלי חסר לי בכל האירועים, ובמיוחד בחגים ובימי ההולדת של הילדים. בחודש הרמדאן אני תמיד נזכרת בו. חסרים לי החיוך שלו, הצחוק שלו והאהבה שהוא הרעיף על הילדים שלנו. חסרה לי תחושת המשפחתיות שהייתה לנו ביחד. לחיים אין טעם בלעדיו.
הבן שלי מחמוד סיים עכשיו לימודי תעודה בחשמלאות רכב, והבת שלי ביאן היא סטודנטית שנה שלישית לרפואת שיניים באוניברסיטת פלסטין בעזה. לפני שלוש שנים, כשביאן סיימה תיכון וקיבלה ממוצע של 91.3 במגמה הריאלית, התגעגעתי אליו כל כך כי רציתי שיהיה לידי ושנשמח ביחד על ההצלחה של בתנו. גם לביאן הוא חסר מאוד ברגע ההוא. היא החליטה ללמוד בפקולטה לרפואה כי זה מה שאבא שלה רצה כשהיא הייתה ילדה קטנה.
ב-2017 מחמוד התחתן אבל לא הרגשתי שום שמחה ביום החתונה. כשנכנסנו לאולם השמחות, בלי אבא שלו, הייתי אפופה בעצב וברגשות קשים מאוד. כל כך רציתי שהוא יהיה איתנו, ישמח איתנו, שיראה את מחמוד כחתן.
ניסרין חיג'אזי, כיום בת 40, סיפרה השנה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד על חייה מאז נהרג בעלה:
כששמעתי שבעלי מת מפצעיו הייתי בהלם. לא ציפיתי שזה יקרה. הוא נפגע בבטן ולא חשבתי שהוא ימות מזה. בכיתי הרבה, אמרתי שוב ושוב "אנחנו שייכים לאלוהים ואליו נחזור". לא יכולתי להתמודד עם מה שקרה, זה היה כל כך פתאומי. תוך דקות איבדתי אותו. למחרת נערכה הלוויה שלו. חיבקתי אותו, נישקתי אותו ואמרתי לו "לך לשלום". הילדים כל הזמן בכו.
[...]
2. מבירור שנערך מול הגורמים המבצעיים עולה, כי בשעה ובמקום הנזכרים בפנייתכם, בוצע ירי לעבר דמויות שנחשדו בשל זחילתם באזור המועד לפעילות חבלנית עוינת, ובשעת לילה.
3. משכך, ושמלא הופרו לכאורה כללי הפתיחה באש, לא מצא הפצ"ר לנכון להורות על פתיחה בחקירת מצ"ח.
מכתב מיום 16.7.07 לבצלם מאל"ם לירון ליבמן, התובע הצבאי הראשי