לפני יומיים, ב-23.1.07, ביום האחרון של הלימודים, הלכתי לבית הספר וניגשתי לבחינה במתמטיקה. אחר כך, בסביבות 9:00 בבוקר, פגשתי את שני החברים שלי, מהראן ועימאד. ישבנו ביחד בערך רבע שעה. מהראן הציע שנעזוב את הלימודים ונחפש עבודה בישראל, העיקר לא להמשיך עם החיים והמצוקה ברצועת עזה. אני ועימאד הסכמנו לרעיון.
סיכמנו שניפגש ב-22:00 במרכז העיר דיר אל-בלח. מהראן הגיע אליי עם אופניים קצת לפני 22:00. הוא הרכיב אותי ונסענו למרכז דיר אל-בלח, שם פגשנו את עימאד. השארנו את האופניים אצל אחד החברים של מהראן ויצאנו לדרך ברגל, לכיוון מזרח, לגבול עם ישראל. הגענו לשם בשעה 23:30 בלילה. כשהגענו למרחק של כחמישים מטרים מהגבול הסתתרנו מאחורי העצים במקום. הסתכלנו על הגבול במשך שעה. היה שם ג'יפ צבאי ישראלי וחיכינו שהוא יסתלק. בשלב מסוים חשבנו שהוא נסע, כי לא ראינו אותו יותר, אבל אחר כך התברר שהג'יפ פשוט כיבה את האורות. התקרבנו לגדר. לא היו לנו שום כלים כדי לחתוך את התיל וחשבנו כבר שנצטרך לטפס על הגדר. זחלנו על הבטן עד התיל ואז קמנו מהר. לרוע המזל היה פתח בתיל של הגדר וזה עודד אותנו להיכנס. בגלל זה מהראן נהרג.
התקרבנו לפתח, ואז נפתחה עלינו אש. החבר שלי, שאהבתי, מהראן, נפגע מיד מקליע. שמעתי אותו צועק ומשנן את תפילת השהאדה. אחר כך נורו פצצות תאורה באוויר. הסתכלתי על מהראן וראיתי אותו מדמם מהבטן. החולצה שלו הייתה קרועה באזור הפציעה. שלושתנו שכבנו על האדמה בזמן שהירי נמשך. אני שכבתי על הבטן ונפגעתי בחלק הימני של הישבן. אחרי שנפגעתי קראתי לעימאד בשקט ושאלתי אותו אם הוא נפגע והוא אמר לי שהוא נפגע בכתף. הוא היה במרחק של חצי מטר בערך ממני. מהראן היה צמוד לגוף שלי כי חיבקתי אותו אחרי שהוא מת. בכיתי וביקשתי ממנו לקום, אבל הוא כבר נפטר.
אחרי ארבע או חמש דקות הירי נפסק לרגע ואחד החיילים דיבר איתנו בעברית, אבל לא הבנו כלום. למרות זאת אמרנו בקול רם "תעזרו לנו, אנחנו מדממים ואין שום דבר עלינו, אנחנו רק רוצים לעבוד בישראל, לא רוצים לעשות פיגועים". מיד כשדיברנו אליהם החיילים ירו עוד פעם לכיוון שלנו. היינו חשופים לגמרי. לא היה שום מחסה והיו הרבה פצצות תאורה בשמים. שכבנו שם כשאנחנו מדממים. הירי נמשך עשרים דקות בערך.
אחר כך אחד החיילים דיבר אלינו בערבית ואמר: "תיכנסו דרך התיל של הגבול עם ידיים מורמות". קמנו אבל לא ראינו אף אחד. חצינו את התיל, ורק אז ראינו כעשרה חיילים במרחק של בערך עשרים מטרים מאיתנו. הם היו מעבר לגדר האלקטרונית וכיוונו אלינו את הנשק. החיילים הורו לנו להתפשט. הורדנו את הבגדים שלנו ונשארנו בתחתונים. הם דרשו שנוריד גם את התחתונים. עמדנו מולם ערומים לגמרי. רעדנו מפחד ומהקור העז של הלילה באמצע החורף. עמדנו ככה כמה דקות ואז הם הורו לנו להתלבש. היה לנו קשה להתפשט ולהתלבש בגלל שהיינו פצועים ומדממים.
הם הורו לנו להתקדם אליהם ולטפס על הגדר האלקטרונית. עימאד ניסה לטפס אבל לא הצליח בגלל שהוא נפגע בכתף. עזרתי לו לטפס על התיל שהגיע לגובה של שלושה מטרים בערך. אחר כך עליתי וירדתי בעצמי, היה לי מאוד קשה. הם הורו לנו לשבת על האדמה ולשים את הראש בין הרגליים ואחרי פחות מחמש דקות הם הורו לנו ללכת, כשהם הולכים מאחורינו ומכוונים אלינו נשק. הלכנו לכיוון מזרח חמישים מטרים בערך. אז הם טיפלו בנו. אחד החיילים נתן לי עזרה ראשונה. הוא היה במדים ירוקים והיה לו פנס על הראש. חייל אחר טיפל בעימאד. כשהם סיימו הם הכניסו אותי ואת עימאד לג'יפ צבאי וכיסו את העיניים שלנו. הג'יפ נסע ואחרי חצי שעה הם הורידו אותנו במוצב צבאי ישראלי והסירו מעלינו את כיסוי העיניים. חלק מהחיילים במוצב צילמו אותנו, כאילו שאנחנו איזה פלא. הם לקחו את עימאד הצידה, רחוק ממני. אחר כך התברר לי שהם לקחו אותו לבית חולים בישראל. אותי לא לקחו לבית חולים ולא באמת טיפלו בי, למרות שהפצע שלי כאב מאוד. הם שמו אותי בחדר.
בשעה 6:00 בבוקר בא אליי ישראלי בבגדים אזרחיים. כנראה שהוא היה איש מודיעין. הוא דיבר אתי בערבית ושאל אותי בן כמה אני ואיך קוראים לי ועניתי לו. הוא שאל אותי: "למה אתה רוצה לבוא לישראל?" אמרתי לו שאני רוצה לעבוד בישראל. הוא הציע לי כסף אבל סירבתי כי הייתי בטוח שהוא רוצה שאעבוד עם המודיעין. הוא הציע לי עוד פעם ושוב סירבתי.
אחר כך העבירו אותי לחדר אחר, ובשעה 9:00 עימאד הגיע. בערך בשעה 14:00 הגיעה קבוצה של חיילים ואחד מהם אמר לנו להתכונן לחזור לעזה. הם כיסו את העיניים שלנו, הכניסו אותנו לג'יפ ולקחו אותנו עד השער בגבול באזור אל-מר'אזי. עברנו בשער, ואנשים שחיכו שם הזמינו לנו אמבולנס שלקח אותנו לבית החולים בדיר אל-בלח. הרופאים עשו לנו בדיקות וצילומים. שוטרים פלסטינים שהגיעו לבית החולים אמרו לנו להגיע לתחנת המשטרה כשנשתחרר כדי לספר להם מה קרה, וכך עשינו. עכשיו אני בבית שלי, והימים עוברים, אבל אני מרגיש שאני עדיין חי את מה שקרה.
בסמוך לגדר שברצועת עזה ב-24.1.07
עדותו של עבד א-ראאוף אל-עדיני, תושב דיר אל-בלח
העדות נגבתה על ידי מוחמד סבאח ב-25.1.07
אני תלמיד בכיתה י' בבית הספר הממשלתי בדיר אל-בלח. אני גר עם אבא שלי, סבתא שלי ודודה שלי בבית בן שני חדרים עם גג מפח. אבא שלי חולה ומובטל ומי שמפרנסת אותנו זאת דודה שלי, שעובדת בחנות ירקות. אין לנו כסף ואני לא מקבל כסף לקנות אוכל כשאני הולך לבית הספר כמו תלמידים אחרים אז אני משתדל לאכול ארוחת בוקר בבית לפני שאני יוצא. רק פעם בשבוע אני מקבל שקל או שניים לעצמי. אין לי גם כסף לנסיעות אז אני צריך כל יום ללכת קילומטר וחצי לבית הספר. אם היו לי אופניים זה היה עוזר. המצב הכלכלי של החברים הטובים שלי בבית הספר, מהראן אבו נסייר ועימאד אבו שייח'ה, יותר טוב משלי אבל לא בהרבה. אני מבלה איתם גם בבית ספר וגם אחרי הצהריים.
כשהגיע הבוקר החששות שלי גברו. הלכתי לבית החולים כדי לברר מי הנער שנהרג, ואז התברר לי שזה הבן שלי מהראן. הרגע שבו ראיתי אותו היה רגע קשה מאוד. בכיתי מאוד והייתי בהלם. מאוחר יותר התפללנו למען נשמתו במסגד אל-פורקאן בדיר אל-בלח ויצאנו ללוות אותו בדרכו האחרונה לבית הקברות.
מהראן היה בני הבכור. בזמנו הפנוי הוא עבד בחקלאות כדי להרוויח דמי כיס. הוא תמיד עזר בסידורים ובקניות לבית. לא היה לו שום קשר עם ארגונים כלשהם, הוא לא השתייך לשום ארגון ובכלל לא התעניין בפוליטיקה. הוא אהב לשחק כדורגל ולרוץ, הוא שיחק בקבוצת כדורגל לנוער במועדון ספורט א-תראבוט בדיר אל-בלח וגם השתתף בתחרויות ריצה. הוא היה נער שקט ואהוב על כולם.
לצערי הרב, מאז האירוע ועד עכשיו, שלטונות הכיבוש לא טרחו בכלל לחקור את מה שקרה. אף גוף לא יצר איתנו קשר בעניין הריגת הבן שלי. קיוויתי שתיפתח חקירה, שהחייל שהרג את בני בדם קר יעמוד לדין וישלם על הפשע שעשה. אני חושב שהם היו צריכים לפצות אותנו על הנזק הנפשי והכלכלי שנגרם לנו. אבל לא היה כלום, לא דין ולא חשבון.
זכרייא אבו נסייר, אביו של מהראן, בן 55 ואב לחמישה, שוחח השנה עם תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה על בנו:
אני שייך למנגנון המודיעין הצבאי ששייך לרשות הפלסטינית ברמאללה. ב-24.1.07, קצת אחרי חצות, הייתי בבית ועקבתי בטלפון שלי אחרי מקרה של אנשים שעברו את הגבול מזרחית לדיר אל-בלח. כך נודע לי שחיילי הכיבוש ירו לעבר שלושה נערים ופגעו באחד מהם במותן ימין, בחלק התחתון של הגב, ושהחיילים השאירו אותו במקום כשהוא מדמם. הוא נפל כשהיד. נודע לי גם ששני נערים נוספים נעצרו, אחד מהם נפצע. בינתיים שמתי לב שהבן שלי מהראן לא בבית, שלא כהרגלו. דאגתי לו והתחלתי לשאול עליו ולחפש אותו. שלחתי קרוב משפחה שלי לבית משפחת אל-עדיני, שהבן שלהם חבר של מהראן, וככה נודע לי שגם הבן שלהם לא בבית.
התיק נסגר לאחר בדיקת התייחסות הגורמים הצבאיים.
במועד האירוע האמור זוהו שלושה אנשים שנעו בהליכה שפופה לכיוון גדר המערכת, כשאחת הדמויות נצפתה אוחזת דבר מה בידה. במרחב המדובר הייתה התראה על הנחת מטען. כששלושת האנשים הגיעו לגדר, בוצע לעברם ירי. בהמשך, התבקשו שניים מהם להשיל מעליהם את בגדיהם על מנת לשלול חשש למטענים. לאחר מכן, הוענק להם טיפול רפואי בשטח ע"י רופא צבאי. נוכח האמור, הוחלט שלא לפתוח בחקירת מצ"ח.
מכתב מיום 12.9.10 לבצלם מרס"ן דורית תובל, סגנית הפרקליטה לעניינים מבצעיים