באותו רגע הגיעה גיסתי, עליאא, וניסתה להרחיק ממני את השוטרים. אחד מהם היכה אותה בחזה עם הרובה שלו. שמעתי את אמיר בוכה. הוא צרח וקרא לי לעזרה. אבל זמן קצר אחר כך השוטרים עזבו את המקום יחד איתו וכבר לא ראיתי אותו.
הלכתי מיד הביתה והערתי את בעלי והלכנו יחד לתחנת המשטרה, שם בעלי התווכח עם אחד מהשוטרים שעמדו בכניסה. השוטר גירש אותו משם וחיכינו כמעט חצי שעה ברחוב, עד שהמוח'תאר, שהוא קרוב משפחה שלנו, הגיע. נכנסתי יחד איתו לתחנה ואז ראיתי את הבן שלי עומד בין כמה שוטרים של משמר הגבול. ראיתי את הפחד על הפנים שלו. המכנסיים שלו היו רטובות. הבנתי שמרוב פחד הוא השתין על עצמו במכנסיים. ניסיתי לדבר איתו ולעודד אותו, אבל השוטרים של משמר הגבול שעמדו לידו אסרו עליי לדבר איתו. ישבתי שם ורק הסתכלתי עליו.
אחרי חצי שעה קרא לי מישהו שמאוחר יותר הבנתי שהוא החוקר. נכנסתי לחדר, שם ראיתי את אמיר. החוקר אמר לי לא להתערב בחקירה ואז אמר לאמיר שיגיד לו מה הוא עשה באותו היום ולמה הוא נעצר. אמיר סיפר לו שהוא שיחק עם בן דוד שלו ואז עבר שם ילד שהתגרה בהם והלך. הוא אמר שהוא ראה את הילד עומד מאחורי הקיר של בית החולים, ואז הוא זרק לעברו אבן. החוקר שאל אותו עוד שאלות, ובשלב מסוים אני התערבתי. בסוף החוקר אמר לי לקחת אותו וללכת הביתה. זה היה כבר 16:30.
כשהגענו הביתה אמיר התלונן על כאבי ראש וסחרחורת ואמר שהוא רוצה להקיא. לקחתי אותו לרופא והוא שאל אותו אם הוא הוכה. אמיר אמר לו שאחד המסתערבים נתן לו אגרופים בראשו לפני שאני הגעתי. הרופא אמר שאם זה ימשיך גם למחרת, אז שנחזור והוא יעשה לו צילום רנטגן. למחרת, בשבת, אמיר הלך לבית הספר ואני הרגשתי שהרגל שלי נפוחה ועלה לי החום. ניגשתי למרפאה והרופא נתן לי משככי כאבים ואנטיביוטיקה נגד דלקת.
מאז המקרה הזה הרגלי השינה של אמיר השתנו. הוא מודאג מאוד ועובר ממיטה למיטה במהלך הלילה. לפעמים הוא ישן על הספה בסלון, לפעמים במיטה שלו ולפעמים הוא בא לישון איתנו.
אל-עיסאוויה שבמזרח ירושלים, 12.10.12
עדותה של ג'יהאד דרוויש, בת 42 ואם לארבעה, אמו של אמיר
העדות נגבתה על ידי עאמר עארורי ב-14.10.12
תוך כדי כך שמעתי קול שיצא ממכשיר קשר שהיה אצל אחד משלושת האנשים ואז הבנתי שהם כנראה מסתערבים. כמה שניות אחר כך ראיתי ארבעה שוטרים, חמושים ובמדים שחורים, באים לכיוון שלנו. הם דחפו אותי ונפלתי על הארץ. אמיר נפל יחד איתי אבל המשכתי לחבק אותו. אחד המסתערבים תפס את אמיר ומשך אותו חזק. אמיר צעק "אמא, אמא". תפסתי בחולצה שלו והשוטרים שניסו למשוך את אמיר גררו אותי על הארץ. רגל שמאל שלי השתפשפה בקרקע וזה כאב לי. הייתי בלחץ והרגשתי שאני נחנקת ועזבתי את אמיר. השוטרים ניצלו את זה ולקחו אותו.
המעצר שלו בשנת 2012 הפך אותו למרדן וחצוף. הוא לא מוכן לקבל שום מרות. הוא מנומס מאוד, אבל כשקורה משהו שלא מוצא כן בעיניו הוא מיד נסוג ומתרחק. הוא הלך ללמוד חשמלאות רכב, אבל אחרי חצי שנה הוא עזב את בית הספר. הוא לא אהב את כל הכללים והחוקים שהיו שם והוא תמיד מתנגד לבעלי סמכות.
כאמא, אני כל הזמן דואגת לו. אל-עיסאווייה היא לא מקום בטוח למגורים, כוחות הכיבוש סימנו את הכפר וסימנו את אמיר. רק בגלל זה, הוא כל הזמן חשוד וצריך להוכיח את חפותו. אני תמיד מתקשרת אליו לברר איפה הוא ומתי הוא חוזר הביתה. הוא אומר שאני מביכה אותו בפני החברים שלו, שהוא לא ילד קטן. לפעמים הוא מכבה את הטלפון כדי שלא אוכל להתקשר. כשנסענו לחופש בטורקיה לא הסכמתי להשאיר אותו כאן, רק אחיו הגדול נשאר. לא רציתי לנסוע ולדאוג לו כל הזמן.
אמיר לא יודע מה הוא רוצה, הוא מתבגר שמעביר את כל הזמן בבית או בשכונה. הוא לא לומד ולא עובד, הוא חוזר הביתה מאוחר ונשאר ער עד ארבע בבוקר בערך ואז ישן כל היום. המצב הזה לא מוצא חן בעיני בכלל ואני מקווה שהוא יחזור לבית הספר בקרוב. אני ואבא שלו מדברים איתו על חזרה לבית הספר, אולי הפעם הוא ישתכנע. אמיר הוא דוגמה לדרך שבה ילדים ומתבגרים גדלים באל-עיסאוויה, בלי שום תקוות לעתיד. הרשויות כל הזמן מתעללות בנו, כל יום מענישים את כל התושבים. יש כאן כל הזמן מעצרים, ודו"חות תנועה סתם, ואלימות כלפי התושבים וגם הרוגים. כל אלה הפכו את אמיר ואת כל הדור שלו לאנשים שחיים בלי שום תקווה. אני כל הזמן אומרת לבעלי שאנחנו צריכים לעזוב את אל-עיסאוויה וללכת למקום שקט יותר, הרחק מריח הגז, מרימוני ההלם ומהדם.
ג'יהאד דרוויש, כיום בת 49, שבה ושוחחה השנה עם תחקירן בצלם עאמר עארורי וסיפרה לו על חייו של אמיר ועל חייה שלה מאז האירוע:
כשאמיר הותקף ב-2012 הוא היה עדיין קטן. מאז הוא עבר עוד מעצרים והתעללויות. הפעם הכי קשה הייתה כשעצרו אותו למשך חמישה ימים במגרש הרוסים בשנת 2015. הם היכו אותו קשה מאוד, גם בעין, והוא סבל מזה גם אחרי ששוחרר.
שכן תלונה קודמת שהוגשה למח"ש על מעצר אלים של בן אחר לא טופלה כראוי והיא אינה מוצאת טעם בהגשת תלונה נוספת.