התחתנתי עם בילאל בשנת 2010 ונולדו לנו שני ילדים: מוחמד בן 3 ורוועה בת שנה. בעלי היה נהג מונית. גרנו בקומה השנייה בבית של ההורים שלו, אבל בזמן המלחמה עברנו לגור בקומה הראשונה. כל הזמן שמענו סביבנו ירי והפצצות של מטוסים וטנקים, הם הפציצו הרבה מקומות בתוך המחנה ומסביבו.
ב-3.8.14 אימאן, אחותו של בעלי, באה לבקר אותנו עם הילדים שלה. בסוף היום היא חזרה לבית שלה. בשעות אחר הצהריים הגיעה המשפחה של ואאיל קאסם לבית של קרוב המשפחה של בעלי מוחמד אל-מסרי, הסמוך לבית שלנו. הם באו כי הצבא אמר שהוא מתכוון להפציץ את מסגד א-תוובה שליד הבית שלהם.
באותו יום היינו בצום רמדאן. בסביבות השעה 19:30 הצבא הישראלי שיגר פצצות תאורה והאיר את כל האזור. אכלנו את ארוחת האיפטאר ושטפנו את הכלים. אחרי התפילה ישבנו קצת ואז לקחתי את הילדים שלי לישון. בעלי ישב עם אמא שלו ואחיו אחמד. אבא של בעלי לקח כוס תה לאבא שלו, החאג' עבד אל-כרים, שהיה בבית שלו בקומה השנייה.
באותו זמן לא היה חשמל בבית. פתאום שמעתי וראיתי הריסות של הבית נופלות עלינו. צעקתי לבעלי. הדלקתי פנס ושמעתי את הבת שלי רוועה, בת השנה, צועקת. חיפשתי אותה ומצאתי אותה מתחת לשמיכות. לקחתי את רוועה ואת הבן שלי, מוחמד, ויצאתי מהר מהחדר. ראיתי את אחמד, אחיו של בעלי, שרוע ליד הדלת של החדר, בלי רוח חיים. ראיתי את ההריסות ואת האבנים. הבית נהרס לחלוטין. שמעתי אנחות וחיפשתי עם הפנס אבל ראיתי רק הריסות ולא ידעתי מאיפה בא הקול.
החזקתי את הפנס והלכתי על ההריסות כדי לצאת מהבית, עם הילדים בידיים. יצאתי דרך הבית השכן, שגם הוא נהרס. השכנים באו ולקחו אותי לאחד הבתים וישבתי אצלם. השכנים ואנשי ההגנה האזרחית פינו את הפצועים וההרוגים.
אחרי שעתיים בערך הגיעו שתי אחיות של בעלי, אימאן וחנאן, וסיפרו לי שבעלי, אבא שלו, שני האחים שלו מוחמד ואחמד וסבא שלהם נהרגו. גם הבית של השכן שלנו, מוחמד אל-מסרי, נהרס ואשתו סוהא והבת שלו רר'ד, בת שלוש, נהרגו. הן אמרו לי שגם הבת של ואאיל קאסם, שיימאא, נהרגה. היא הייתה בת 14. אימאן וחנאן סיפרו לי גם שאמא שלהן נפצעה קשה מאוד.
רציתי לראות את בעלי ואת האחים שלו בפעם האחרונה, אבל לא יכולתי כי הגופות שלהם היו במצב נוראי, הם נפגעו בראש. ראיתי רק את חמי. למחרת בבוקר הם נקברו. הייתי במצב קשה מאוד, לא יכולתי להאמין שהם נהרגו. הבית נהרס על הראש שלנו, בלי שום התראה. פשוט פתאום שמעתי הריסות נופלות עלינו. מאוחר יותר אמרו לי שבבית היו שני אנשים שהצבא אמר שהם מבוקשים, ושגם הם נהרגו בתוך הבית.
במחנה הפליטים ג'באליא שברצועת עזה ב-3.8.14
עדותה של מרים אבו ניג'ם, בת 22, אלמנה ואם לשניים
העדות נגבתה על ידי מוחמד סבאח ב-17.12.14
אני גרה עכשיו בבית של אבא שלי, בשכונת תל א-סולטן ברפיח, אחרי שבעלי בילאל, אבא שלו, סבא שלו ושני האחים שלו נהרגו בהפצצה על הבית שלנו במחנה ג'באליא ב-3.8.14.
במלחמת 2014, ב-3.8.14, ישבנו בבית בערב. מטוס ירה טיל על הבית שלנו, כשהיינו בתוכו, בלי שום אזהרה מוקדמת. כתוצאה מההפצצה שלושה מהבנים שלי נפלו כשהידים: בילאל, שהיה אז בן 26, מוחמד, אז בן 20 ואחמד שהיה בן 17. גם בעלי ואביו הזקן נפלו כשהידים. הבית כולו התמוטט עלינו ועל הבית של גיסי, שליד הבית שלנו. כתוצאה מכך נפלו כשהידיות גם סוהא, אשתו של גיסי, הבת שלה רר'ד, בת שלוש, והאחיינית שלה שיימאא קאסם, בת 14.
אני נפצעתי קשה מאוד, היו לי שברים בכל הגוף, סדק בגולגולת וגם כוויות בכל הגוף. חוץ מזה נגדעו לי האצבעות ביד שמאל. תודה לאל שהילדים של בני השהיד ואמא שלהם יצאו בשלום מההפצצה, לא קרה להם כלום. אני אושפזתי בבתי חולים בעזה במשך 15 ימים, אבל בגלל שהמצב שלי היה קריטי העבירו אותי לטיפול בגרמניה, ואושפזתי שם למשך ארבעה חודשים.
פינו אותי מהבית, אבל לפני כן הספקתי לראות את הגופות של הבנים שלי, שנפגעו כל כך קשה. כשעזבתי את הבית הוא היה ערימת הריסות. לא העליתי על דעתי שיפציצו את הבית שלנו, שנמצא בתוך מחנה ג'באליא הצפוף, כשאנחנו בתוכו.
כשהייתי בגרמניה הייתי כל הזמן בקשר עם הבנות שלי. לא יכולתי לסבול את זה שלא נפרדתי מהבנים שלי ומבעלי ושלא ראיתי אותם עוד פעם אחת, אחרונה, לפני שקברו אותם. רציתי להיפרד מהם ולחבק אותם, אבל הגורל רצה שאני אהיה רחוקה מהם. עד היום אני חושבת על זה.
חזרתי לעזה אחרי המלחמה בכיסא גלגלים. היו לי שברים בשתי הרגליים וחתך בעצב ולא הייתי מסוגלת ללכת. כשחזרתי היה לי קשה מאוד לראות מה המצב של הבית שלנו. לא נשאר ממנו כלום, הוא הפך לחורבה. הפכתי לחסרת בית ובמשך שנתיים גרתי בדירות שכורות, עד שהבית שלי שוקם. חזרתי אליו לפני שנתיים.
עכשיו אני בודדה, הבית התרוקן ואני חיה בו לבדי עם הנכדים הקטנים שלי. כלתי עזבה אותי והתחתנה שוב. נשארו איתי רק הילדים שלה ושל הבן שלי השהיד בילאל – מוחמד ורוועה. אני זו שדואגת להם ומטפלת בהם, למרות הפציעות שלי, ורק בזכותם הבית הזה ראוי עדיין להיקרא בית. היה לי קשה כשכלתי התחתנה ועזבה את הבית, בכיתי עליה המון. הבנות שלי אצלי כמעט כל יום והן אלה שעוזרות לי ודואגות לי, כי גם אני זקוקה לעזרה בגלל הפציעות שלי במלחמה. עד היום לא הבראתי מהן לגמרי ואני סובלת מהתכווצויות ברגל. יש לי פלטינה בירך שמאלית ואני עדיין מקבלת טיפולים.
כמעט חמש שנים עברו מאז המלחמה, כל יום מאז הוא יום של עצב ושל בכי. אני לא אשכח אותם. כל הזמן אני נזכרת בהם, רואה אותם בתוך הבית, שומעת את הצחוקים שלהם. אני נזכרת בבעלי ובבנים שלי בעיקר באירועים, ברמדאן ובחגים.
קיבלתי טיפול נפשי בעזה וגם מחוץ לעזה בגלל הטראומה שעברתי בעקבות הריגת המשפחה שלי. למרות זאת, אני מרגישה עצב תמידי ובוכה הרבה. אני מותשת נפשית.
ארגוני זכויות אדם הגישו בשמנו תביעה, אבל מעולם לא הזמינו אותנו לתת עדות על הפשע הזה. ישראל הפציצה את הבית של המשפחה שלנו כשכולנו היינו בפנים, למרות שלא נשקפה שום סכנה מאיתנו. ישראל אמרה שההפצצה הייתה כדי להרוג מבוקשים שהיו במחנה, אבל אני לא יודעת מיהם. עד עכשיו ישראל לא נדרשה לתת דין וחשבון על הפשעים שהיא ביצעה נגדנו ברצועת עזה.
במלחמת 2008 ישראל הפציצה את הבית של ההורים שלי, שנמצא באזור אל-פאח'ורה במחנה הפליטים ג'באליא. 11 נפשות מהמשפחה שלי, משפחת דיב, נהרגו – אחי, אשתו וחמשת הילדים שלהם, אשתו של אבא שלי ושלושה ילדים של אחי השני. גם על הפשעים האלה ישראל לא נדרשה מעולם לתת את הדין. הוגשו תביעות נגד ישראל, אבל לא קרה כלום. עד היום הזה מדינות העולם כולן עומדות לצד ישראל כשהיא מפציצה אוכלוסייה אזרחית ברצועת עזה. אף אחד בישראל אפילו לא הביע חרטה או צער על הפשעים האלה.
התקווה שלי היא שהאחראים יעמדו למשפט ושישראל תיתן את הדין על הפשעים המכוערים שהצבא שלה ביצע נגד אזרחים ברצועת עזה, ובמיוחד נגד המשפחה שלי. אני מתפללת שאלוהים יעטוף ברחמיו את בעלי והבנים שלי, שיקבל אותם אצלו בין השהידים, ושייתן לי את הכוח לשאת את כאב האובדן שלהם.
פווזיה אבו ניג'ם, בת 55, אלמנה ואם לשמונה, שאיבדה בהפצצה את בעלה, שלושה מבניה וארבעה בני משפחה נוספים, שוחחה השנה עם תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד וסיפרה לה על מה שעבר עליה מאז:
במלחמת 2014, ב-3.8.14, ישבנו בבית בערב. מטוס ירה טיל על הבית שלנו, כשהיינו בתוכו, בלי שום אזהרה מוקדמת. כתוצאה מההפצצה שלושה מהבנים שלי נפלו כשהידים: בילאל, שהיה אז בן 26, מוחמד, אז בן 20 ואחמד שהיה בן 17. גם בעלי ואביו הזקן נפלו כשהידים. הבית כולו התמוטט עלינו ועל הבית של גיסי, שליד הבית שלנו. כתוצאה מכך נפלו כשהידיות גם סוהא, אשתו של גיסי, הבת שלה רר'ד, בת שלוש, והאחיינית שלה שיימאא קאסם, בת 14.
[...] מהממצאים העובדתיים שנאספו על ידי המנגנון והוצגו לפצ"ר, עולה כי התקיפה כוונה לעבר דניאל מנצור, מפקד בכיר מאוד בארגון הטרור הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, בדרג המקביל למח"ט, שהיה אחראי על פעילות הארגון בצפון הרצועה והאחראי על כלל תיק המודיעין בארגון, אשר בעת התקיפה שהה בביתו של מוחמד נג'ם. במסגרת הליך תכנון התקיפה, הוערך כי יתכן שישנם אזרחים במבנה, אך שהיקף הפגיעה בהם לא יהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי המשמעותי הצפוי להיות מושג כתוצאה מהתקיפה. יצוין בהקשר זה, כי הוערך שבמבנה ישנה דירת מגורים אחת בלבד, שהיא הדירה בה שהה מנצור. תקיפת המבנה תוכננה לביצוע באמצעות חימוש מדויק ובאופן שיאפשר להשיג את המטרה תוך צמצום הפגיעה במבנים סמוכים. כמו כן, בוצעו בדיקות שונות לשם בחינת היקף הנפגעים הצפוי במבנים סמוכים.
בדיעבד, התברר כי כתוצאה מהתקיפה נהרגו יעד התקיפה, דניאל מנצור, וכן עבד אלנאצר אלעג'ורי, פעיל צבאי בכיר בארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, ונפצעו עמאד אלמצרי, שהוא סגנו של דניאל מנצור, ושני פעילי טרור נוספים (מוחמד אלמצרי מארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני ואאל קאסם מהחמא"ס). כמו כן, נמצא, בהסתמך על הדיווחים הנ"ל, כי כתוצאה מהתקיפה נהרגו שמונה אזרחים נוספים – חמישה בבית אבו נג'ם שנתקף, ושלושה בבית סמוך.
לאחר בחינת הממצאים העובדתיים והחומרים שנאספו על ידי מנגנון הבירור המטכ"לי, הפצ"ר מצא כי הליכי התקיפה עלו בקנה אחד עם הוראות הדין הישראלי וכללי המשפט הבין-לאומי. ההחלטה על התקיפה נתקבלה על ידי הגורמים המוסמכים לכך וכוונה נגד יעד חוקי – מפקד בכיר מאוד בג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני. התקיפה עלתה בקנה אחד עם עקרון המידתיות, שכן בעת קבלת ההחלטה על התקיפה הוערך כי היקף הנזק האגבי הצפוי לא יהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי שהיה צפוי להתקבל ממנה. כמו כן, התקיפה בוצעה תוך נקיטה באמצעי זהירות שתכליתם צמצום הפגיעה באזרחים, בדגש על אלו ששהו במבנים סמוכים, בין היתר, באמצעות בחירת סוג החימוש וביצוע תצפית בזמן אמת. עוד נמצא, כי מתן אזהרה ספציפית טרם התקיפה ליושבי המבנה שבו נכח יעד התקיפה וליושבי מבנים סמוכים, לא היה מחויב מבחינה משפטית והיה צפוי לסכל את תכלית התקיפה.
על רקע האמור, לא מצא הפצ"ר כי פעילות כוחות צה"ל מעוררת חשד סביר לעבירה פלילית. משכך, הורה הפצ"ר על סיום הטיפול באירוע ללא פתיחה בחקירה פלילית וללא נקיטה בצעדים נוספים כלפי מי מהמעורבים.
החלטות הפצ"ר באשר לאירועים חריגים במערכת "צוק איתן", עדכון מס' 3, 22.3.15