ביום שישי, 9.8.24, בסביבות 17:00, בעת ששני האחים דאווד (36) וראמי (37) חריבאת רעו את צאנם במרחק של כשני קילומטרים מביתם, הגיע למקום חייל המוכר לתושבים כמתנחל, במכונית פרטית. החייל יצא מהמכונית והורה לאחים להסתלק מהמקום. כשסירבו, הזעיק החייל תגבורת ושני חיילים ושתי חיילות שהגיעו למקום בדקו את תעודות הזהות של האחים, ואז החלו להבריח את צאנם מהמקום.
דאווד מסר את הטלפון שלו לאחיו ביקש ממנו להוביל את הצאן למכלאות. ראמי עזב את המקום עם הצאן ואז תקפו שניים מהחיילים את דאווד, סתרו לו, בעטו בו, אזקו את ידיו באיזוקני פלסטיק, כיסו את עיניו והוליכו אותו לעמדת תצפית צבאית בכפר בית עווא, במרחק של כ-200 מטרים מהמקום. החיילים הושיבו את ראמי חריבאת על קוביית בטון, קשרו את רגליו בחבל, וכשביקש לשתות מים שפכו מים על פניו, הכו וקיללו אותו. חריבאת הוחזק כך עד חצות הלילה ואז הוליכו אותו החיילים למרחק של כחמישים מטרים מהמקום ושחררו אותו מבלי להסיר את האזיקונים, כיסוי העיניים או החבל שכבל את רגליו. הוא נאלץ לחתוך את האזיקונים בשיניו ואז הסיר את כיסוי העיניים והחבל ושב ברגל לביתו, מרחק של כשני קילומטרים.
דאווד חריבאת סיפר על עיכובו בעדות שמסר לתחקירן בצלם באסל אל-עדרה ב-11.8.24:
לקחו אותי ברגל בערך 200 מטרים עד שהגענו למגדל תצפית בכפר בית עווא ושם הושיבו אותי על קוביית בטון, אזקו לי את הרגליים והשאירו אותי שם. ביקשתי מאחד החיילים להביא לי מים, ואז חייל שפך לי מים על הפנים והראש והחיילים התחילו להכות אותי ולבעוט בי. גנחתי מכאבים והחיילים צחקו עליי. הם נתנו לי סתירות וקיללו אותי ואז התרחקו ממני למשך בערך עשרים דקות, ואז שוב חזרו ללעוג לי ולהכות אותי. זה חזר על עצמו כמה פעמים. אחרי כמה שעות במצב הזה, הייתי מותש מאוד ונפלתי על הקרקע ואיבדתי את ההכרה. אחרי זמן קצר התעוררתי וביקשתי שיזמינו לי רופא, אבל הם צחקו עליי. ביקשתי מהם שוב מים ואמרו לי שאין. נשארתי במצב הזה עד חצות ואז הובילו אותי ברגל מרחק של בערך חמישים מטרים, בלי להוריד לי את האזיקונים או כיסוי העיניים ואמרו לי: "שחרור". הורדתי את האזיקונים בשיניים שלי והסרתי את כיסוי העיניים והחבל ואז הלכתי מרחק של בערך שני קילומטרים הביתה, כי לא היה לי טלפון להתקשר שיאספו אותי.