ביום שבת, 25.10.25, בסביבות 13:00, פלשו שני מתנחלים רכובים על טרקטורון למתחם המגורים של יוסף בשאראת, בן 48, בקהילת ח'לת מכחול שבצפון בקעת הירדן, הסתובבו בין האוהלים והדירים, כפי שהם נוהגים לעשות לעתים תכופות, וצילמו את ילדיו של יוסף שעסקו בזיבול שדה פרטי של המשפחה לקראת זריעה.
זמן קצר לאחר שהמתנחלים עזבו, הגיעו ארבעה חיילים ברכב צבאי, חלקם רעולי פנים, ודרשו לדעת למה התושבים מפזרים זבל במקום "אסור". לאחר שיוסף ענה להם שמדובר בקרקע פרטית שלהם, נכנסו שלושה מהחיילים לאוהלי המגורים, צעקו על בני המשפחה, הפכו חפצים ואף בעטו בחוסיין, בנו בן ה-18 של יוסף.
לאחר-מכן, עצרו החיילים את יוסף, לקחו ממנו את תעודת הזהות ומכשיר הטלפון, והחזיקו אותו בבסיס למשך כחמש שעות. לאחר ששוחרר ושב לביתו, מצא יוסף במכשיר הטלפון שהוחזר לו תמונות של עצמו, מושלך על הרצפה בבסיס, אזוק בידיו ומכוסה עיניים.
יוסף בשאראת, בן 48, אב לעשרה, סיפר על האירוע לתחקירן בצלם עארף דראר'מה בעדות שנתן ב-27.10.25:
ביום שבת בצהריים, לאחר שמתנחלים רכובים על טרקטורון פלשו למתחם המגורים שלי וצילמו את בניי מזבלים שטח אדמה לקראת זריעה, הגיעו אלינו חיילים שהתנהגו באלימות, טענו שאנחנו מזבלים באזור אסור ועצרו אותי ללא סיבה. אני בטוח שהמתנחלים אמרו להם לעצור אותי. הם לקחו את תעודת הזהות והטלפון שלי, אזקו אותי, הכניסו אותי לרכב צבאי ולקחו אותי לבסיס במרחק של בערך 20 קילומטר מהבית שלי.
שם השליכו אותי במבנה ליד הכניסה לבסיס, צעקו עליי, לעגו לי, ואחד מהם בעט בי בכל הגוף. הסתובבתי עם הגב לקיר כדי להגן על הגב שלי, שכואב לי כבר הרבה זמן. רק אחרי חמש או שש שעות שוחררתי, והחזירו לי את התעודה והטלפון שלי. כשהגעתי הביתה בסביבות 20:00, הבנים שלי הסתכלו בטלפון שלי, וגילו שהחיילים צילמו אותי בזמן שהייתי עצור, כשאני שרוע על הריצפה, ידיי אזוקות ועיניי מכוסות. ברור לי שהם עשו את זה כדי להפחיד אותי ואת ילדיי.
נולדתי בח'לת מכחול ואני גר כאן כל חיי ביחד עם כל המשפחה שלי. אנחנו חיים באוהלים ובמבני פח, ומתפרנסים מגידול צאן. מסביבנו הוקמו התנחלויות ובסיסי צבא, ובשנים האחרונות גם מאחזי רועים שמביאים עדרי צאן ובקר לאזורי המרעה שלנו. הצבא מונע מאיתנו לחצות כבישים כדי להגיע לאזורי מרעה ששימשו אותנו עשרות שנים, הטרדות המתנחלים הולכות וגוברות, וביחד הם מונעים מאיתנו את היציאה למרעה.
המתנחלים והצבא רוצים לגרש אותנו, אבל אין לנו מקום אחר ללכת אליו. אנחנו לא יודעים מה עוד לעשות. אני רק רוצה לצאת למרעה עם העדר שלי ולפרנס את משפחתי. אנחנו רק רוצים לחיות כאן בשקט, על אדמתנו, כמו כל בני האדם, בלי שהמתנחלים יטרידו אותנו וינסו לגרום למעצרנו. אנחנו רק מבקשים לחיות.