ג׳יפנא, מחוז רמאללה: מתנחלים וחיילים גנבו עשרות ראשי צאן ושני חמורים מתושב הכפר, ומסוחר צאן שעוכב במחסום עין סיניא. חיילים עצרו צעיר והכו אותו במשך שעות

ביום רביעי, 15.4.26, בסביבות 18:30, בעת שזוהיר שער, תושב ג׳יפנא בן 53, רעה את צאנו בחלקן המערבי של אדמות הכפר, ממערב לבתים בין ג׳יפנא לביר זית הסמוכה, הגיעו למקום כעשרה מתנחלים חמושים באלות, והחלו להתקרב אליו תוך צעקות. שער הזעיק לעזרה את קרובי משפחתו שהם הגיעו למקום לאחר כמה דקות.

בין המתנחלים לפלסטינים פרץ עימות שכלל יידוי אבנים הדדי, ובמהלכו הגיעו למקום גם כארבעה חיילים.

במהלך העימות, הצליח שער להשיב את העדר לדיר הצאן שלו בכפר, לשם הגיעו לאחר מכן גם קרובי משפחתו ותושבים נוספים ששמעו על שהתרחש.

במקביל, התקבצו המתנחלים והחיילים בקרבת מקום, ובסביבות 19:00, פלשו יחד לכפר והגיעו לחווה של שער. מיד עם הגעתם החלו החיילים לירות באוויר ולהשליך רימוני הלם לעבר התושבים שהיו במקום, ואז פרצו לחווה, אזקו את שער ואת אחיינו אחמד שער, בן 34, באזיקוני פלסטיק, ועיכבו אותם ושלושה צעירים אחרים.

החיילים עקרו את מכשיר הקלטה של מצלמות האבטחה ממקומו, ולאחר מכן הזמינו את המתנחלים להיכנס לדיר הצאן. בעוד שזוהיר וקרוב משפחתו אזוקים במקום, החיילים אבטחו את המתנחלים בעת שאלה גנבו 170 כבשים ועיזים מתוך הדיר ולקחו אותם עמם.

לאחר מכן, לקחו החיילים את אחמד שער למוצב צבאי קרוב, שם הכו אותו במשך ארוכות באגרופיהם, ברוביהם ובאמצעות כיסאות ובעטו בו. החיילים שחררו אותו רק למחרת לפנות בוקר, בסביבות 3:30, וציוו עליו להתרחק מהמחנה מבלי להביט לאחור, כשידיו עודן אזוקות מאחורי גבו. 
לאחר שהתרחק מעט, פנה אחמד לעובר אורך, שהסיר את האזיקונים ונתן לו להתקשר לבני משפחתו, שהגיעו למקום ופינו אותו למרפאה בביר זית, ולאחר מכן, למרכז הרפואי "פלסטין" ברמאללה, שם אושפז למשך חמישה ימים. לאחר שחרורו גילה כי 400 ש"ח שהיו בכיסו נגנבו.

במקביל לפלישה המשולבת לכפר, חיילים עיכבו שני סוחרי צאן, ע.ע., ואחיו מ.ע., בזמן שעברו במחסום עין סיניא הסמוך. החיילים דרשו מהאחים לצאת מהמשאית ולשבת על הקרקע לצד המחסום. כמה דקות לאחר מכן הגיעו למקום מתנחלים ברכב, לחצו את ידיהם של החיילים, בדקו את צאן שתא המטען של המשאית של האחים ואז עזבו לכיוון כביש 465.

לאחר מכן, עבר במקום מ.א., סוחר צאן נוסף, והחיילים עכבו גם אותו. איתו במשאית היו גם בנו בן ה-4 וחבר.

החיילים פקדו על חברו של מ.א. לצאת מהרכב, בעוד שהוא ובנו עוכבו בתוך המשאית. אחר-כך הם הורו למ.ע. ולמ.א. להסיע את שתי המשאיות למוצב צבאי סמוך, הביאו לשם גם את המעוכבים האחרים, אזקו את ידיהם של כולם, מלבד מ.א. שנותר במכונית עם בנו, כיסו את עיניהם והכניסו אותם למוצב.

בסביבות 22:00, בעוד מ.א. עדיין יושב במשאית עם בנו, הגיעו למקום שלושה כלי רכב ומהם ירדו כ-15 מתנחלים. המתנחלים עלו לתא המטען של המשאית של ע.ע., גנבו מתוכה 11 כבשים ועזבו את המקום.

זמן קצר לאחר מכן, הגיעה למקום אחותו של מ.א., והחיילים התירו לה לקחת את בנו הקטן מהרכב, ואז הכניסו גם אותו למוצב.

ארבעתם הוחזקו במקום עד 3:30 לפנות בבוקר שלמחרת, ובמהלך החזקתם החיילים התעללו בהם, הכו אותם, כיבו על גופם סיגריות, חקרו אותם והשפילו אותם כשהם אזוקים.

כל המעוכבים דיווחו כי במהלך עכובם נגנבו מהם גם סכומי כסף גדולים.

תחקירן בצלם מוחמד רומאנה גבה עדויות מאחמד וזוהיר שער ומשניים מהמעוכבים במחסום:

ע.ע. סיפר בעדותו:

אני תושב הכפר בורקה שממזרח לרמאללה, ועובד כסוחר צאן מזה 5 שנים. בני משפחתי עוסקים במקצוע הזה הרבה זמן. ביום רביעי, 15.4.26, נסעתי עם אחי מ.ע. לעיר ג'נין כדי לרכוש צאן. קנינו 62 ראשי צאן ויצאנו מג'נין לכיוון רמאללה. בסביבות 18:30 הגענו למחסום עין סיניא.

במסלול שמוביל מעין סיניא לרמאללה במחסום עמדו ארבעה חיילים בפנים גלויות ובדקו רכבים לפני שהם אפשרו להם לעבור. כשאנחנו הגענו אליהם הם הורו לנו לעצור את הרכב לרוחב הדרך כך שיחסום את הנתיב שמוביל החוצה מרמאללה, ואז לכבות את המנוע ולרדת מהרכב.

החיילים הושיבו אותנו על הקרקע ליד קוביות הבטון שמאחוריהן הם עמדו. אחרי כמה דקות הגיעה למקום מכונית עם לוחית רישוי צהובה מכיוון עין סיניא, וירדו ממנה ארבעה מתנחלים בפנים גלויות. החיילים לחצו את ידיהם של המתנחלים ודיברו איתם, ואז המתנחלים עלו לחלק האחורי של הרכב שלנו והסתכלו על הצאן. אחר-כך הם עזבו לכיוון הדרך שמובילה להתנחלות עטרת ולעיר רוואבי.

אחר-כך הגיעה עוד משאית שהובילה צאן. החיילים עצרו גם אותה, הורו לנהג להחנות מאחורי המשאית שלנו, הורידו ממנה צעיר והשאירו את הנהג בתוך הרכב, בגלל שהיה איתו ילד קטן, ששמעתי בוכה. זיהיתי את הנהג הצעיר כי אנחנו מכירים מעסקי הסחר בצאן.

כעבור בערך 40 דקות, החיילים הורו לי לקום וללכת לכיוון המגדל הצבאי, ולאחי הם הורו להזיז את הרכב לשם. כשהגענו למגדל, החיילים אזקו את ידינו מאחורי הגב, כיסו את עינינו והכניסו אותנו פנימה. נהג הרכב השני נשאר בתוכו עם הילד, וגם כשהורו לו להזיז את הרכב לכיוון המגדל, לא הורידו אותו ממנו.

בתוך המגדל החיילים היכו אותנו, קיללו אותנו, ואילצו אותנו לפתוח את הטלפונים שלנו כדי שהם יוכלו לחטט בהם. הם גם חיפשו בכיסים שלנו ולקחו את מה שמצאו. היו לי 700 דינרים ירדניים בכיס, ואחד החיילים לקח אותם.

מידי פעם החיילים ניגשו אלינו, הידקו את האזיקים, ואחד מהם כיבה סיגריה על האזיקים שהיו על ידיי והמיס אותם, מה שגרם לי כוויה ביד ימין – החייל הצמיד את הפלסטיק שנמס על ידי. הם גם אילצו אותנו לשכב על הבטן לפרקי זמן שונים.

אחרי שעתיים וחצי או קצת יותר, הם הכניסו למגדל גם את נהג המשאית השנייה והוא סיפר שראה מתנחלים מגיעים למשאיות וגונבים כמה ראשי צאן מזו שלנו.

אחרי הרבה זמן הגיע חייל והתחיל לצעוק על נהג הרכב השני ולשאול אותו על אדם ששמו או מספרו הופיעו בטלפון שלו. הוא דרש ממנו להתקשר אליו ולשכנע אותו להגיע למחסום ולהסגיר את עצמו. הנהג התקשר לאבא שלו וביקש ממנו להביא את אותו אדם.

החיילים שיחררו אותנו בסביבות 3:30 לפנות בוקר, ונסענו הביתה לבורקה. כשהתחלנו להוריד את הצאן גילינו ש-11 ראשי צאן נגנבו. מחיר כל ראש נע בין 1,500 ל-2,300 שקלים. בנוסף נגנבו 3,000 שקלים מתוך המשאית.

מ.א., סיפר בעדותו:

כשעצרתי ליד המגדל הצבאי, החיילים אפשרו לי להישאר ברכב עם בני, אך דרשו שאבקש קרוב משפחה לבוא לקחת אותו. התקשרתי לאחותי שגרה באום א-שראאיט ברמאללה וביקשתי ממנה להגיע. חייל אחד נשאר ליד הרכב שלי לזמן מה ואז עלה למגדל, וחיילים אחרים הסתובבו באזור. השעה כבר הייתה 19:30–20:00.

בסביבות 22:00 הגיעו שלושה טנדרים וירדו מהם בערך 15 מתנחלים. הם עלו מייד לתא המטען של המשאית שלי ושל המשאית השנייה. ראיתי אותם קופצים לתוך תא המטען של המשאית השנייה, תופסים כבשים ומעבירים אותן למתנחלים שעמדו על הקרקע, שהעמיסו אותן על רכביהם, ואז הם עזבו את המקום.

החיילים היו שם ולא ניסו למנוע את הגניבה. להפך, הם מנעו מכלי רכב לנסוע לכיוון עיון אל-חראמיה והפנו אותם לכיוון עטרת ורוואבי.

אחרי שהמתנחלים עזבו, אחותי הגיעה ולקחה את בני מהרכב. מיד אחר-כך החיילים הורו לי לרדת מהרכב, לקחו את הטלפון ואת תעודת הזהות שלי ואת כל מה שהיה לי בכיסים, כבלו את ידיי מאחורי גבי, כיסו את עיניי, והכניסו אותי למגדל הצבאי. זה היה בסביבות 00:00-23:30. סיפרתי לצעירים האחרים מה ראיתי. החזיקו אותנו שם עד 03:30 לפנות בוקר של יום חמישי.

במהלך המעצר החיילים הכו והשפילו אותנו. הם גם כפו עלינו לפתוח את הטלפונים שלנו ובדקו כל שם ומספר שמצאו, כשהם חוקרים אותנו עליהם באלימות. אחרי ששוחררנו, החזירו לנו את הטלפונים ותעודות הזהות, אבל לא את הכסף שהם לקחו לנו מהכיסים. בכיס שלי היו 5,800 שקלים שלא הוחזרו לי, וגם את קופסת הסיגריות שהם לקחו הם לא החזירו.

אחמד שער, בן 34 ואב לשלושה, סיפר בעדותו:

ביום רביעי 15.4.26 בסביבות 18:30, כשהייתי ברכב שלי בכפר ביר זית, קיבלתי שיחה מבן דוד שלי שהודיע לי שמתנחלים מנסים לגנוב כבשים מדוד שלי זוהיר, שרועה חלק מהעדר שלו צפונית לחווה שלו בכפר. הוא ביקש שאגיע מיד. נסעתי לבית שלי, שליד החווה של דוד שלי, חניתי והלכתי ברגל למקום שבו דוד שלי היה לפי התיאור שקיבלתי, ליד לול תרנגולות נטוש במרחק של בערך 300 מטר מצפון לבתים שלנו ולחווה.

כשהגעתי לשם ראיתי את דוד שלי זוהיר מנסה להחזיר לחווה שלו עדר של בערך 45-40 כבשים. כשהתקרבתי ראיתי בערך 10 מתנחלים, שזרקו אבנים על הבנים של הדוד שלי שהיו שם וניסו לחצוץ בין המתנחלים לדודי, ולאפשר לו להשיב את העדר לדיר.

באותו רגע ראיתי ארבעה חיילים מגיעים ברגל ורכב צבאי חונה מאחוריהם, ליד מפעל הבטון. שמעתי את החיילים צעקים ״תעאל״ (בוא בערבית), אבל לא עצרתי והתחלתי לרוץ דרומה לכיוון הבית שלי והחווה.

הצלחתי להגיע לחווה וראיתי שזוהיר כבר הכניס את הכבשים פנימה. ברחוב מול החווה התקבצו כבר הרבה קרובי משפחה, חברים ותושבים מהכפר שהגיעו כששמעו על ניסיון הגניבה. כעבור 5 דקות או פחות הגיע רכב צבאי מהכביש שמקשר בין ביר זית לג'יפנא. הרכב לא עצר בכלל, חלף על פנינו והמשיך צפונה למפעל הבטון שבו היו המתנחלים.

רבע שעה או פחות אחרי שהרכב הצבא עבר, בזמן שהיינו ברחוב מול החווה, ראיתי רכב טנדר לבן מתקרב מצפון, ומאחוריו רכבי צבא. הרכבים עצרו במרחק של בערך 100 מטר מצפון לכניסה לחווה. ראיתי חיילי כיבוש רצים לכיוון הכניסה לחווה תוך ירי באוויר – אז נכנסתי מהר לתוך החווה דרך דלת צדדית שפונה לרחוב, כדי להימנע ממגע איתם.

עמדתי מאחורי הדלת כדי לראות מה קורה ברחוב וראיתי מתנחל מזוקן בלבוש אזרחי מגיע לדלת ומנסה להיכנס. סגרתי את הדלת חזק ומנעתי ממנו להיכנס ואז הגיע חייל לאותה דלת והתחיל לצעוק עליי. התרחקתי מהדלת כדי להימנע מעימות איתו, אבל ירה מיד ירה שלוש יריות באוויר וזרק רימון הלם ברחוב מחוץ לדלת. באותו זמן נכנסו שלושה חיילים לחווה מהכניסה הראשית, שניים מהם רעולי פנים. הם באו אליי ומיד הפילו אותי ארצה והכו אותי מכות קשות בכל חלקי גופי עם הרובים שלהם וגם בעטו בי. ניסיתי להגן עם הידיים על הראש והפנים שלי, אבל החיילים אזקו לי את הידיים באזיקונים מאחורי הגב.

באותו זמן ראיתי 6-5 מתנחלים לא חמושים, עם פנים גלויות, נכנסים לחצר של החווה. החיילים קשרו לי בד על העיניים והובילו אותי לרכב צבאי שחנה ברחוב קרוב לכניסה הראשית לחווה.

כשהייתי בתוך הרכב הצבאי הגיעה חיילת, הורידה לי את הכיסוי מהעיניים וצילמה את הפנים שלי, ואז החזירה את הכיסוי. אחר-כך הורידו אותי מהרכב והובילו אותי למקום כלשהו, הושיבו אותי על הברכיים, ואז הסירו את הכיסוי מהעיניים שלי ומצאתי את עצמי בחצר של החווה. החיילים התחילו לשאול אותי על מצלמות האבטחה של החווה וכשאמרתי להם שהן לא מחוברות לטלפון שלי, הם הכו אותי. אחר-כך הם ביקשו מדוד שלי זוהיר לבקש מאחד מהבנים שלו לבוא כדי לאפשר להם לגשת להקלטות של מצלמות האבטחה.

זוהיר ניסה להתקשר לבנים שלו וכשאף אחד מהם לא ענה, חייל נכנס לחווה ופרק את מכשיר ה-DVR – שמקליט את השידור ממצלמות האבטחה.

אחר-כך החיילים קראו למתנחלים, ו-8-7 מתנחלים נכנסו שוב לחווה, בלי נשק ובפנים גלויות. ראיתי אותם נכנסים לדיר הכבשים של דוד שלי ומוציאים את הכבשים החוצה. דודי לא היה מסוגל לראות את זה. הוא ניסה לקום אבל החיילים הובילו אותו אל מחוץ לחווה. גם אני ניסיתי לקום אבל החיילים כיסו לי שוב את העיניים והתחילו שוב להכות אותי. המראה של המתנחלים מוציאים את הכבשים של דוד שלי מהדיר היה הקשה ביותר שראיתי בחיי, הרגשתי כל-כך חסר אונים מול הגניבה הזאת.

החיילים הובילו אותי שוב אל מחוץ לחווה והוליכו אותי בערך 200 מטרים ברגל. שמעתי את הכבשים הולכות לפניי.

הכניסו אותי לרכב צבאי שנסע בערך 15 דקות, ואז העבירו אותי לרכב צבאי אחר שנסע כמה דקות ועצר ואז הורידו אותי ממנו, הורו לי לכרוע על הברכיים, הסירו לי את כיסוי העיניים וצילמו אותי שוב. ראיתי שאני במחסום עטארה.

אחר-כך שוב כיסו לי את העיניים, לקחו ממני את הטלפון, את תעודת הזהות ואת קופסת הסיגריות שהיו בכיס שלי, והכריחו אותי לשבת מאחורי קוביות הבטון של המחסום.

החזיקו אותי שם עד 03:30 למחרת, יום חמישי, 16.4.26. במהלך הזמן הזה הכו אותי בכל דרך ואמצעי – ברובים שלהם, עם כיסאות ובבעיטות בכל חלקי הגוף שלי. חייל אחד טען שהוא רופא ועזר לי לקום בטענה שהוא רוצה לעזור לי, ואז נתן לי שלוש מכות חזקות בבטן והפיל אותי ארצה. כל חייל שעבר לידי הכה אותי באכזריות. פעם אחת התקבצו מעל הראש שלי כמה חיילים והמטירו עליי ביחד מכות עד שהתעלפתי מרוב כאב.

בשעה 03:30 לפנות בוקר, או קצת לפני כן, שני חיילים הסירו את הכיסוי מהעיניים שלי, הכו אותי בפנים והורו לי לעזוב בלי להסתכל לאחור. הם לא הסירו את האזיקונים והשאירו אותי עם הידיים אזוקות מאחורי הגב.

התחלתי ללכת ממחסום עטארה לכיוון ביר זית. בדרך פגשתי אדם שחנה את רכבו במקום, וביקשתי שיעזור לי לשחרר את הידיים ושיתקשר לאבא שלי כי הסוללה בטלפון שלי נגמרה. הוא התקשר לאבא שלי ואז אמר לי שאחי יפגוש אותי בדרך. המשכתי ללכת עד כיכר התותה שבתוך ביר זית, שם פגשתי את אחי שלקח אותי למרפאת החירום בביר זית, ומשם הועברתי למרכז הרפואי 'פלסטין' ברמאללה.

ברמאללה בדקו אותי ועשו לי צילומים. היו לי חבורות ופציעות בכל חלקי הגוף. בבדיקות התברר שאנזימי הכבד שלי גבוהים, ולכן השאירו אותי מאושפז בבית החולים. זה היה ביום חמישי והיום שבת ואני עדיין מאושפז.

לפני המעצר היו לי 400 שקלים בכיס. לא שמתי לב שהוציאו אותם אבל אחרי ששוחררתי לא מצאתי אותם שם. לא החזירו לי גם את תעודת הזהות ואת קופסת הסיגריות שלקחו קודם מהכיס שלי.

במהלך העיכוב שלי הרגשתי השפלה איומה, אבל זה מחיר החיים על האדמה הזו. כל פלסטיני שחי עליה נאלץ לשלם את מחיר ההיאחזות בה. למרות כל ההתקפות שאנו סובלים מהן מדי יום, אנחנו עקשנים ונישאר באדמתנו בכל מחיר.

בעל החווה, זוהיר שער, בן 53 ואב לשלושה, סיפר בעדותו:

אני נשוי ואב לשלושה בנים בוגרים. אנחנו גרים באזור שהוגדר בהסכמי אוסלו כשטח "B'" ועל האדמה שלי, שליד הבית, בניתי דיר כבשים בשטח של כ-200 מ"ר שבו החזקתי כ-170 ראשי צאן, שהיו מקור ההכנסה העיקרי שלי – אני סוחר בכבשים ובבשר כבש וגם משתמש בחלב, גבינות ומוצרי חלב לצריכה ביתית. אני עוסק בזה כבר יותר מ-25 שנה.

ביום רביעי 15.4.26, בסביבות 18:30, כשרעיתי את הצאן שלי במרחק של כ-200 מטר מצפון לדיר, הופתעתי לראות קבוצה של 12-10 מתנחלים מגיעה ברגל מאזור מפעל הבטון שממערב לכפר. אני מעריך שהם הגיעו מהמאחז שנמצא על אדמות עטארה – בין המאחז למקום שבו רעיתי מפריד ואדי, והם חצו אותו בחסות החשכה והגיעו אליי. המתנחלים לבשו בגדים אזרחיים והפנים שלהם היו גלויות. חלקם החזיקו מקלות.

תמונה

מהרגע שהם ראו אותי הם החלו לצעוק בקול רם, ומיד התקשרתי לבן שלי והודעתי לו על נוכחות המתנחלים וביקשתי שיגיע במהירות. הוא הגיע בתוך דקות יחד עם האחיינים שלי. באותו זמן המתנחלים המשיכו להתקרב, ואני ניסיתי להרחיק את העדר מחשש שיגיעו ויגנבו אותו. התפתח עימות של יידוי אבנים בין המתנחלים לבין בני והאחיינים שלי, ואני ניצלתי את זהכדי להתרחק ולהוביל את העדר בחזרה לדיר. אחרי כ-10 דקות או קצת יותר הצלחתי להגיע עם הכבשים לדיר, וזמן קצר אחר-כך הגיעו גם הבן שלי והאחיינים שלי. באותו שלב כבר הגיעו הרבה תושבים מהכפר וקרובי משפחה שלנו לאזור החווה.

חשבתי שהסיפור נגמר, אבל בסביבות 19:00 שמעתי יריות, כנראה באוויר. הגיע כוח מצבא הכיבוש בבערך שלושה רכבים צבאיים, ולצידם שני רכבים אזרחיים עם לוחיות צהובות, מלאים מתנחלים. ראיתי את הרכבים מגיעים לכניסה לדיר שלי מכיוון מפעל הבטון.

חיילי הכיבוש פיזרו את התושבים שהתקבצו ברחוב ואז פרצו לחווה שלי והכריחו אותי ואת כל מי שהיה שם לשבת על הרצפה. אחר כך הם תקפו אותנו והכו אותנו קשות. אחרי החיילים, גם המתנחלים פרצו פנימה. המתנחלים והחיילים הסתובבו בחווה כמה דקות, ואז המתנחלים יצאו לרחוב, אבל החיילים נשארו בחווה. הם שאלו מי בעל הדיר ועל מצלמות האבטחה. אמרתי שאני הבעלים, ואז הם כבלו לי את הידיים באזיקוני פלסטיק. הם כבלו גם את הידיים של אחייני אחמד שער, הכו אותו עם כלי הנשק שלהם והובילו אותו החוצה.

חייל, שאולי היה הקצין, הורה לי להראות לו את מכשיר ה-DVR. כשהראיתי לו אותו, החיילים חתכו את החוטים ולקחו אותו.

החיילים החזירו את אחייני אחמד. ניסיתי לדבר עם הקצין, אבל הוא צעק עליי לשתוק. אחרי שהם השתלטו לחלוטין על הסיטואציה וניתקו את מכשיר ה-DVR, הקצין סימן למתנחלים להתקרב, ואפשר להם להיכנס שוב לדיר. ראיתי 7-6 מתנחלים עם פנים גלויות, שלחלקם היו אקדחים בחגורה, נכנסים לאזור שבו היה הצאן.

המתנחלים התחילו להוציא את הצאן החוצה. ניסיתי לקום אבל החיילים לקחו אותי אל מאחורי החווה ואת אחייני הובילו שוב החוצה.

אחרי שהמתנחלים הוציאו את הכבשים שלי מהדיר, הם הובילו אותן צפונה, והחיילים ליוו אותם עד לרחוב שמוביל למפעל הבטון. ראיתי חיילים מובילים את אחייני אחמד מאחורי המתנחלים והכבשים.

כשהצבא התרחק, התושבים נכנסו לחווה ושחררו אותי. יצאתי לרחוב וראיתי את המתנחלים מעלים טלאים קטנים מהדיר על רכבי שטח. חזרתי לבדוק – וגיליתי שגנבו את כל הכבשים מהדיר, 172 כבשים, והשאירו רק אחת. הם גנבו גם שני חמורים. רוב הכבשים היו גדולות, ושוות בערך 2,000 שקלים כל אחת. הנזק עצום, זה מקור ההכנסה היחיד שלי כבר 25 שנה.

מאוחר יותר גיליתי שהם גנבו גם רכב שטח של תושב עין יברוד שחנה ליד החווה.

אני בהלם, לא רק מהנזק הכספי, אלא גם מהדרך שבה הגניבה התבצעה, ממש בתוך הכפר, בשטח "B'", עם אבטחה ישירה של צבא הכיבוש. פעם בעלי הצאן שהדירים שלהם סמוכים למאחז היו משאירים אצלי זמנית את הצאן, בגלל שהדיר שלי נמצא בתוך הכפר, רחוק יחסית מהמתנחלים. אבל זה מראה שאין מקום בטוח, ההתקפות מגיעות לכל מקום בהגנת כוחות הכיבוש.