מדיניות הפתיחה באש

בצלם הגיש ערר על ההחלטה שלא להגיש כתב אישום בגין פציעתו של ערן כהן מפגיעת כדור מתכת מצופה גומי בהפגנה בבילעין, 14.3.08

ב-3.3.13 הגיש בצלם, באמצעות עו"ד גבי לסקי, ערר לפרקליט הצבאי הראשי על החלטת הפרקליטות הצבאית לעניינים מבצעיים שלא להגיש כתב אישום בגין פציעתו של ערן כהן מפגיעת כדור מתכת מצופה גומי במהלך הפגנה בבילעין ב-14.3.08.

ב-14.3.08, במהלך אותה הפגנה נגד מכשול ההפרדה, ירה קצין כדור מתכת מצופה גומי מטווח קרוב מאוד על כהן, שהיה אז בן 18. האירוע תועד בווידיאו על ידי שני צלמים, ישראלית ופלסטיני, ובצילומים נראה בבירור כי המפגין לא עשה דבר שהיה בו כדי לסכן את החיילים. המרחק בין הקצין היורה למפגין בעת הירי לא עלה על מטרים ספורים. זאת על אף שפקודות הצבא אוסרות על ירי של כדורים מצופים גומי מטווח של פחות מחמישים מטרים, כיוון שהוא עלול להיות קטלני. המפגין פונה לבית החולים אסף הרופא, שם נותח להוצאת הכדור מירכו.

ב-1.1.12 הודיעה הפרקליטות הצבאית לעניינים מבצעיים לבצלם כי החליטה לסגור את תיק החקירה. בעקבות זאת, פנה בצלם לפרקליטות וביקש לדעת מה היו הנימוקים לסגירת התיק, אולם הפרקליטות סירבה למסור את הנימוקים.

בנוסף, ביקש בצלם בשם ערן כהן, לקבל לידיו את כל חומרי החקירה. לאחר שהחומרים הועברו לידיו בחן אותם בצלם, ולאחר התכתבות ממושכת עם הפרקליטות הנוגעת לקבלת חומרי חקירה נוספים ונימוק על סגירת התיק, הגיש בצלם את הערר.

בערר מדגישה עו"ד לסקי כי בחומר החקירה שבתיק, הכולל שני סרטוני וידיאו שצולמו בהפגנה ושאותם העביר בצלם לידי החוקרים, קיימות ראיות חד-משמעיות לכך שהקצין ירה בכהן מטווח קצר, ובניגוד מוחלט להוראות הפתיחה באש, כדור מתכת מצופה גומי שפצע אותו ברגלו. לפיכך, ההחלטה לסגור את התיק היא בלתי סבירה בעליל ודינה להתבטל. נוסף על-כך, ציינה עו"ד לסקי כי החקירה כשלה לחלוטין בבחינתן של סוגיות רחבות יותר. בחומרי החקירה לא הייתה כל התייחסות לשאלת מתן האישור לירי כדורי מתכת מצופי גומי ולנחיצותו של ירי זה באותה הפגנה, לסוגיית ההכשרה של הכוחות והידע שלהם בדבר נהלי הפתיחה באש, ואף לא לכך שלפצוע, ערן כהן, לא ניתן כל סיוע רפואי, בניגוד לפקודות.

במהלך השלמת החקירה בתיק, פנתה הפרקליטות לעניינים מבצעיים לבצלם וביקשה לתאם מתן עדות של אחד משני צלמי הוידאו, עימאד בורנאט, והדגישה כי כיוון שסרטו של בורנאט "מתעד מקרוב יותר את אירוע הירי, וזווית הצילום שלו מאפשרת תצפית טובה וברורה יותר" עדותו חיונית ביותר לחקירה. בורנאט סירב להעיד בפני מצ"ח והפרקליטות. על אף סירובה של הפרקליטות למסור את נימוקיה לסגירת התיק, עולה החשש כי הפרקליטות נתלתה לשם כך, בין היתר, בסירובו של בורנאט להעיד. עוד בטרם נסגר התיק הדגיש בצלם בפני הפרקליטות כי סרטון הוידאו שצילמה לי לוריאן, שהעידה בפני מצ"ח, הינו מספק.

תיעוד האירוע בווידיאו על-ידי לי לוריאן
 

בערר עמדה עו"ד לסקי על כך שהימנעותו של בורנאט מלהעיד אינה פוסלת את סרטון הוידיאו שצילם כראייה. העובדה שישנו סרטון מקביל וכן העובדה שעדים וחשודים זיהו את האירוע, את עצמם ואת חבריהם בסרטון, די בהן כדי שהסרטון יהווה ראיה המדברת בעד עצמה.


תיעוד האירוע בווידאו על-ידי עימאד בורנאט

 

הימנעותה של הפרקליטות הצבאית מהגשת כתב אישום בגין פציעתו של ערן כהן, מקרה שבו קיימות ראיות חד משמעיות לירי בלתי חוקי של כדורי מתכת מצופים גומי, מהווה מסר חמור ביותר לכוחות הביטחון כי הפרקליטות הצבאית אינה מתכוונת למצות את הדין עם מי שמפר הוראות אלה ומסכן בכך ללא הצדקה את גופם וחייהם של אזרחים.

רקע:

ההפגנות נגד גדר ההפרדה בבילעין החלו בשנת 2005, עם התחלת העבודות להקמת הגדר על אדמות הכפר. בג"ץ קבע כבר בחודש ספטמבר 2007 כי יש להעתיק את תוואי הגדר, באופן שיצמצם את הפגיעה בתושבי הכפר, אולם החלטה זו מומשה רק ביוני 2011.

ביום שישי ה- 14.3.08 התקיימה בבילעין ההפגנה השבועית נגד הגדר, בה השתתף ערן כהן, מפגין ישראלי, אז בן 18.

במהלך ההפגנה ירה קצין בדרגת סג"מ כדור מתכת מצופה גומי מטווח קצר ביותר בכהן, אשר לא היה חמוש, לא יידה אבנים, ולא סיכן את כוחות הביטחון או עשה דבר שהיה בו כדי להצדיק שימוש בכוח נגדו. איש מהחיילים לא העניק לכהן עזרה רפואית כלשהי, והוא פונה על-ידי חבריו לבית החולים אסף הרופא, שם נותח להוצאת ליבת הכדור המתכתית שחדרה לירכו. בעקבות פניית בצלם פתחה מצ"ח בחקירה פלילית של נסיבות הירי בכהן, אולם ביום ה-1.1.12 התבשר בצלם על סגירת תיק החקירה.

בצלם התריע לא פעם בעבר על כך כי אנשי כוחות הבטחון משתמשים לעיתים מזומנות בכדורי מתכת מצופים גומי בניגוד להנחיות ולנהלים. מאז שנת 2000 נהרגו מפגיעת תחמושת זו 18 פלסטינים, בהם 12 קטינים. עקב הסיכון הנשקף מהשימוש באמצעי זה, ובהתאם להמלצת ועדת אור, נאסר השימוש בכדורי מתכת מצופים גומי בתחומי ישראל. בשטחים לעומת זאת ממשיכים כוחות הביטחון להשתמש בתחמושת זו.

בתשובה למכתב ששלח בצלם ב-31.8.08 ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, בדרישה לאכוף את הוראות הפתיחה באש לגבי כדורי מתכת מצופים גומי ולמצות את הדין במקרים שבהם הפרו אנשי כוחות הביטחון הוראות אלה, השיב המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים) שי ניצן, ב-29.2.12 כי "נמסר לנו כי צה"ל בכלל, והפרקליטות הצבאית בפרט, רואים בחומרה כל חריגה מכללי הפתיחה באש, ועל כן כל טענה המועברת לפרקליטות הצבאית, ממנה עולה חשד לכך שחיילי צה"ל עשו שימוש בחימוש גומי שלא בהתאם לכללי הפתיחה באש, לרבות במסגרת התמודדות עם הפרות סדר, נבדקת בכובד ראש ובקפידה. נמסר לנו, כי במקרים המתאימים ניתנת על ידי הפרקליטות הצבאית הוראה לפתיחה בחקירת מצ"ח, ומקום בו קיימות ראיות לכך שבוצעה עבירה- פועלת הפרקליטות הצבאית למיצוי הדין עם האחראים לכך". אולם, החלטת הפרקליטות במקרה הנוכחי ממחישה היטב כי הצהרות לחוד ומעשים לחוד.

פריטים מומלצים

מפגינים בבילעין. צילום: שרית מיכאלי, בצלם, 1.4.22

מדיניות הפתיחה באש

חיילים ירו ירי "טוטו" ללא הצדקה בצעיר ופצעו אותו במהלך הפגנה בבילעין

ביום שישי, 1.4.22, בסביבות השעה 13:30, יצאה מהכפר בילעין שממערב לרמאללה תהלוכה לציון "יום האדמה" שחל יומיים קודם לכן. כ-150 משתתפי התהלוכה, פלסטינים ופעילים ישראלים ובינלאומיים, צעדו כקילומטר ועצרו במרחק של כמאה מטרים מגדר ההפרדה. המפגינים הניפו דגלים וקראו סיסמאות נגד הכיבוש. בצידה השני של הגדר עמדו לפחות שלושה חיילים על עמדה מוגבהת וממוגנת הצמודה לגדר. לאחר כעשר דקות, התקדמו כעשרה צעירים, בהם עהד תמימי, בת 21, ובן דודה אוסאמה תמימי, בן 26, לכיוון הגדר ונעצרו במרחק של כשני מטרים ממנה. הצעירים קללו את החיילים וחלקם יידו אבנים לעברם ולעבר הגדר. החיילים שבעמדה הממוגנת ירו לעברם רימוני גז מדמיע והשליכו לעברם רימוני הלם. ג'יפ צבאי יצא משער בגדר והחיילים שישבו בו ירו עשרות רימוני גז מדמיע. עהד תמימי ברחה מענני הגז בדרך הסיור העוברת במרחק של כעשרה מטרים מהגדר ובמקביל לה. לאחר שהחיילים ירו כדור בקוטר 0.22 אינץ' ("טוטו"), רץ אליה בן דודה אוסאמה תמימי. בשלב זה ירה אחד החיילים בעמדה המוגבהת שני כדורי "טוטו" נוספים שפגעו באוסאמה, אחד בכף רגלו והשני בזרועו. פרמדיקים שהמתינו במקום הגיש לו עזרה ראשונה והוא פונה במכונית פרטית לאמבולנס של הסהר האדום שלקח אותו למרכז הרפואי פלסטין ברמאללה. בבית החולים התברר ששני הכדורים שחדרו לגופו יצאו מן הצד השני והוא טופל ושוחרר למנוחה בביתו לאחר כמה שעות. הירי שביצעו החיילים במקרה זה משקף את מדיניות הפתיחה באש של ישראל בשטחים, במסגרתה ירי אש חיה – עליה נמנים כדורי ה"טוטו" – לא נעשה רק כאמצעי אחרון, רק בהעדר ברירה אחרת, ורק כאשר נשקפת סכנת חיים לחיילים. במקום זאת, ירי כזה נעשה גם נגד מפגינים שאינם מסכנים את חייו של איש. למרות אי חוקיותה, מדיניות זו – המבוססת על זלזול בוטה בחייהם, בגופם ובשלומם של הפלסטינים – זוכה לגיבוי גורף מהדרג המדיני ומקצינים בכירים בצבא. בהתחשב בכך, מובן שגם הפעם איש לא יידרש לתת את הדין על הירי. עהד תמימי, בת 21, תושבת א-נבי סאלח, סיפרה בעדות שמסרה ב-1.4.22 לתחקירן בצלם איאד חדאד על הירי בהפגנה: הגענו לאזור של גדר הפרדה בשעה 14:00, וראינו שהחיילים כבר מחכים לנו מאחורי הגדר. ראיתי שלושה חיילים עומדים בעמדה הממוגנת שעל הגדר. שניים מהם היו חמושים במטולים לירי גז מדמיע וכדורי גומי, ובאמצע ביניהם עמד צלף שהיה חמוש ברובה לירי כדורי "טוטו". בערך עשר דקות אחרי שהגענו לשם, התקדמתי עם קבוצה של בערך עשרה מפגינים עד למרחק של שני מטרים מהגדר כדי להתגרות בחיילים. כמה מהבחורים יידו אבנים. שמעתי את אחד החיילים קורא בשם שלי. אני לא יודעת איך הוא הכיר אותי. הוא אמר לי "תמימי, לכי מכאן". הבחורים צעקו וקיללו את החיילים, והחיילים זרקו כמה רימוני הלם כדי להפחיד ולהרחיק אותם. אחר כך הם ירו וזרקו כמה רימוני גז מדמיע, שנפלו רחוק מאיתנו. התרחקנו בגלל ריח הגז. באותם רגעים נכנס ג'יפ צבאי דרך שער בגדר, והחיילים ירו ממנו צרור גדול של עשרות רימוני גז מדמיע בבת אחת. הגז התפזר על שטח גדול והגיע עד לקהל המפגינים, שהיו במרחק של יותר מ-100 מטר מהגדר. ניסיתי להתרחק מהגז והתקדמתי בדרך העפר שמקבילה לגדר. הייתי במרחק של עשרה מטרים בערך מהחיילים ופתאום הצלף ירה כדור טוטו. נבהלתי ונלחצתי ולא ידעתי מה לעשות. הצעירים והעיתונאים צעקו לי "תברחי, תברחי, הוא יורה עליך". בן דוד שלי, אוסאמה תמימי, רץ אליי וניסה להרחיק אותי מטווח הירי. בזמן ששנינו ניסינו להתרחק הירי של כדורי הטוטו התחדש. שמעתי כמה יריות, קשה לקבוע בדיוק כי הצליל של ירי הטוטו עמום. אחד הכדורים פגע באוסאמה בכף הרגל והוא נפל ואז עוד כדור פגע לו בזרוע הימנית. הוא קם מהר ושנינו ניסינו לברוח משם. התרחקנו בריצה בערך 30 מטרים ואז אוסאמה נפל ולא היה מסוגל לקום ולהמשיך לרוץ. כמה פרמדיקים ניגשו אליו, נתנו לו עזרה ראשונה והוא פונה במכונית אזרחית לבית חולים ברמאללה. אחרי הירי נגמרה ההפגנה וכולם עזבו. מאוחר יותר הלכנו לראות את אוסאמה בבית החולים. התברר שהפגיעות שלו לא מצריכות אשפוז. הכדורים שפגעו בו חדרו ויצאו. טיפלו בו והוא שוחרר הביתה. אלוהים חס עליו והוא ניצל בנס. עד עכשיו אני בהלם ממה שקרה. אוסאמה תמימי, בן 26, תושב א-נבי סלאח, סיפר בעדות שמסר ב-3.4.22 לתחקירן בצלם איאד חדאד על פציעתו: התהלוכה הגיעה ליעד שלה בסביבות השעה 14:00, וכל המפגינים נעצרו במרחק של 100 מטר מהגדר. כמה בעלי תפקידים נאמו נגד הכיבוש וההתנחלויות. 3 חיילים עמדו בעמדה ממוגנת מהצד השני של הגדר וכיוונו את הרובים שלהם אל המפגינים. בערך עשר דקות אחרי שהתחילו הנאומים הייתי בקבוצה של אולי עשרה צעירים שהתקדמה לכיוון הגדר. אני וחלק מהצעירים קיללנו את החיילים וצעקנו עליהם כדי להרגיז אותם. החיילים ירו רימוני גז מדמיע והשליכו רימוני הלם כדי לפזר אותנו. כמה מהצעירים זרקו אבנים לכיוון החיילים בעמדה הממוגנת ואז החיילים זרקו כמה רימוני גז מדמיע לכיוון שלנו, והתרחקנו קצת. כשהגז המדמיע התפוגג שוב התקרבנו לגדר ואז החיילים זרקו הרבה מאוד רימוני גז מדמיע. חלק מהבחורים נסוגו וברחו בגלל ריח הגז. ברחתי עם עוד ארבעה צעירים לכיוון הגדר, כי הרוח שנשבה נשאה את הגז מהגדר והלאה. נצמדנו לגדר כי חשבנו שהחיילים לא יוכלו לירות לכיוון שלנו בזווית הזאת. ראיתי את בת דודה שלי, עהד, עומדת על דרך העפר שעוברת ליד הגדר ושמעתי יריה אחת של "טוטו", ואז ראיתי את עהד בורחת. רצתי אליה כי חשבתי שהיא נפגעה. היא הייתה במרחק של 5 מטרים ממני. כשהגעתי אליה היא אמרה שלא נפגעה. ניסינו להתרחק ביחד מדרך העפר ומטווח הירי של החיילים, כי חשבנו שהם מכוונים אלינו. המרחק בינינו לבין החיילים היה לא יותר מ-20 מטרים. פתאום הרגשתי שנפגעתי בעקב של כף רגל שמאל מכדור טוטו שירה אחד החיילים. מעדתי ונפלתי. בינתיים החייל ירה עוד כדור טוטו שחדר לזרוע הימנית שלי מאחור ויצא מקדימה. קמתי וניסיתי לרוץ עוד כמה עשרות מטרים, ושוב נפלתי. צוות פרמדיקים רץ אליי והם והגישו לי עזרה ראשונה. הם חבשו לי את הפצעים ומישהו לקח אותי למכונית אזרחית שהייתה קרוב לשם והסיעה אותי לכיוון רמאללה. בדרך, ליד ביתוניא, העבירו אותי לאמבולנס שלקח אותי למרכז הרפואי פלסטין ברמאללה. הכניסו אותי למיון ועשו לי בדיקות וצילומי רנטגן. נתנו לי גם אינפוזיה וזריקות נגד כאבים. הצילומים הראו ששני הכדורים לא גרמו לשברים ושהם חדרו ויצאו ולא נשארו בגוף שלי. כעבור שעתיים שחררו אותי להמשך מנוחה בבית.

29 מאי 2022

היעדר דין וחשבון

על רקע החקירה שמתנהלת בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, דו"ח חדש של בצלם ושל המרכז הפלסטיני לזכויות האדם מראה כי ישראל אינה רוצה ואינה יכולה לחקור את התנהלותה בהפגנות השיבה ברצועת עזה:

״אינה רוצה ואינה יכולה״ טיוח חקירות הפגנות השיבה בידי ישראל המרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR) ובצלם מפרסמים היום דו"ח משותף המנתח את החקירות, לכאורה, שביצעה ישראל בעקבות הפגנות השיבה שהתקיימו ברצועת עזה, החל ממארס 2018 במשך כשנה וחצי. הדו״ח מראה כיצד ישראל פעלה לטייח את האמת ולהגן על האחראים בדרג המדיני והצבאי, במקום לפעול לנקיטת צעדים נגד אלה שקבעו ויישמו את מדיניות הפתיחה באש הבלתי חוקית, שהביאה למותם של למעלה ממאתיים פלסטינים ולפציעתם של כ-8,000. ישראל נחפזה להודיע כי היא חוקרת את ההפגנות, בעיקר בשל ההליכים המתקיימים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. זאת מאחר שאחד העקרונות המנחים את בית הדין הוא עקרון המשלימוּת, הקובע שבית הדין יתערב רק כאשר המדינה "אינה רוצה או אינה יכולה" לנהל בעצמה את החקירה. לפיכך, אם המדינה כבר חקרה בעצמה את האירועים – בית הדין לא יעסוק בכך. אלא שאין די בהכרזה שמתקיימת חקירה כדי למנוע את התערבותו של בית הדין אלא יש צורך בביצוע חקירות אמיתיות ואפקטיביות, שיופנו כלפי האחראים לקביעת המדיניות וליישומה ושיובילו לנקיטת צעדים נגד האחראים. החקירות שניהלה ישראל בנוגע להפגנות לא היו כאלה: החקירות – שנוהלו באופן בלעדי על ידי הצבא – לא בחנו כלל את הוראות הפתיחה באש הבלתי חוקיות שניתנו לכוחות הביטחון ואת המדיניות שיושמה במהלך ההפגנות, אלא התמקדו בדרגים הנמוכים בלבד ורק בשאלה האם אלו פעלו בניגוד לאותן הוראות בלתי חוקיות. זאת ועוד, בית המשפט העליון דן, במקביל לקיומן של ההפגנות, בעתירות נגד חוקיות ההוראות. השופטים דחו עתירות אלו והתירו לצבא להמשיך וליישם את אותה מדיניות פתיחה באש. אלא שהשופטים לא אישרו את ההוראות שיושמו בפועל בשטח – שכלל לא הוצגו בפניהם – אלא רק את ההוראות שהמדינה טענה בבית המשפט שהצבא פועל לפיהן, תוך שהם מתעלמים מהפער הבוטה והזועק לעין בין טענות המדינה לבין המציאות בשטח כתוצאה מיישומן של ההוראות: עד הדיון בעתירות נהרגו כבר עשרות מפגינים ונפצעו כמעט אלפיים. אפילו את התפקיד המצומצם שהוצב בפני מערכת אכיפת החוק הצבאית – חקירה של "מקרים חריגים" בלבד – היא מתקשה למלא. באופן שרירותי וללא כל הסבר, הצבא החליט לחקור רק מקרים שבהם פלסטינים נהרגו על ידי כוחות הביטחון. אלפי המקרים שבהם פלסטינים נפצעו – חלקם פציעות קשות שהותירו את הפצועים משותקים או שהביאו לקטיעת אברים – לא נחקרו כלל. מספר הפצועים בהפגנות כמעט בלתי נתפס: בסך הכול נפצעו בהפגנות 13,457 פלסטינים: 8,079 נפצעו מאש חיה, 2,424 – מירי כדורי מתכת מצופי גומי, ו-2,954 מרימוני גז שפגעו בהם ישירות. מבין הפצועים, 155 נותרו קטועי גפיים. כל הפגיעות האלה אינן נחקרות כלל. על פי נתונים שהעביר דובר צה"ל לבצלם, עד 25.4.21 הופנו לבדיקת המנגנון המטכ"לי לתחקור אירועים חריגים 234 מקרים שבהם נהרגו פלסטינים. נתון זה כולל פלסטינים נוספים שנהרגו בתקופה שבה נערכו ההפגנות, אך ללא קשר אליהן. המנגנון סיים לבחון 143 מקרים והעביר אותם לבחינת הפרקליטות הצבאית. ב-33 מתוכם החליט הפצ"ר לפתוח בחקירת מצ"ח וכן הורה על חקירה כזו בשלושה מקרים נוספים שלא טופלו על ידי המנגנון. בארבעה מקרים החקירה הסתיימה ונסגרה בלא כלום. ב-95 מקרים שהמנגנון סיים לטפל בהם, החליט הפצ"ר לא לפתוח בחקירה פלילית וסגר את התיק בלא כלום. כל שאר המקרים שהועברו אליו נמצאים עדיין בטיפול. רק חקירה אחת הקשורה להפגנות – בגין הריגתו של עות'מאן חילס בן ה-14 – הסתיימה בהגשת כתב אישום נגד חייל שהורשע בעסקת טיעון בעבירה משמעתית קלה של "חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים או בריאות", ונידון לחודש עבודות שירות. הדרג המדיני, היועץ המשפטי לממשלה, שופטי בג"צ, הפצ"ר וקצינים בכירים נוספים בצבא הם האחראים על קביעת מדיניות הפתיחה באש הבלתי חוקית ועל יישומה – והם אלה האמורים להיחקר ולתת את הדין בגין התוצאות הקטלניות של יישומה. החקירות שישראל מבצעת הן רק מסך עשן שנועד – לשיטתה – לגונן על האחראים מפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, אלא שלמעשה הן מוכיחות את ההיפך: שישראל אינה רוצה ואינה יכולה לחקור את הפרות זכויות האדם שביצעו כוחות הביטחון שלה במהלך הפגנות השיבה ברצועת עזה. בהתחשב בכך, האחריות לפעול למתן דין וחשבון בגין הפרות אלה מונחת כעת לפתחו של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

2 דצמבר 2021

היעדר דין וחשבון

אינה רוצה ואינה יכולה

דו"ח משותף של המרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR) ובצלם המנתח את החקירות, לכאורה, שביצעה ישראל בעקבות הפגנות השיבה שהתקיימו ברצועת עזה, החל ממארס 2018 במשך כשנה וחצי. הדו״ח מראה כיצד ישראל פעלה לטייח את האמת ולהגן על האחראים בדרג המדיני והצבאי, במקום לפעול לנקיטת צעדים נגד אלה שקבעו ויישמו את מדיניות הפתיחה באש הבלתי חוקית, שהביאה למותם של למעלה ממאתיים פלסטינים ולפציעתם של כ-8,000.

2 דצמבר 2021