המנהל האזרחי חונק את הבנייה הפלסטינית

25 נובמבר 2009

זה עשרות שנים שישראל מנהיגה בגדה המערבית מדיניות תכנון, פיתוח ובנייה האוסרת כמעט לחלוטין על תושבים פלסטינים לבנות, בעוד שהיא מקצה שטחים רחבים ככל האפשר כדי לבסס את ההתנחלויות ולהרחיבן. כך יצרה ישראל מצב שבו לאלפי פלסטינים אין כל דרך להשיג רישיון לבנות על אדמתם, והם נאלצים לבנות ללא רישיון משום שזוהי הדרך היחידה שפתוחה בפניהם להשיג קורת גג להם ולבני משפחותיהם.

בהסכמי אוסלו חולק שטח הגדה המערבית לשלושה אזורים, שבשניים מתוכם, המקיפים 40 אחוזים משטחי הגדה, נמצא נושא התכנון והבנייה בשליטת הרשות הפלסטינית. אולם, מדובר בעיקר בשטח בנוי של יישובים קיימים. ב-60 האחוזים הנותרים שולטת ישראל בכל התחומים, כולל התכנון והבנייה. בשטח זה חיים כ-150,000 פלסטינים ב-149 יישובים וכמעט כל עתודות הקרקע של היישובים הפלסטיניים, כולל אלה ששטחם הבנוי נכלל באזורי A ו-B , נמצאות בתחומו. המינהל האזרחי נמנע כמעט לחלוטין, כמדיניות, מהנפקת היתרי בנייה לפלסטינים באזורים אלה ואינו מספק פתרונות תכנונים שיאפשרו פיתוח בהם.

בשבועות האחרונים הגביר המנהל האזרחי את פעולותיו נגד בנייה פלסטינית בשטחי C בגדה המערבית בטענה שמדובר בבניה בלתי חוקית, אף שכפי שציינו, בנייה חוקית כמעט שאינה מתאפשרת לפלסטינים. להלן כמה דוגמאות לפעולות המנהל:

איצטדיון אל-בירה

×××¦××××× ××-×××¨× ×¢× ×¨×§×¢ ×××ª× ××××ª ×¤×¡×××ª. ×¦××××: ×××× ××××, ××¦××, 16.11.09.
איצטדיון אל-בירה על רקע ההתנחלות פסגות. צילום: איאד חדאד, בצלם, 16.11.09.

בשנת 1996 הקימה עיריית אל-בירה, הסמוכה לרמאללה, את האצטדיון הפלסטיני הבינלאומי בשטח הנמצא בתחומה המוניציפאלי של העירייה אך המצוי בשטח C . 'ב-2006 שודרג האצטדיון ובימים אלה נערכות בו השלמות בניה במטרה להתאימו לסטנדרטים של משחקים בינלאומיים. הקמת האצטדיון, שעלותה כשלושה מיליון יורו, נעשתה בסיוע ממשלת צרפת, בנק הפיתוח הגרמני, סוכנות הפיתוח של האו"ם והתאחדות הכדורגל הבינלאומית, פיפ"א. באמצע חודש אוקטובר הוציאה מועצת התכנון העליונה שבמנהל האזרחי צווי הפסקת עבודות לבניית האצטדיון, צעד חריג שכן עד עתה לא התערב המינהל האזרחי בענייני התכנון של העיר והותיר בידיה את הסמכויות ליזום ולאשר פרויקטים של בנייה בתחומה המוניציפאלי. זמן קצר לאחר מכן עתרו לבג"ץ ההתנחלות פסגות, המרוחקת כמה מאות מטרים מהאצטדיון, וארגון רגבים, בדרישה להרוס את האצטדיון בטענה שהוא נבנה ללא היתר וכי הוא גורם ל"החרפה משמעותית של הבעיה הביטחונית" באזור . עיריית אל-בירה עצרה לעת עתה את המשך העבודות באצטדיון.

כפר עקב

בסוף חודש אוקטובר חילקו פקחי המנהל האזרחי צווי הפסקת עבודות לתשעה בתים בכפר עקב שבצפון ירושלים, בהם מתגוררות כ-15 משפחות. חלקו הגדול של הכפר נמצא בתחומה המוניציפאלי של עיריית ירושלים, אך מאחר שהוא נמצא בצדו המזרחי של מכשול ההפרדה, העירייה כמעט ואינה מספקת שירותים לכפר. שאר אדמות הכפר נמצאות בשטח C . באותו אזור של הכפר כבר חילק המנהל האזרחי צווי הפסקת עבודה לעשרים מבנים נוספים, ומצויים בו עוד עשרות מבנים. עיריית ירושלים, כמו המנהל האזרחי, מעולם לא הכינו לכפר תכנית מתאר המאפשרת את פיתוחו.

ח'רבת אום אל-ח'יר

××ª×× ×××××¢×× ×××¨××¡× ×××¤×¨ ××× ××-×'××¨. ×¦××××: ×××¡× ××× ××©××©, ××¦××, 19.11.09.
בתים מיודעים להריסה בכפר אום אל-ח'יר. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 19.11.09.

בתחילת חודש נובמבר חילקו פקחי המנהל האזרחי 11 צווי הפסקת עבודות לכל המבנים ביישוב הבדואי ח'רבת אום אל-ח'יר בדרום הר חברון. תושבי אום אל-ח'יר, רובם פליטי 1948, הגיעו לאזור עוד בשנות השבעים לאחר שנאלצו לעזוב את מקום מגוריהם הקודם באזור ערד. בשנת 1981 הוקמה בסמוך ליישוב ההתנחלות כרמל. המבנים להם הוצאו צווים נמצאים בשני ריכוזים הגובלים בהתנחלות ממזרח ובנויים על קרקע פלסטינית פרטית או על אדמות סקר, שהבעלות עליהן לא הוכרעה. לפני כחצי שנה הרס המינהל ארבעה צריפים ושני בתי אבן ביישוב זה.

רוג'יב

באמצע חודש נובמבר חילקו פקחי המינהל צווי הפסקת עבודות ל-12 מבנים בכפר רוג'יב שמדרום-מזרח לשכם. חמישה מהבתים, השוכנים בקצהו הדרומי של הכפר, כבר מאוכלסים, ושישה בתי מגורים וכן לול תרנגולות נמצאים בשלבי בנייה.

פעולות האכיפה הנמרצות של המנהל עומדות בניגוד לחובתה של ישראל, ככוח הכובש, לענות לצרכים התכנוניים של הפלסטינים בשטחים ומהוות הפרה של אמנת ג'נבה, המתירה לכוח הכובש להרוס את רכושם של אזרחים רק כאשר הדבר נחוץ לחלוטין לצרכים צבאיים. ' '

פריטים מומלצים

תושב ח'ירבת חומסה אל-פוקה עומד בתוך רכוש הקהילה שכוחות ישראליים השליכו ליד עין א-שיבלי. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס, 7.7.21

קהילות בסכנת גירוש

פשע מלחמה לאור יום ובאישור בג״ץ

ישראל ביצעה אתמול ניסיון להעברה בכפייה של תושבי חומסה, דבר המהווה פשע מלחמה. בניגוד לחמש הפעמים הקודמות שבהן הרסה ישראל את בתי התושבים בקהילה בתוך פחות משנה, אתמול לקחו עובדים של המנהל האזרחי וחיילים את תכולת בתיהם של חלק מהתושבים והעבירו אותה לאזור סמוך לעין אל שיבלי, אליו מנסה ישראל לגרש את התושבים, תוך מצג שווא שהדבר נעשה תוך ״הידברות״ ו״הסכמה״. בכך הבהירה ישראל, אם למישהו עוד היה ספק, את כוונתה לגרשם מביתם לתמיד. בתגובת הצבא שפורסמה בתקשורת הובלטה העובדה שניסיון הגירוש התקיים באישור בג״ץ. אכן, על החקירה שתתנהל בהאג בעניינה של ישראל לבדוק גם את אחריותם של השופטים לביצוע ההעברה בכפייה ולא רק את זו של חברי ממשלת ישראל והדרג הפיקודי הבכיר. אתמול, בסביבות השעה 8:00 בבוקר, הגיעו חיילים ואנשי מנהל האזרחי לח'ירבת חומסה שבצפון בקעת הירדן. הכוחות הכריזו על האזור שטח סגור ומנעו מעיתונאים, מפעילי זכויות אדם ומדיפלומטים להגיע למקום. הכוחות פירקו תשעה אוהלי מגורים וארבעה צריפי מגורים וכן 17 מבנים חקלאיים השייכים לתשע משפחות בקהילה המונות 61 נפשות, בהם 34 קטינים. נוסף על כל אלה, הרסו הכוחות ארבעה מכלי מים, צינורות, גדרות וציוד חקלאי. החיילים העמיסו את חפציהם של התושבים על המשאיות, שהובילו אותן לקהילת עין שיבלי שממערב לח'ירבת חומסה. תושבי הקהילה נמלטו עם צאנם להרים. אוטובוסים, שנועדו להעביר בכפייה את תושבי חומסה לעין אל שיבלי, נותרו ריקים.

9 יולי 2021

דרום הר חברון

ח'ירבת סוסיא – כפר בסכנת הריסה

רקע הכפר הפלסטיני ח'ירבת סוסיא שוכן בדרום הר חברון לפחות מאז שנות ה-30 של המאה ה-19. תושביו התפרנסו מרעיית צאן ומגידול עצי זית. בשנת 1983 הוקמה בסמוך לכפר ההתנחלות סוסיא, על קרקעות פלסטיניות שהוכרזו כאדמות מדינה. בשנת 1986 גרו בח'ירבת סוסיא, במערות ובמבנים, כ-25 משפחות. באותה שנה הכריז המינהל האזרחי על שטח הכפר "אתר ארכיאולוגי"; השטח הופקע "לצרכי ציבור" והצבא גירש את תושביו מבתיהם. בלית ברירה, עקרו המשפחות למערות אחרות באזור ולסוכות ואוהלים שהציבו על אדמות חקלאיות במרחק כמה מאות מטרים מדרום-מזרח לכפר המקורי ולאתר הארכיאולוגי. הצבא גירש את התושבים פעמים נוספות מבתיהם, האחרונה שבהם ביולי 2001, זמן קצר לאחר שפלסטינים הרגו את יאיר הר סיני, תושב ההתנחלות סוסיא. הגירוש בוצע ללא אזהרה ובמהלכו הרסו חיילים רכוש של התושבים, החריבו מערות וסתמו בורות מים. בעקבות עתירה לבג"ץ שהגישו תושבי הכפר נגד הגירוש באמצעות עו"ד שלמה לקר, הוציא בית המשפט בספטמבר 2001 צו ביניים, שאסר על המשך ההרס עד להכרעה בעתירה. בשנים שלאחר מכן, בעוד העתירה תלויה ועומדת, נאלצו התושבים להתמודד עם מצב בלתי אפשרי: מחד, הם נאלצו להקים מבנים למגורים ולצאן לאחר שהצבא הרס את המבנים ששימשו אותם. מאידך, סירב המינהל האזרחי להכין תוכנית מתאר לכפר, שתאפשר לתושבים לבנות את בתיהם באופן חוקי ולהתחבר לתשתיות של מים וחשמל, ובקשות להיתרי בניה שהגישו התושבים נדחו. בלית ברירה, נאלצו תושבי ח'ירבת סוסיא לבנות מבנים ארעיים ואוהלי מגורים, אז הוציא המינהל צווי הריסה למבנים חדשים אלו, בטענה שצו הביניים לא חל עליהם. ביוני 2007 מחק בג"ץ את העתירה, ללא הכרעה. המנהל האזרחי המשיך להוציא צווי הריסה לעשרות מבנים בח'ירבת סוסיא. במהלך השנים הגישו התושבים עתירות נוספות בניסיון למנוע את ההריסות ולאפשר את תכנון הכפר, אולם השופטים סירבו לאסור על הריסת המבנים. בשנת 2011 הרס המנהל האזרחי בכפר 10 מבני מגורים, שישה מבנים ששמשו לצרכי פרנסה, וארבע בארות מים. הריסת אוהל מגורים וצריף בח'ירבת סוסיא, 24.11.2011. צילום: נסר נוואג'עה, בצלם. חסימת ניסיונות התכנון של הכפר כיום חיים בח'ירבת סוסיא באופן קבוע כ-250 איש, וכמאה נוספים שוהים בו באופן עונתי לצרכי פרנסה. בסוף שנת 2012 הגיש ארגון שומרי משפט – רבנים לזכויות אדם למינהל האזרחי, בשם תושבי הכפר, תוכנית מתאר עבור הכפר. בינואר 2013 הודיעה המדינה לבג"ץ כי המינהל האזרחי דן בתכנית זו, וכי עד לקבלת החלטה לגביה, לא ייאכפו צווי ההריסה במקום. באוקטובר 2013 דחתה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של מועצת התכנון העליונה במנהל האזרחי את תכנית המתאר המוצעת. בנימוקיהם לדחיית התכנית, שהתאפיינו בגישה לא עניינית ופטרונית, טענו נציגי המנהל, בין השאר, כי פיזורם הרב של הכפרים הקטנים באזור, ביניהם ח'ירבת סוסיא, אינו מאפשר לעיר יטא לספק להם שירותי חינוך, רווחה, דת ובריאות נאותים שכן הוא מכביד על הקופה הציבורית. זאת בעת שאותו גוף תכנוני עצמו עוסק בהכשרת עשרות מאחזים קטנים הפזורים בגדה המערבית ומסרב להסדיר תשתיות לכפר הפלסטיני. עוד נטען כי תכנון הכפר ינציח את המבנה החברתי המתבסס על שיוך משפחתי, ולכן יפגע בהזדמנות של היחיד, ושל האישה הפלסטינית בפרט, לזכות ביתרונות הגלומים בחיים עירוניים, כגון כלים לקידום חברתי, הזדמנויות פרנסה והעצמה תרבותית וחינוכית: "המבנה העירוני מפגיש אנשים, מקרב אותם, מכפיל הזדמנויות, מעשיר את האופקים של כל אחד ואחד בתוך משפחתו ובתוך שבטו וגם בתוך החברה הרחבה. על כן מבחינתנו התכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסייה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים, מונעת מהאשה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני, מונעת ממנה הזדמנויות לחינוך ולעבודה. כנ"ל תכנית כזו מונעת מהילד הפלסטיני לראות את כל האפשרויות העומדות בפני כל אדם אחר בזה שהיא גוזרת את גורלו לחיים בתוך כפר קטן, מנוון, שאין לו את הכלים להתפתחות. אנו ממליצים לדחות את התוכנית על הסף." המנהל המליץ לאנשי ח'ירבת סוסיא ליזום תכנון חלופי במקום קרוב יותר לעיר יטא. מאחר שהכפר נמצא במרחק קילומטרים ספורים מהעיר יטא, שנמצאת בשטח A. בפועל, המליצה הוועדה להרחיק את תושבי ח'ירבת סוסיא משטח C. תושבת הכפר ח'ירבת סוסיא, 15.6.12. צילום: אן פק, אקטיבסטילס בפברואר 2014 עתר ארגון שומרי משפט לבג"ץ, בטענה כי החלטת ועדת המשנה לתכנון ורישוי לדחות את תכנית המתאר אינה סבירה. העותרים ביקשו מבית המשפט להוציא צו ביניים שיורה לרשויות להימנע מהריסת בתי הכפר, כל עוד לא הוכרעה העתירה. בסוף מארס 2015 הגישה המדינה את תגובתה לעתירה. בתגובה ביקשה המדינה מבית המשפט לדחות את העתירה, בטענה כי אין הצדקה להתערבות בהחלטה המוצדקת של מוסדות התכנון לדחות את התכנית. נציגי המדינה ציינו בתגובתם כי תושבי הכפר מוסיפים לבנות ללא היתר. בתחילת מאי 2015 דחה השופט סולברג את בקשת העותרים לצו ביניים שימנע את הריסת בתי הכפר עד לבירור העתירה, על רקע המשך הבנייה ללא היתר בכפר מאז הגשת העתירה, שאותה כינה "עשיית דין עצמית". השופט ציין כי "נרשמה נכונותן של רשויות האזור לפעול לבחינת אפשרות לקידום מקבץ תכנון חלופי". מאז התקיימו הליכי הידברות בין תושבי סוסיא למדינה, עד שהופסקו ביוזמת המדינה. בדיון שהתקיים בבג״ץ ב-1.8.16, הודיעו באי כוח המדינה כי ההידברות הופסקה כיוון ששר הביטחון החדש טרם גיבש עמדה בנושא. בג"ץ הקציב למדינה שבועיים לגבש את עמדתה. השופטות נאור, ברק ארז וחיות סירבו להורות למדינה לא להרוס את בתיהם של תושבי סוסיא עד לגיבוש עמדה זו, ובכך הותירו את התושבים בחוסר ודאות לגבי עתידם, כשהם תלויים בשרירות ליבן של הרשויות הישראליות. מאז הגישו תושבי ח'ירבת סוסיא את עתירתם האחרונה בשנת 2014, הודיעה המדינה כי בכוונתה להרוס כמה מבנים שנבנו בכפר לאחר הגשת העתירה – בהם מבנים ששופצו לאחר שניזוקו בסערה ומרפאה המשרתת את תושבי הכפר. ב-1.2.18 החליטה נשיאת בית המשפט העליון כי המדינה תוכל להרוס שבעה מבנים שבכפר, המשמשים 42 נפשות – מחציתם ילדים וחלקם חולים – באופן מיידי. השתלטות מתנחלים על אדמות סוסיא בשנים 2001 ו-2002 הקימו מתנחלים מספר מאחזים על חלק מהאדמות של התושבים הפלסטינים. מאז הרס ח'ירבת סוסיא בשנת 2001, מונעים תושבים מההתנחלות סוסיא וממאחזיה את גישתם הרציפה של תושביו לכ-3,000 דונם של קרקע מסביב להתנחלות, ובה כ-23 בורות מים. מניעת הגישה נעשית באמצעות איומים ומעשי אלימות, לרבות השחתת שטחי מרעה, שדות, עצים ובורות מים, והטרדת רועים. תושבים מההתנחלויות מנצלים את חוסר יכולתם של התושבים להגיע לאדמותיהם. בקיץ 2010 הם עיבדו כ-400 דונם, המהווים כ-15% מכלל השטח אליו נמנעת גישתם של הפלסטינים. מבנה בכפר ח'ירבת סוסיא על רקע ההתנחלות סוסיא. צילום: יואב גרוס, בצלם, 17.11.10 תיקים שנפתחו בעקבות תלונות שהגישו הפלסטינים נגד הפגיעה בהם, נסגרו ברוב המקרים בלא כלום. ממעקב שעורך ארגון שומרי משפט החל משנת 2007, מתוך 126 תלונות שהגישו תושבי ח'ירבת סוסיא למשטרת חברון בגין תקיפות, איומים, פלישות וגרימת נזק לרכוש מצד מתנחלים, נסגרו כמעט כל התיקים, מבלי שאיש יועמד לדין. החקירה ממשיכה להתנהל לגבי שלוש מהתלונות; בצלם עקב מאז שנת 2004 ועד סוף 2012 אחרי 15 תלונות למשטרה ביחס למעשי אלימות של מתנחלים נגד תושבי ח'ירבת סוסיא שכללו תקיפות פיזיות, הצתות אוהלי מגורים ורכוש, איומים, כריתת עצי זית, קצירת יבול ופגיעה אחרת ברכוש . מתוך 15 התלונות, ב-12 נסגר תיק החקירה בעילה של חוסר ראיות או של עבריין לא נודע. באוגוסט 2010 עתרו 55 מתושבי הכפר לבג"ץ באמצעות ארגון שומרי משפט, בדרישה לאפשר להם, בין היתר, גישה יומיומית לאדמות. בתגובה לעתירה, הודיעה המדינה לבג"ץ באוקטובר 2010 כי הצבא והמינהל האזרחי מתכוונים למפות את הבעלות על הקרקעות באזור, ובהתאם לכך להנחות את הכוחות בשטח כיצד להתמודד עם הצורך לאפשר גישה לאדמה חקלאית. עד אמצע מאי 2013 הוציא הצבא רק ארבעה צווים שסגרו בפני המתנחלים שטח של 417 דונם – כ-13% בלבד מהאדמות שמהן נמנעת הגישה לתושבים הפלסטינים – ופינה בפועל רק פלישה אחת של מתנחלים, מחלקה שגודלה כ-3.5 דונם. מניעת הגישה לכ-87% מהשטח נמשכת. בתחילת פברואר 2014 מחק בג"ץ את עתירת התושבים בעניין מניעת הגישה והפלישות לאדמותיהם, בטענה שמדובר בעתירה כוללנית שכורכת את ענייניהן השונים של עשר משפחות. השופטים התייחסו בפסק הדין לחובתו של המפקד הצבאי לשמור על הקניין הפרטי ולמנוע פלישות, אולם נמנעו מלפסוק בנושא, והמליצו לכל משפחה לפנות בעתירה פרטנית.

19 אוגוסט 2012

קהילה בדואית פלסטינית בתוך אזור שהצבא הגדיר כשטח אש. צילום: קרן מנור, Activestills.org, 14.3.11.

בקעת הירדן

רקע על בקעת הירדן

אזור בקעת הירדן וצפון ים המלח משתרע על כ-1.6 מיליון דונם, שהם כמעט 30% משטח הגדה המערבית. בשנת 2016 גרו באזור זה כ-65,000 פלסטינים וכ-11,000 מתנחלים. כמעט 90% מהאדמות באזור זה הוגדרו כשטח C – שנותר בשליטה מלאה של ישראל (המהווים כ-40% מכלל האדמות של שטח זה בגדה). השטח שנותר הוא שטחם של יישובים פלסטיניים, לרבות העיר יריחו, שהוגדרו כשטחי A או B. יישובים אלה מוקפים בשטחים שהוגדרו כ-C והם מפוצלים ומבודדים זה מזה. אזור נרחב זה נפרס לאורך הגדה המערבית, ממזרח לשדרת ההר. הוא מאוכלס בדלילות ובו קרקע פורייה ושטחים פתוחים רבים. מאפיינים אלה הופכים אזור זה לעתודת הקרקע הגדולה ביותר לפיתוח הגדה המערבית: ניתן לפתח בו מרכזים אורבניים; חקלאות מתקדמת לצורכי ייצוא; ותשתיות בתחומי האנרגיה והתעשייה. ואולם ישראל מנצלת את הרוב המכריע של אדמות בקעת הירדן וצפון ים המלח לצרכיה שלה והיא אוסרת על פלסטינים להשתמש בכ-85% משטחו: נאסר עליהם לשהות בהם, לבנות בהם, להניח בהם תשתיות, לרעות בהם צאן ולעבד בהם אדמות חקלאיות. העילה המשפטית להטלת איסור זה אינה אחידה, ובחלק מהמקרים ניתנו הגדרות שונות לאותו שטח: כמעט 50% מהשטח מוגדרים כ"אדמות מדינה" – למעלה ממחציתן הוגדרו כך כבר על ידי השלטון הירדני, לפני ראשית הכיבוש; על כ-46% מהשטח הכריז הצבא כשטחים צבאיים סגורים – ובכלל זה השטחים המוניציפאליים של ההתנחלויות ו-11 שטחי אש; כ-20% מהשטח הוכרזו שמורות טבע ושטחים נוספים הוקצו למועצות האזוריות של ההתנחלויות. ישראל כופה על הפלסטינים להישאר בתחומי יישוביהם הצרים והיא מונעת כמעט לחלוטין בנייה פלסטינית בשטחים שהוגדרו כ-C. המנהל האזרחי מסרב באופן כמעט גורף להנפיק לפלסטינים היתרי בנייה לכל צורך שהוא – לבתים פרטיים, מבנים חקלאיים, מבני ציבור או מתקני תשתית. כאשר פלסטינים בונים, בלית ברירה, ללא היתר – מוציא המנהל צווי הריסה למבנים ומיישם את חלקם. במקרים שבהם הצווים לא מומשו, נאלצים התושבים לחיות בחוסר ודאות תמידי. לפי נתוני בצלם, מתחילת 2006 ועד סוף ספטמבר 2017 הרס המנהל האזרחי לפחות 698 יחידות דיור ביישובים פלסטיניים בבקעת הירדן. במבנים שנהרסו גרו לפחות 2,948 פלסטינים, ובהם לפחות 1,334 קטינים. 783 מהפלסטינים שבתיהם נהרסו (בהם 386 קטינים) סבלו מהריסת ביתם לפחות פעמיים. בנוסף, מאז תחילת 2012 ועד סוף ספטמבר 2017 הרס המנהל לפחות 806 מבנים לא למגורים, כולל מבנים חקלאיים. האיסור על בנייה ופיתוח פלסטיניים בבקעה פוגע במיוחד בכ-10,000 תושבים אשר גרים ביותר מ-50 קהילות בשטח C, שישראל פועלת בדרכים שונות כדי לגרשם מבתיהם ומאדמותיהם. הרשויות מונעות מקהילות אלה כל אפשרות של בנייה חוקית בהתאם לצרכיהן והן מסרבות לחברן לתשתיות מים וחשמל. תושבים בקהילות אלה תלויים במי הגשמים המועטים היורדים באזור, שאותם הם אוגרים בבורות, וברכישת מים במכליות מקבלנים פרטיים. המחיר שמשלמים תושבי קהילות אלה עבור מים המובלים במכליות גבוה במאות אחוזים ממחיר המים המסופקים דרך הצנרת, ובמקרים רבים מים אלה אינם בטוחים לשתייה עקב תנאי סניטציה ירודים במכליות המובילות אותם. תושבי קהילות אלה צורכים בממוצע רק כ-20 ליטר לנפש ליום. האמורים לספק את כל צרכיהם. כמות זו נמוכה מהכמות המינימלית המומלצת על-ידי ארגון הבריאות העולמי, העומדת על 100 ליטר ליום לנפש. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז תחילת שנת 2013 מורה הצבא מעת לעת על פינוי זמני של קהילות השוכנות בשטחים שישראל הכריזה עליהם כעל "שטחי אש", בתואנה שהדבר נחוץ לצבא לצורך אימונים. שטחים אלה מתפרסים על פני כ-45% משטחה של בקעת הירדן (736 אלף דונם). בצווים שנמסרו לתושבים הם נדרשו לעזוב את מקומות יישוביהם לתקופה שנעה בין כמה שעות ליומיים, ונקבע כי אם לא יעשו כן – הם יפונו בכוח, בעלי החיים שברשותם יופקעו והם יחויבו בהוצאות הפינוי. בחלק מהמקרים שתיעד בצלם ההתראה בדבר הפינוי נמסרה לתושבים רק בעל פה. מינואר 2013 עד ספטמבר 2017 כפה הצבא על קהילות שונות בבקעת הירדן 140 פינויים כאלה. חלק מהקהילות פונו מספר פעמים, לפעמים בהפרש של שבוע. הפינויים התכופים משבשים קשות את חיי התושבים, פוגעים בפרנסתם, מעוררים תחושות של פחד וחוסר ודאות וכרוכים בתלאות. בכל פינוי כזה נאלצות המשפחות להפקיר את בתיהן וחלק מרכושן, לקחת עמן מזרונים, שמיכות וכן מזון ומים לעצמן ולצאנן, ולעזוב את המקום עם ילדיהן ועדריהן ולמצוא מחסה מפגעי מזג האוויר במקום אחר. לעיתים אין באפשרות המשפחות לקחת איתן את הצאן והן נאלצות להפקיר אותו במקום ולקוות שלא ייפגע. חלק מהפינויים נעשו בחורף בתנאי מזג אוויר קשים, ובמקרים מסוימים גרמו האימונים נזק לשדות מעובדים של תושבי הקהילות. כל אלה נעשים במטרה לגרום לתושבי הקהילות הפלסטיניות הגרים באזור לעזוב את בתיהם ואת אדמותיהם ולמנוע כל פיתוח פלסטיני באזור. מדיניות זו נועדה להעמיק את השליטה הישראלית בבקעה ואת סיפוחה דה-פקטו לישראל, תוך ניצול משאביה. גירוש תושבי השטח הכבוש מבתיהם ומאדמותיהם מהווה העברה בכפייה של אוכלוסייה מוגנת, הנחשבת לפשע מלחמה. זאת, בין אם האלימות מופעלת באופן ישיר או עקיף, פיזי או אדמיניסטרטיבי. הן אם הגירוש נעשה בכוח והן אם באמצעות יצירת מציאות חיים בלתי אפשרית הכופה על התושבים לעזוב את בתיהם ואת אדמותיהם – המהות היא אותה מהות. כל המעורבים בביצוע פשע כזה – כולל ראש הממשלה, שר הביטחון, שופטים המאשרים גירוש ואלוף הפיקוד החתום על הצווים – נושאים באחריות אישית לביצועו.

11 נובמבר 2017