אזור אל-מח'רור – פגיעה בעסקים, בחיי הפנאי ובחקלאות

11 מאי 2014

אזור אל-מח'רור, המוגדר כשטח C, משתרע על פני כ-3,000 דונם ממערב לבית ג'אלא, לכביש 60 ולגדר ההפרדה המתוכננת, ומדרום להתנחלות הר גילה. זהו אזור חקלאי עם טרסות עתיקות על מדרונות הגבעות, שומֵרות קדומות, שעדיין משמשות חקלאים באזור, ומטעים של עצי פרי בצד חורש טבעי וחורשות נטועות. האזור, הנמצא בגובה של יותר מ-900 מטרים מעל פני הים, מתאפיין באוויר צח, במרחבים פתוחים ובנוף שהפכו לנדירים במרכזי האוכלוסייה הצפופים הסמוכים. מעלותיו של המקום מושכות אליו את תושבי הסביבה, שנהנים לטייל בו ולשהות בו בימי הפנאי שלהם. בשנת 2001 נבנתה במקום מסעדה שזכתה להצלחה, ומשרד החוץ האיטלקי מממן פרויקט תיירותי באזור זה, הכולל שיקום של שבילים המחברים אותו לכפר בתיר וארגון טיולים מודרכים בהם.

מלבד השומרות העתיקות, קיימים באל-מח'רור 12 מבנים – במרחק של 150 עד 500 מטרים זה מזה – המשמשים את בעלי האדמות בעונות החקלאיות, ואת בני משפחותיהם המצטרפים אליהם בסופי השבוע. בשנת 2006 הציבה עיריית בית ג'אלא באל-מח'רור כ-50 עמודי חשמל, במימון האיחוד האירופי. זרם החשמל אפשר לחקלאי המקום, רובם קשישים, להאיר ולחמם את המבנים החקלאיים שלהם – והקל על עיבוד האדמה בכך שאפשר להם להשתמש בציוד חשמלי כמו משאבת מים ומרסס חשמלי.

המנהל האזרחי מסרב לתכנן אזור זה והורס מבנים שנבנו בו ללא היתר. כך, בדצמבר 2011 הרס המנהל האזרחי שלושה מהמבנים החקלאיים. במאי 2012 נהרסה המסעדה – ושלושה חודשים לאחר מכן, אחרי שהוקמה מחדש, הרס אותה המנהל בשנית. ב-3.4.12 הרס המנהל האזרחי כמחצית מעמודי החשמל. חקלאי המקום רכשו עמודים וכבלים חדשים, והצליחו לשקם את רשת החשמל בסיוע חברת החשמל הפלסטינית. ב-16.1.13 שב המנהל והרס את הרשת המשוקמת, וב-18.4.13 הרס בפעם השלישית את המסעדה, לאחר שהוקמה שוב.

פריטים מומלצים

בריכה טבעית בוואדי קאנא. צילום: בצלם, 27.3.14

התנחלויות

ואדי קאנא – מעמק חקלאי פלסטיני לפארק תיירות של התנחלויות

קטיף תפוזים בוואדי קאנא. צילום: איאד מנסור ואדי קאנא הוא אחד מיובליו של נחל הירקון. חלקו המרכזי, ממזרח לקלקיליה, נמצא בשטח C, ונובעים בו מספר מעיינות. אדמות הוואדי באזור זה שייכות לפלסטינים, בעיקר תושבי הכפר דיר איסתיא הסמוך, ומשמשות אותם לחקלאות ולמרעה. במשך דורות רבים, ועד שנות ה-90, נהגו משפחות מהכפר לגור בוואדי, כשהן מסתמכות על המעיינות לשתייה ולהשקיית חקלאות שלחין של עצי הדר וירקות. תושבי דיר איסתיא והכפרים הסמוכים נוהגים עד היום לנפוש על גדות הנחל ולשכשך במימיו. בין השנים 1978 ו-1986 הוקמו מספר התנחלויות על הגבעות המשקיפות על שתי גדות הוואדי: עמנואל וקרני שומרון מצפון, ויקיר ונופים מדרום. בהמשך התרחבה ההתנחלות קרני שומרון על פני מספר גבעות סמוכות. בין השנים 1998 ו-2000 הוקמו ליד ההתנחלויות הללו המאחזים אלוני שילה, אל-מתן וחוות יאיר. ההתנחלויות והמאחזים הזרימו את שפכיהן לנחל ופגעו במעיינות שלו ובמקורות המים של החקלאים. וואדי קאנא, ומעליו בתי התנחלות. צילום: ג'מיל דוויכאת בעקבות זיהום מי השתייה שלהן, נאלצו בשנות ה-90 חמישים המשפחות הפלסטיניות שהתגוררו במקום באותה עת לעזוב את הוואדי ולעבור לדיר איסתיא. מי המעיינות בוואדי נפגעו גם מקידוחי מים שישראל מבצעת באזור מאז שנות ה-70: שפיעתם הידלדלה, ובעקבות כך נחלשה הזרימה בנחל. זיהום המים ודלדולם היקשו על המשך קיום חקלאות שלחין במקום. חקלאים רבים נטשו את הגידולים המצריכים השקייה והחלו לנטוע בוואדי בעיקר עצי זית, שאינם זקוקים כמעט להשקיה, ומעט עצי פרי נשירים. בשנת 1983 הכריז קמ"ט גנים ושמורות של המנהל האזרחי על שמורת טבע בשטח של כ-14,000 דונם בערוץ ואדי קאנא ובמדרונות שמעליו – שמורת נחל קנה. עד לשנים האחרונוות לא השפיעה ההכרזה על בעלי הקרקעות הפלסטינים, והם המשיכו להשתמש במי המעיינות, לעבד את אדמותיהם בוואדי ולנפוש בהן. למרות ההכרזה המשיכו ההתנחלויות להזרים את שפכיהן לנחל עד לשנת 2006, אז חוברו ההתנחלויות המוכרות לתשתיות הביוב והזיהום הצטמצם. אולם, שפכי המאחזים אלוני שילה ואל-מתן מוזרמים עדיין ישירות לשמורה, וסתימות חוזרות ונשנות במערכת הביוב של ההתנחלויות נופים ויקיר גורמות גם הן לזיהום מי הנחל מעת לעת. שפכי ההתנחלויות זורמים בוואדי קאנא. צילום: בילאל מנסור תוואי גדר ההפרדה המתוכננת במקום מנתק את ואדי קאנא מבעלי האדמות בדיר איסתיא, ומשאיר אותו בצד "הישראלי" במעין מובלעת. זאת, בדומה למובלעות רבות אחרות שיוצר תוואי הגדר, במטרה לחבר התנחלויות לשטח הישראלי ולספח אליהן שטחים נוספים, שאליהם תיחסם גישתם של פלסטינים. כמו במקרה של מובלעות אחרות שמתוכננות לחדור לעומק השטח הפלסטיני, הגדר בוואדי קאנא טרם נבנתה. תכניות לפיתוח ואדי קאנא כאתר תיירות בשנת 2006 הוקמה "מנהלת לשיקום נחל קנה", שנועדה לשקם את הנחל ולפתח את התיירות בו. במנהלת שותפים ארבעה גופים: ההתנחלות קרני שומרון, המשרד לאיכות הסביבה, רשות הטבע והגנים והמנהל האזרחי. גורמים במועצת ההתנחלות מסרו לתקשורת כי אחת ממטרותיה של תוכנית השיקום היא הגברת הנוכחות היהודית במקום, בתגובה ל"גורמים פלסטינים [ש]מנסים להשתלט על הנחל". באותה שנה החלה מועצת קרני שומרון לקיים מדי אביב צעדה שנתית. במהלך הצעדה שהתקיימה בשנת 2010 הכריז ראש מועצת קרני שומרון דאז, הרצל בן ארי, כי הצעדה היא "חלק מהתוכנית הכוללת שלנו להפוך את נחל קנה לחצר הקדמית של קרני שומרון". במהלך הצעדות אוסר הצבא על כניסת פלסטינים – בהם בעלי האדמות – לוואדי קאנא. מפת האזור. בירוק: ואדי קאנא המנהלת לשיקום הנחל יזמה בשנת 2010 את "פרויקט פארק קנה", המתנהל בשיתוף עם מועצות התנחלויות מהאזור, נציגי רשות שמורות הטבע והגנים וקק"ל, בעלות מוערכת של שמונה עד עשרה מיליון ש"ח. הפרויקט, שיישומו החל בשנים האחרונות, כולל הקמת מצפורים בהתנחלויות שמעל הנחל, פריצת שביל אופניים ממאחז אלוני שילה אל לב השמורה – שבוצעה באוקטובר 2013 בסיוע תקציבי של משרד התיירות, הקמת טיילת שתקיף את האזור, וכן שילוט, הסברה והסדרת מסלולים מסומנים של רשות הטבע והגנים. הפרויקט גובש לכלל תכנית אב, ובנובמבר 2013 הגישה מועצת קרני שומרון את "תכנית אב נחל קנה" ללשכת התכנון במועצה האזורית שומרון. התכנית נועדה להפוך את ואדי קאנא למשאב של פעילות תיירותית שתשיא רווחים כספיים להתנחלויות שסביבו, ותמשוך אליהן תושבים חדשים. התכנית כוללת סלילת כבישים בין ההתנחלויות ומהן לנחל, פריצת דרכי נוף, שבילי אופניים ושבילי הליכה שיחברו בין הנחל להתנחלויות שמעליו, והקמת תצפיות, חניונים ואתרי פיקניק במקום. תכנית האב נועדה למטיילים ישראלים; היא מתעלמת לחלוטין מהעובדה שאדמות ואדי קאנא נמצאות בבעלות פרטית של פלסטינים, מעובדות בידיהן, ומהוות אתר נופש עבור הציבור הפלסטיני. תכנית הכבישים במקום מבטלת את כביש הגישה הפלסטיני הנוכחי לנחל, ומציעה במקומו דרך חלופית חדשה. אולם, זו עוברת על קרקעות פלסטיניות פרטיות, בתוך מטעי זיתים צפופים, ולפיכך תגרור פגיעה נוספת בחקלאים פלסטינים, ונועדה לאפשר גישה לחלק קטן מהנחל בלבד. אם תושלם בניית גדר ההפרדה באזור, גם דרך זו תיחסם. פרדס בוואדי קאנא בוואדי קאנא. צילום: איאד מנסור אסתיא דחיקת הפלסטינים מוואדי קאנא בדיר איסתיא, כמו בכפרים פלסטיניים אחרים, אחוזי האבטלה גבוהים, וגם תושבים שעובדים מתקשים לפרנס את משפחותיהם, בגלל רמת השכר הנמוכה. רוב אדמות הכפר מצויות בשטח C, וישראל מונעת את ניצולן למטרות תעשייה או מסחר. עיבוד הקרקעות באזור, בין היתר בוואדי קאנא, הוא אחד ממקורות הפרנסה המעטים העומדים לרשות התושבים. דחיקת החקלאים הפלסטינים מוואדי קאנא החלה עם זיהום הנחל בשפכי ההתנחלויות שנבנו מעליו; לאחר שיקום הנחל, היא ממשיכה באמצעות פיתוח המקום כאתר תיירות ישראלי. בעקבות פיתוח זה, החלו רט"ג והמנהל אזרחי להטיל הגבלות חמורות על הפעילות החקלאית הפלסטינית במקום, בטענה שהדבר מהווה פגיעה בערכי הטבע בשמורה. בשנת 2010 גרפו פקחי רשות שמורות הטבע והרסו תעלות השקייה שחפרו התושבים כדי להטות מים מהנחל לחלקותיהם, והחל משנת 2011 הם מונעים מהחקלאים לטעת עצים באדמותיהם בוואדי באמצעות החרמת שתילים ועקירת עצים. עד היום נעקרו כאלף עצים, ונמסרו צווי עקירה לאלפי עצים נוספים. ב-2012 עתרו כמה מבעלי הקרקעות לבג"ץ נגד המנהל האזרחי ורט"ג, בעקבות צווים שהוציאו האחרונים לעקירת כ-1,500 עצי זית. הרשויות טענו כי הצווים הוצאו נגד נטיעות חדשות שבוצעו כחלק מ"מגמה מובהקת של עיבוד שטחים טבעיים" בשמורה, תוך פגיעה בצומח הטבעי, בפני השטח ובאופי בית הגידול. בעקבות משא ומתן הגיעו נציגי העותרים ונציגי המדינה לסיכום, לפיו יסמנו ביחד את העצים המיועדים לעקירה. במאי 2013 נתן בית המשפט תוקף של פסק דין לסיכום זה. השופטים ציינו במהלך הקראת החלטתם כי העצים שייעקרו הם כאלה שניטעו בשנתיים שקדמו להוצאת הצווים – דהיינו אחרי אפריל 2010. אולם, לדברי בעלי הקרקעות, פקחי רט"ג סימנו בהמשך השנה גם עצים שניטעו לפני מועד זה. בריכה טבעית בוואדי קאנא. צילום: בצלם, 27.3.14. התעלמות הרשויות מפגיעות בשמורה מצד מתנחלים בניגוד לצעדי האכיפה הקיצוניים המופעלים נגד החקלאים הפלסטינים, הרשויות מעלימות עין מפעילות בלתי חוקית של מתנחלים בשטח השמורה, שכוללת בנייה מסיבית, פריצת דרכים, והזרמת ביוב לוואדי. בתשובתה לעתירה לבג"ץ נגד עקירת העצים טענה רשות הטבע והגנים כי היא "בוחנת כל פגיעה בתחום שמורת הטבע, ללא קשר לזהות מבצעיו, וממליצה על הפסקת הפגיעה ומיגור התופעה כל אימת שזו מתרחשת". אולם בפועל, הרשות מתעלמת, או לכל הפחות גוררת רגליים, בכל הנוגע לעבירות אלה: כ-100 מבתי ההתנחלויות יקיר, נופים וקרני שומרון נבנו בשטח השמורה. בשנת 2014 הופקדו תכניות מתאר להרחבת ההתנחלות יקיר ולהלבנת המאחז אל-מתן, שכוללות שינוי ייעוד של שטחים שכיום מוגדרים כשמורת טבע – לשטחי מגורים. כביש הגישה למאחז אלוני שילה נפרץ דרך שטח השמורה. באוגוסט 2014 נפרצה דרך חדשה בשמורה, מאלוני שילה לכיוון עמנואל. העבודות נעשו ללא היתר ותוך גרימת נזק לשמורה, והופסקו בעקבות תלונות של פלסטינים תושבי הכפרים הסמוכים. למעלה מחצי שנה מאז, רט"ג עדיין חוקרת את המקרה. שפכי ההתנחלויות שמעל ואדי קאנא הוזרמו, כאמור, לנחל במשך כעשרים שנה, באין מפריע. גם כיום נמשך זיהום הנחל משפכי המאחזים ומתקלות במערכת הביוב של ההתנחלויות. מטע זיתים בוואדי קאנא. צילום: איאד מנסור הטבע בוואדי קאנא אכן ייחודי ומרשים, וראוי לשמרו, אולם החקלאות הפלסטינית המסורתית במקום היא חלק בלתי נפרד ממנו. התנהלות הרשויות הישראליות, שדלדלו את מי הנחל באמצעות קידוחים באזור ואיפשרו את זיהומם בשפכי ההתנחלויות, היא שאילצה את החקלאים הפלסטינים לשנות את אופי הגידולים בוואדי מחקלאות שלחין לעצי זית. ניסיון אמיתי לשקם את הוואדי צריך לכלול שיקום של הזרימה בנחל והפסקה של הזרמת השפכים באופן שיאפשר לחקלאים לחזור ולהתפרנס מגידולי שלחין בוואדי, כפי שעשו בעבר. גם אם ראוי להכריז על המקום כשמורת טבע, שמורה כזאת צריכה לשרת בראש ובראשונה את הציבור הפלסטיני, שלו היא שייכת. אולם בפועל, בוואדי קאנא, כמו במקומות אחרים בשטח C, ההכרזה על שמורת טבע נועדה במידה רבה לגרום להדרת פלסטינים מאדמותיהם. מאות אלפי דונמים בשטח C – 14% מהשטח – הוכרזו כשמורות טבע או כגנים לאומיים, ובכל המקומות הללו מונעות הרשויות הישראליות מפלסטינים לבנות ולפתח את השטח ומגבילות את השימוש בו, כפי שהן עושות במקומות אחרים באמצעות הכרזה על שטחי אש ועל אדמות מדינה. דחיקת החקלאים הפלסטינים מאדמותיהם בוואדי קאנא פוגעת בזכות הקניין שלהם ובפרנסתם. דחיקתם נעשית כביכול בשם הגנה על ערכי הטבע במקום, אולם איש אינו מונע מההתנחלויות לדרוס ערכים אלה ברגל גסה. התכניות להפוך את הוואדי לפארק רצוף כבישי נוף, שבילים ומטיילים, מעידות על הכוונה האמיתית של רשות הטבע והגנים והמנהל האזרחי – להעמיק את השליטה הישראלית בוואדי ולנכס אותו להתנחלויות.

23 אפריל 2015

דרום הר חברון

ח'ירבת סוסיא – כפר בסכנת הריסה

רקע הכפר הפלסטיני ח'ירבת סוסיא שוכן בדרום הר חברון לפחות מאז שנות ה-30 של המאה ה-19. תושביו התפרנסו מרעיית צאן ומגידול עצי זית. בשנת 1983 הוקמה בסמוך לכפר ההתנחלות סוסיא, על קרקעות פלסטיניות שהוכרזו כאדמות מדינה. בשנת 1986 גרו בח'ירבת סוסיא, במערות ובמבנים, כ-25 משפחות. באותה שנה הכריז המינהל האזרחי על שטח הכפר "אתר ארכיאולוגי"; השטח הופקע "לצרכי ציבור" והצבא גירש את תושביו מבתיהם. בלית ברירה, עקרו המשפחות למערות אחרות באזור ולסוכות ואוהלים שהציבו על אדמות חקלאיות במרחק כמה מאות מטרים מדרום-מזרח לכפר המקורי ולאתר הארכיאולוגי. הצבא גירש את התושבים פעמים נוספות מבתיהם, האחרונה שבהם ביולי 2001, זמן קצר לאחר שפלסטינים הרגו את יאיר הר סיני, תושב ההתנחלות סוסיא. הגירוש בוצע ללא אזהרה ובמהלכו הרסו חיילים רכוש של התושבים, החריבו מערות וסתמו בורות מים. בעקבות עתירה לבג"ץ שהגישו תושבי הכפר נגד הגירוש באמצעות עו"ד שלמה לקר, הוציא בית המשפט בספטמבר 2001 צו ביניים, שאסר על המשך ההרס עד להכרעה בעתירה. בשנים שלאחר מכן, בעוד העתירה תלויה ועומדת, נאלצו התושבים להתמודד עם מצב בלתי אפשרי: מחד, הם נאלצו להקים מבנים למגורים ולצאן לאחר שהצבא הרס את המבנים ששימשו אותם. מאידך, סירב המינהל האזרחי להכין תוכנית מתאר לכפר, שתאפשר לתושבים לבנות את בתיהם באופן חוקי ולהתחבר לתשתיות של מים וחשמל, ובקשות להיתרי בניה שהגישו התושבים נדחו. בלית ברירה, נאלצו תושבי ח'ירבת סוסיא לבנות מבנים ארעיים ואוהלי מגורים, אז הוציא המינהל צווי הריסה למבנים חדשים אלו, בטענה שצו הביניים לא חל עליהם. ביוני 2007 מחק בג"ץ את העתירה, ללא הכרעה. המנהל האזרחי המשיך להוציא צווי הריסה לעשרות מבנים בח'ירבת סוסיא. במהלך השנים הגישו התושבים עתירות נוספות בניסיון למנוע את ההריסות ולאפשר את תכנון הכפר, אולם השופטים סירבו לאסור על הריסת המבנים. בשנת 2011 הרס המנהל האזרחי בכפר 10 מבני מגורים, שישה מבנים ששמשו לצרכי פרנסה, וארבע בארות מים. הריסת אוהל מגורים וצריף בח'ירבת סוסיא, 24.11.2011. צילום: נסר נוואג'עה, בצלם. חסימת ניסיונות התכנון של הכפר כיום חיים בח'ירבת סוסיא באופן קבוע כ-250 איש, וכמאה נוספים שוהים בו באופן עונתי לצרכי פרנסה. בסוף שנת 2012 הגיש ארגון שומרי משפט – רבנים לזכויות אדם למינהל האזרחי, בשם תושבי הכפר, תוכנית מתאר עבור הכפר. בינואר 2013 הודיעה המדינה לבג"ץ כי המינהל האזרחי דן בתכנית זו, וכי עד לקבלת החלטה לגביה, לא ייאכפו צווי ההריסה במקום. באוקטובר 2013 דחתה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של מועצת התכנון העליונה במנהל האזרחי את תכנית המתאר המוצעת. בנימוקיהם לדחיית התכנית, שהתאפיינו בגישה לא עניינית ופטרונית, טענו נציגי המנהל, בין השאר, כי פיזורם הרב של הכפרים הקטנים באזור, ביניהם ח'ירבת סוסיא, אינו מאפשר לעיר יטא לספק להם שירותי חינוך, רווחה, דת ובריאות נאותים שכן הוא מכביד על הקופה הציבורית. זאת בעת שאותו גוף תכנוני עצמו עוסק בהכשרת עשרות מאחזים קטנים הפזורים בגדה המערבית ומסרב להסדיר תשתיות לכפר הפלסטיני. עוד נטען כי תכנון הכפר ינציח את המבנה החברתי המתבסס על שיוך משפחתי, ולכן יפגע בהזדמנות של היחיד, ושל האישה הפלסטינית בפרט, לזכות ביתרונות הגלומים בחיים עירוניים, כגון כלים לקידום חברתי, הזדמנויות פרנסה והעצמה תרבותית וחינוכית: "המבנה העירוני מפגיש אנשים, מקרב אותם, מכפיל הזדמנויות, מעשיר את האופקים של כל אחד ואחד בתוך משפחתו ובתוך שבטו וגם בתוך החברה הרחבה. על כן מבחינתנו התכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסייה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים, מונעת מהאשה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני, מונעת ממנה הזדמנויות לחינוך ולעבודה. כנ"ל תכנית כזו מונעת מהילד הפלסטיני לראות את כל האפשרויות העומדות בפני כל אדם אחר בזה שהיא גוזרת את גורלו לחיים בתוך כפר קטן, מנוון, שאין לו את הכלים להתפתחות. אנו ממליצים לדחות את התוכנית על הסף." המנהל המליץ לאנשי ח'ירבת סוסיא ליזום תכנון חלופי במקום קרוב יותר לעיר יטא. מאחר שהכפר נמצא במרחק קילומטרים ספורים מהעיר יטא, שנמצאת בשטח A. בפועל, המליצה הוועדה להרחיק את תושבי ח'ירבת סוסיא משטח C. תושבת הכפר ח'ירבת סוסיא, 15.6.12. צילום: אן פק, אקטיבסטילס בפברואר 2014 עתר ארגון שומרי משפט לבג"ץ, בטענה כי החלטת ועדת המשנה לתכנון ורישוי לדחות את תכנית המתאר אינה סבירה. העותרים ביקשו מבית המשפט להוציא צו ביניים שיורה לרשויות להימנע מהריסת בתי הכפר, כל עוד לא הוכרעה העתירה. בסוף מארס 2015 הגישה המדינה את תגובתה לעתירה. בתגובה ביקשה המדינה מבית המשפט לדחות את העתירה, בטענה כי אין הצדקה להתערבות בהחלטה המוצדקת של מוסדות התכנון לדחות את התכנית. נציגי המדינה ציינו בתגובתם כי תושבי הכפר מוסיפים לבנות ללא היתר. בתחילת מאי 2015 דחה השופט סולברג את בקשת העותרים לצו ביניים שימנע את הריסת בתי הכפר עד לבירור העתירה, על רקע המשך הבנייה ללא היתר בכפר מאז הגשת העתירה, שאותה כינה "עשיית דין עצמית". השופט ציין כי "נרשמה נכונותן של רשויות האזור לפעול לבחינת אפשרות לקידום מקבץ תכנון חלופי". מאז התקיימו הליכי הידברות בין תושבי סוסיא למדינה, עד שהופסקו ביוזמת המדינה. בדיון שהתקיים בבג״ץ ב-1.8.16, הודיעו באי כוח המדינה כי ההידברות הופסקה כיוון ששר הביטחון החדש טרם גיבש עמדה בנושא. בג"ץ הקציב למדינה שבועיים לגבש את עמדתה. השופטות נאור, ברק ארז וחיות סירבו להורות למדינה לא להרוס את בתיהם של תושבי סוסיא עד לגיבוש עמדה זו, ובכך הותירו את התושבים בחוסר ודאות לגבי עתידם, כשהם תלויים בשרירות ליבן של הרשויות הישראליות. מאז הגישו תושבי ח'ירבת סוסיא את עתירתם האחרונה בשנת 2014, הודיעה המדינה כי בכוונתה להרוס כמה מבנים שנבנו בכפר לאחר הגשת העתירה – בהם מבנים ששופצו לאחר שניזוקו בסערה ומרפאה המשרתת את תושבי הכפר. ב-1.2.18 החליטה נשיאת בית המשפט העליון כי המדינה תוכל להרוס שבעה מבנים שבכפר, המשמשים 42 נפשות – מחציתם ילדים וחלקם חולים – באופן מיידי. השתלטות מתנחלים על אדמות סוסיא בשנים 2001 ו-2002 הקימו מתנחלים מספר מאחזים על חלק מהאדמות של התושבים הפלסטינים. מאז הרס ח'ירבת סוסיא בשנת 2001, מונעים תושבים מההתנחלות סוסיא וממאחזיה את גישתם הרציפה של תושביו לכ-3,000 דונם של קרקע מסביב להתנחלות, ובה כ-23 בורות מים. מניעת הגישה נעשית באמצעות איומים ומעשי אלימות, לרבות השחתת שטחי מרעה, שדות, עצים ובורות מים, והטרדת רועים. תושבים מההתנחלויות מנצלים את חוסר יכולתם של התושבים להגיע לאדמותיהם. בקיץ 2010 הם עיבדו כ-400 דונם, המהווים כ-15% מכלל השטח אליו נמנעת גישתם של הפלסטינים. מבנה בכפר ח'ירבת סוסיא על רקע ההתנחלות סוסיא. צילום: יואב גרוס, בצלם, 17.11.10 תיקים שנפתחו בעקבות תלונות שהגישו הפלסטינים נגד הפגיעה בהם, נסגרו ברוב המקרים בלא כלום. ממעקב שעורך ארגון שומרי משפט החל משנת 2007, מתוך 126 תלונות שהגישו תושבי ח'ירבת סוסיא למשטרת חברון בגין תקיפות, איומים, פלישות וגרימת נזק לרכוש מצד מתנחלים, נסגרו כמעט כל התיקים, מבלי שאיש יועמד לדין. החקירה ממשיכה להתנהל לגבי שלוש מהתלונות; בצלם עקב מאז שנת 2004 ועד סוף 2012 אחרי 15 תלונות למשטרה ביחס למעשי אלימות של מתנחלים נגד תושבי ח'ירבת סוסיא שכללו תקיפות פיזיות, הצתות אוהלי מגורים ורכוש, איומים, כריתת עצי זית, קצירת יבול ופגיעה אחרת ברכוש . מתוך 15 התלונות, ב-12 נסגר תיק החקירה בעילה של חוסר ראיות או של עבריין לא נודע. באוגוסט 2010 עתרו 55 מתושבי הכפר לבג"ץ באמצעות ארגון שומרי משפט, בדרישה לאפשר להם, בין היתר, גישה יומיומית לאדמות. בתגובה לעתירה, הודיעה המדינה לבג"ץ באוקטובר 2010 כי הצבא והמינהל האזרחי מתכוונים למפות את הבעלות על הקרקעות באזור, ובהתאם לכך להנחות את הכוחות בשטח כיצד להתמודד עם הצורך לאפשר גישה לאדמה חקלאית. עד אמצע מאי 2013 הוציא הצבא רק ארבעה צווים שסגרו בפני המתנחלים שטח של 417 דונם – כ-13% בלבד מהאדמות שמהן נמנעת הגישה לתושבים הפלסטינים – ופינה בפועל רק פלישה אחת של מתנחלים, מחלקה שגודלה כ-3.5 דונם. מניעת הגישה לכ-87% מהשטח נמשכת. בתחילת פברואר 2014 מחק בג"ץ את עתירת התושבים בעניין מניעת הגישה והפלישות לאדמותיהם, בטענה שמדובר בעתירה כוללנית שכורכת את ענייניהן השונים של עשר משפחות. השופטים התייחסו בפסק הדין לחובתו של המפקד הצבאי לשמור על הקניין הפרטי ולמנוע פלישות, אולם נמנעו מלפסוק בנושא, והמליצו לכל משפחה לפנות בעתירה פרטנית.

19 אוגוסט 2012

קהילה בדואית פלסטינית בתוך אזור שהצבא הגדיר כשטח אש. צילום: קרן מנור, Activestills.org, 14.3.11.

בקעת הירדן

רקע על בקעת הירדן

אזור בקעת הירדן וצפון ים המלח משתרע על כ-1.6 מיליון דונם, שהם כמעט 30% משטח הגדה המערבית. בשנת 2016 גרו באזור זה כ-65,000 פלסטינים וכ-11,000 מתנחלים. כמעט 90% מהאדמות באזור זה הוגדרו כשטח C – שנותר בשליטה מלאה של ישראל (המהווים כ-40% מכלל האדמות של שטח זה בגדה). השטח שנותר הוא שטחם של יישובים פלסטיניים, לרבות העיר יריחו, שהוגדרו כשטחי A או B. יישובים אלה מוקפים בשטחים שהוגדרו כ-C והם מפוצלים ומבודדים זה מזה. אזור נרחב זה נפרס לאורך הגדה המערבית, ממזרח לשדרת ההר. הוא מאוכלס בדלילות ובו קרקע פורייה ושטחים פתוחים רבים. מאפיינים אלה הופכים אזור זה לעתודת הקרקע הגדולה ביותר לפיתוח הגדה המערבית: ניתן לפתח בו מרכזים אורבניים; חקלאות מתקדמת לצורכי ייצוא; ותשתיות בתחומי האנרגיה והתעשייה. ואולם ישראל מנצלת את הרוב המכריע של אדמות בקעת הירדן וצפון ים המלח לצרכיה שלה והיא אוסרת על פלסטינים להשתמש בכ-85% משטחו: נאסר עליהם לשהות בהם, לבנות בהם, להניח בהם תשתיות, לרעות בהם צאן ולעבד בהם אדמות חקלאיות. העילה המשפטית להטלת איסור זה אינה אחידה, ובחלק מהמקרים ניתנו הגדרות שונות לאותו שטח: כמעט 50% מהשטח מוגדרים כ"אדמות מדינה" – למעלה ממחציתן הוגדרו כך כבר על ידי השלטון הירדני, לפני ראשית הכיבוש; על כ-46% מהשטח הכריז הצבא כשטחים צבאיים סגורים – ובכלל זה השטחים המוניציפאליים של ההתנחלויות ו-11 שטחי אש; כ-20% מהשטח הוכרזו שמורות טבע ושטחים נוספים הוקצו למועצות האזוריות של ההתנחלויות. ישראל כופה על הפלסטינים להישאר בתחומי יישוביהם הצרים והיא מונעת כמעט לחלוטין בנייה פלסטינית בשטחים שהוגדרו כ-C. המנהל האזרחי מסרב באופן כמעט גורף להנפיק לפלסטינים היתרי בנייה לכל צורך שהוא – לבתים פרטיים, מבנים חקלאיים, מבני ציבור או מתקני תשתית. כאשר פלסטינים בונים, בלית ברירה, ללא היתר – מוציא המנהל צווי הריסה למבנים ומיישם את חלקם. במקרים שבהם הצווים לא מומשו, נאלצים התושבים לחיות בחוסר ודאות תמידי. לפי נתוני בצלם, מתחילת 2006 ועד סוף ספטמבר 2017 הרס המנהל האזרחי לפחות 698 יחידות דיור ביישובים פלסטיניים בבקעת הירדן. במבנים שנהרסו גרו לפחות 2,948 פלסטינים, ובהם לפחות 1,334 קטינים. 783 מהפלסטינים שבתיהם נהרסו (בהם 386 קטינים) סבלו מהריסת ביתם לפחות פעמיים. בנוסף, מאז תחילת 2012 ועד סוף ספטמבר 2017 הרס המנהל לפחות 806 מבנים לא למגורים, כולל מבנים חקלאיים. האיסור על בנייה ופיתוח פלסטיניים בבקעה פוגע במיוחד בכ-10,000 תושבים אשר גרים ביותר מ-50 קהילות בשטח C, שישראל פועלת בדרכים שונות כדי לגרשם מבתיהם ומאדמותיהם. הרשויות מונעות מקהילות אלה כל אפשרות של בנייה חוקית בהתאם לצרכיהן והן מסרבות לחברן לתשתיות מים וחשמל. תושבים בקהילות אלה תלויים במי הגשמים המועטים היורדים באזור, שאותם הם אוגרים בבורות, וברכישת מים במכליות מקבלנים פרטיים. המחיר שמשלמים תושבי קהילות אלה עבור מים המובלים במכליות גבוה במאות אחוזים ממחיר המים המסופקים דרך הצנרת, ובמקרים רבים מים אלה אינם בטוחים לשתייה עקב תנאי סניטציה ירודים במכליות המובילות אותם. תושבי קהילות אלה צורכים בממוצע רק כ-20 ליטר לנפש ליום. האמורים לספק את כל צרכיהם. כמות זו נמוכה מהכמות המינימלית המומלצת על-ידי ארגון הבריאות העולמי, העומדת על 100 ליטר ליום לנפש. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז תחילת שנת 2013 מורה הצבא מעת לעת על פינוי זמני של קהילות השוכנות בשטחים שישראל הכריזה עליהם כעל "שטחי אש", בתואנה שהדבר נחוץ לצבא לצורך אימונים. שטחים אלה מתפרסים על פני כ-45% משטחה של בקעת הירדן (736 אלף דונם). בצווים שנמסרו לתושבים הם נדרשו לעזוב את מקומות יישוביהם לתקופה שנעה בין כמה שעות ליומיים, ונקבע כי אם לא יעשו כן – הם יפונו בכוח, בעלי החיים שברשותם יופקעו והם יחויבו בהוצאות הפינוי. בחלק מהמקרים שתיעד בצלם ההתראה בדבר הפינוי נמסרה לתושבים רק בעל פה. מינואר 2013 עד ספטמבר 2017 כפה הצבא על קהילות שונות בבקעת הירדן 140 פינויים כאלה. חלק מהקהילות פונו מספר פעמים, לפעמים בהפרש של שבוע. הפינויים התכופים משבשים קשות את חיי התושבים, פוגעים בפרנסתם, מעוררים תחושות של פחד וחוסר ודאות וכרוכים בתלאות. בכל פינוי כזה נאלצות המשפחות להפקיר את בתיהן וחלק מרכושן, לקחת עמן מזרונים, שמיכות וכן מזון ומים לעצמן ולצאנן, ולעזוב את המקום עם ילדיהן ועדריהן ולמצוא מחסה מפגעי מזג האוויר במקום אחר. לעיתים אין באפשרות המשפחות לקחת איתן את הצאן והן נאלצות להפקיר אותו במקום ולקוות שלא ייפגע. חלק מהפינויים נעשו בחורף בתנאי מזג אוויר קשים, ובמקרים מסוימים גרמו האימונים נזק לשדות מעובדים של תושבי הקהילות. כל אלה נעשים במטרה לגרום לתושבי הקהילות הפלסטיניות הגרים באזור לעזוב את בתיהם ואת אדמותיהם ולמנוע כל פיתוח פלסטיני באזור. מדיניות זו נועדה להעמיק את השליטה הישראלית בבקעה ואת סיפוחה דה-פקטו לישראל, תוך ניצול משאביה. גירוש תושבי השטח הכבוש מבתיהם ומאדמותיהם מהווה העברה בכפייה של אוכלוסייה מוגנת, הנחשבת לפשע מלחמה. זאת, בין אם האלימות מופעלת באופן ישיר או עקיף, פיזי או אדמיניסטרטיבי. הן אם הגירוש נעשה בכוח והן אם באמצעות יצירת מציאות חיים בלתי אפשרית הכופה על התושבים לעזוב את בתיהם ואת אדמותיהם – המהות היא אותה מהות. כל המעורבים בביצוע פשע כזה – כולל ראש הממשלה, שר הביטחון, שופטים המאשרים גירוש ואלוף הפיקוד החתום על הצווים – נושאים באחריות אישית לביצועו.

11 נובמבר 2017