מצוקת המים

דו"ח חדש של בצלם סוקר את מדיניות ההצמאה של ישראל בגדה המערבית: ישראל מייבשת

"הצינורות שמספקים מים למחנות הצבא עוברים מתחת לאוהלים שלנו לנו אסור לקחת אפילו כוס אחת. [...] הבעיה הכי גדולה שלנו זה המים. אנחנו שומרים על כל טיפה וחוסכים בשביל הצאן שלנו, הוא לא יכול להתקיים אפילו דקה אחת בלי מים. אם לא נכבס ולא נתקלח ולא נשטוף כלים אנחנו נהיה חולים בגלל החרקים והמכרסמים".

יוסף בשאראת, תושב ח'לת מכחול שבבקעת הירדן

ממוצע צריכת המים לנפש ביום של ישראלים משני צידי הקו הירוק הוא 247 ליטר, של פלסטינים תושבי הגדה הוא רק שליש משיעור זה: כ-82 ליטר לנפש ביום; רק 36% מאוכלוסיית הגדה מקבלת מים מדי יום לאורך כל חודשי השנה וכשבעים קהילות פלסטיניות ברחבי הגדה, בהן גרים יותר ממאה אלף איש, אינן מחוברות כלל לתשתיות מים וצריכת המים בהן דומה לצריכה באזורי אסון – כ-26 ליטר ליום לנפש (הכמות המינימלית המומלצת על ידי ארגון הבריאות העולמי עומדת של 100 ליטר ליום לנפש). סך כל צריכת המים של ישראלים הוא פי עשרה מזו של הפלסטינים בגדה, למרות שאוכלוסייה בישראל גדולה רק פי שלושה.

נתונים אלה מעידים על מצוקת מים קשה בקרב הפלסטינים תושבי הגדה. דו"ח חדש של בצלם מבהיר שמצוקה זו אינה גזירת גורל או תופעת טבע, היא גם אינה חלק ממשבר מים אזורי בלתי נמנע. מצוקה זו היא תוצר של מדיניות ישראלית מפלה ומודעת, המייצרת בקרב הפלסטינים תושבי הגדה משבר מים קבוע, מלאכותי ומכוון.

ישראל מצדיקה את מדיניותה בטענה שהיא פועלת על פי הסיכומים שהושגו בהסכם הביניים שנחתם בין ישראל לאש"ף ב-1995. הסכם זה עיגן את המונופול הישראלי על משאבי המים, עיגן את החלוקה המפלה של מקורות המים המשותפים לישראל ולפלסטינים ושמר על העיקרון לפיו חולקו המים טרם חתימתו: הישראלים צורכים מים על פי דרישה, הפלסטינים על פי מכסה מוגבלת שהוגדרה עבורם מראש.

בניגוד לטענת ישראל, הסכם זה לא יכול להיחשב כיום לרלוונטי: מאז חתימתו גדלה האוכלוסייה הפלסטינית בכ-75% והכמויות שנקבעו בו עבורה רחוקות מלשקף את צרכיה. אך בעיקר, ההסכם לא חזה את הפיכתה של ישראל למעצמת מים, שהקימה מתקני התפלה, משביחה מי קולחין ועוד. כתוצאה מכך ישראל אינה תלויה עוד במשאבי המים הטבעיים. בנסיבות אלה, סביר היה לצפות שישראל תאפשר לאוכלוסייה הפלסטינית בגדה לשאוב כמויות גדולות בהרבה מאלה שנקבעו עבורם בהסכם. אך לא כך.

מאז 1967, אז השתלטה ישראל על כל מקורות המים שבין הים לירדן, היא מתייחסת אליהם ככאלה השייכים לה בלבד ורואה בעצמה את הגורם הבלעדי הרשאי לקבל החלטות בנוגע לשימוש בהם. היא פיתחה את מערכת המים שלה מתוך תפיסה שישראל והגדה הם יחידה גיאוגרפית אחת. ואולם, בתוך שטח הגדה רק האזרחים הישראלים זוכים לאספקת מים בהתאם למדדי צריכת המים בתוך ישראל.

משטר האפרטהייד הקיים בין הים לירדן, הפועל כדי לקדם ולהנציח את העליונות היהודית בכל השטח שבשליטתו, מייצר בכוונה תחילה פערים עצומים בצריכת המים, בין אלה הנהנים ממעצמת המים של העולם הראשון לאלה הסובלים ממצוקת מים כרונית – כולם נתינים פלסטינים. זו מדיניות אכזרית של ניצול משאב בסיסי להשגת מטרות פוליטיות, מערכה שיטתית הפוגעת במקורות המים של הקהילות הפלסטיניות המוחלשות ביותר, באזורים המדבריים והחמים ביותר של הגדה ובימי הקיץ הלוהטים, רק כדי לגזול את מעט רכושם ואדמתם.

פריטים מומלצים

הריסת מבנה בפסאייל א-תחתא. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 25.11.20

מדיניות התכנון בגדה

ישראל מבצעת פשע ומתארת את הפלסטינים כעבריינים: בתיהם של 44 פלסטינים מתוכם 22 ילדים נהרסו אתמול בגדה המערבית

במסגרת מאמציה להשתלט על שטחים נוספים בגדה המערבית, אתמול הרסה ישראל את בתיהם של 44 פלסטינים (בהם 22 קטינים) וניתקה קהילות שלמות מתשתיות המים. ההריסות הן ביטוי הקצה של מדיניות ישראלית המבקשת לרוקן אזורים שלמים בגדה המערבית מתושביהם הפלסטינים באמצעות שימוש מתמשך באימונים צבאיים בשטחי מגורים וחקלאות, מניעת גישה לאדמות, איסור על בניית מבנים ועל חיבור לתשתיות בסיסיות והחרמות. כבר עכשיו, בנובמבר 2020 מספר הפלסטינים שישראל הרסה השנה את ביתם בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) עולה על 900. אזור רמאללה בכפר א-לובן אל-ר'רבייה שבמחוז רמאללה הרס המנהל האזרחי שלד של מבנה בשלבי בנייה (רצפה ועמודים), שנועד למגורי משפחה בת 8 נפשות, מתוכן 6 ילדים, וכן צריף בבעלות תושב אחר ששימש כמוסך. בקעת הירדן בפסאייל א-תחתא שבצפון בקעת הירדן, המנהל האזרחי: החרים 2 שלדים של צריפים שנועדו למגורי משפחה מורחבת המונה 7 נפשות בהן שני ילדים, ונתרמו לה על-ידי ארגוני סיוע הומניטארי, לאחר שהמנהל הרס את צריפי המגורים שלהם בחודשים הקודמים. הרס 2 צריפי מגורים של משפחה בת 10 נפשות בהן 4 ילדים, וכן מטבח ושירותים, דירים, גדר ורשת חשמל. הרס 8 צריפים ששימשו שתי משפחות וכללו: שירותים, אחסון למספוא, אורוות סוסים, לול תרנגולות וטאבונים, והשחיתו מספוא לחיות. בקהילת תל א-סמאדי שמצפון מערב לכפר אל-ג'יפתליק החרים המנהל האזרחי צריף ששימש למגורי זוג וכן מבנה שירותים ומיכל מים שנתרמו לזוג על ידי ארגון סיוע הומניטארי לאחר שהכוחות הרסו את צריף המגורים שלהם, מבנה שירותים ומיכל מים מפלסטיק ב-21.10.20. מסאפר יטא (דרום הר חברון) בח'ירבת א-רכיז הרס המנהל האזרחי 2 מבני מגורים של משפחה המונה שש נפשות, מתוכן שלושה ילדים ומבנה לשימוש חקלאי בבעלות משפחה אחרת בקהילה. בח'ירבת א-סארורה, הרס המנהל מבנה שירותים בבעלות תושב הקהילה. בחירבת ח'לת א-דבע נהרסו 2 מבני מגורים בשלבי בנייה שנועדו למגורי 2 משפחות, המונות יחד 11 נפשות, בהן 7 ילדים, וכן מבנה שהכיל שירותים ומטבח. במר'אייר אל-עביד נהרסו 2 מבנים לשימוש חקלאי ומבנה שירותים בבעלות תושב הקהילה. אנשי המנהל האזרחי חתכו קו מים באורך של כ-2 קילומטרים שסיפק מים לקהילות אל-פח'ית, א-ספאיי, מר'אייר אל-עביד וא-תבאן. עלות הנחתו של קו המים עמדה על קרוב למאה אלף יורו, והוא נתרם על-ידי ארגונים הומניטאריים. המנהל האזרחי כבר השחית את קו המים הראשי המוביל למסאפר יטא בחודש פברואר 2019 והוא שוקם מאז, ובחודש אוקטובר השנה השחית המנהל קו חלוקה פנימי שהוביל מים לקהילות מר'אייר אל-עביד וח'ירבת אל-מג'אז. בחירבת ג'ינבה נהרסו מכל מים וחלק מגדר רשת ונעקרו ארבעה עצי זית. נכון לסוף נובמבר 2020 לפחות 919 פלסטינים איבדו את ביתם, בהם לפחות 460 קטינים. לשם השוואה, ב-2019 כולה איבדו את ביתם 677 פלסטינים, ב-2018 – 397, וב-2017 – 521. בנוסף, במהלך 2020 ישראל הרסה 330 מבנים ומתקנים שלא נועדו למגורים, כולל תשתיות הומניטריות כגון בורות, רשתות מים ותשתיות חשמל, החיוניות לקיום אנושי. חלק מהבתים שנהרסו אתמול היו בשלבי בניה וטרם אוכלסו וההריסות בוצעו, פעם נוספת, לפני מערכת חורפית משמעותית ובמהלך מגפה עולמית. מוקדם יותר החודש, ערב יום הבחירות בארצות הברית, הרסה ישראל כליל את ח'ירבת חומסה שבבקעת הירדן, בפעולת ההרס הגדולה מסוגה מזה כעשור. ישראל מתמידה ביישום מדיניות זו של העברה בכפייה כשהיא מגובה בפסיקות של בתי המשפט בישראל – ובעיקר של בית המשפט העליון – ובתגובה נרפית מצד הקהילה הבינלאומית. הריסת הבתים חושפת רק פן אחד של מדיניות נפשעת זו, שתיפסק רק כאשר במקום גינויים או דרישות לפיצויים תידרש ישראל לתת דין וחשבון על מעשיה. הניסיונות להתמודד עמה בדרכים אחרות כשלו – כישלון שחורבותיו פזורות בכל רחבי הגדה המערבית.

26 נובמבר 2020

חקלאות

כבתוך שלה

כ-60% מאדמות הגדה המערבית מוגדרות כשטח C וישראל שולטת בהן בלעדית. בשטח זה חיים כ-180,000 פלסטינים, ובו עיקר עתודות הקרקע להתיישבות ולפיתוח של כלל הגדה. ברובן מונעת ישראל בנייה ופיתוח פלסטיניים בעילות שונות, כמו היותן "אדמות מדינה" או "שטחי אש". מדיניות התכנון הישראלית מתעלמת מצורכי האוכלוסייה: מסרבת להכיר בכפרים שבשטח זה ולתכננם, מונעת פיתוח וחיבור לתשתיות והורסת בתים. לאלפי תושבים נשקף איום בגירוש מבתיהם בעילת מגורים בשטחי אש או ביישובים "בלתי חוקיים". בנוסף, ישראל השתלטה על רוב מקורות המים והיא מגבילה את גישת הפלסטינים אליהם.

4 יוני 2013

תושבים בח'ירבת אל-מרכז שבמסאפר יטא. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס, 30.1.13

דרום הר חברון

קהילות במסאפר יטא שישראל רוצה לגרשן

בתחילת שנות השמונים הכריז צה"ל על שטח של כ-30 אלף דונם באזור דרום הר חברון, המכונה מסאפר יטא, "שטח אש 918". בעת ההכרזה, גרו כבר בשטח מזה שנים ארוכות עשרות משפחות בכ-12 כפרים קטנים. המשפחות חיו במערות טבעיות או חצובות, חלקן באופן קבוע וחלקן באופן עונתי. משפחות אלה גרו במסאפר יטא עוד לפני שישראל כבשה את הגדה המערבית, והתפרנסו מחקלאות ומרעיית צאן.בשנים שלאחר ההכרזה התושבים המשיכו לגור בבתיהם כמעט באין מפריע. הצבא אמנם הגיע עמם להסדרים שונים שלכאורה הגבילו את גישתם לאדמותיהם, אך הסכמים אלה כמעט ולא מומשו והתושבים המשיכו לגור במקום, לעבד את אדמותיהם ולרעות את צאנם במשך כל ימות השנה, כמעט ללא הפרעה.באוקטובר ובנובמבר 1999 גירש הצבא את כ-700 תושביהם של 12 הכפרים באזור זה. העילה הרשמית לגירוש הייתה הטענה הקלושה של "מגורים בלתי חוקיים בשטח אש" – תוך התעלמות מהעובדה שתושבים אלה גרו בשטח במשך שנים ארוכות, לפני הכיבוש ולאחריו, בידיעתם המלאה של כל הגורמים הרשמיים.בעקבות הגירוש עתרו לבג"ץ כמאתיים משפחות מתושבי הכפרים, באמצעות האגודה לזכויות האזרח ועו"ד שלמה לקר. במארס 2000 הוציא בג"ץ צו ביניים שהורה למדינה להתיר לתושבי הכפרים לחזור לבתיהם ולרעות בשדותיהם עד להכרעה בעתירה. בעידוד בית המשפט, התקיים הליך בוררות בראשותו של ראש המנהל האזרחי לשעבר, תא"ל (מיל.) דב צדקה. במסגרת ההליך הציעה המדינה לתושבים לעבור לאזור אחר – קטן בהרבה – דרומית לעיר יטא, אולם התושבים דחו את ההצעה ובתחילת 2005 הסתיים ההליך.במשך שנים נותרו העתירות תלויות ועומדות ורק ב-19.7.12, לאחר שביקשה דחיה שוב ושוב, הגישה המדינה את עמדתה המעודכנת לבג"ץ. בהודעה הבהירה המדינה כי היא מתכוונת להרוס שמונה מתוך 12 הכפרים שבשטח האש, בהם גרו אז למעלה מאלף בני אדם (ח'ירבת ג'ינבה, ח'ירבת אל-מרכז, ח'ירבת אל-חלאווה, ח'. ח'לת א-דבע, ח'ירבת אל-פח'ית, ח'ירבת א-תבאן, ח'ירבת אל-מג'אז, ח'ירבת א-ספאיי א-תחתא ואל-פוקא). המדינה הודיעה שהיא מוכנה לאפשר לתושבים להמשיך לעבד את אדמותיהם שיוותרו בתחום שטח האש בסופי שבוע, בחגים יהודיים ובשני פרקי זמן של חודש כל אחד במהלך השנה. בעקבות הודעה זו מחק בית המשפט את העתירות, אך אפשר לעותרים להגיש עתירות חדשות שיתייחסו גם להודעה זו.עתירות חדשות אכן הוגשו בינואר 2013 על ידי האגודה לזכויות האזרח ועו"ד שלמה לקר, וגם בעקבותיהן הוציא בג"ץ צו ביניים שאסר על המדינה לגרש את התושבים. הדיון האחרון בעתירות אלה התקיים בבית המשפט העליון ב-10.8.20, במהלכו חזרה המדינה על טענותיה במשך השנים, לפיהן העותרים לא היו תושבי קבע בשטח בעת שהוא הוכרז "שטח אש" ולכן אין להם זכות להמשיך ולגור בבתיהם. כן טענה המדינה שהתושבים מנצלים את צו הביניים – אנשים נוספים שאינם כלולים בצו עוברים לגור באזור והתושבים בונים ללא היתרים. שוב הציעה המדינה "להתפשר" עם התושבים והסכימה לאפשר להם לשהות בבתיהם חודשיים בשנה בתיאום מראש, או בסופי שבוע וחגים כאשר הצבא אינו מתאמן שם – אך העותרים דחו זאת.צו הביניים שנותר בתוקף במהלך כל השנים האלה אסר אמנם על המדינה לגרש את התושבים אך בשל ההליכים הממושכים נגזרו עליהם חיים בהקפאה במשך למעלה מעשרים שנה. התושבים המשיכו אמנם לחיות בבתיהם ולעבד את אדמתם, אך האיום בהריסה, פינוי ונישול המשיך לרחף על ראשיהם כל העת. במקביל, נאסרו עליהם כל פיתוח או בנייה חדשה. בהעדר ברירה, בנו התושבים ללא היתר מבנים חדשים למגורים ואת התשתיות שנדרשו להם – כולל תשתיות של מים וחשמל. המנהל האזרחי הוציא צווי הריסה למבנים ותשתיות אלה, וכיום עומדים ותלויים צווים אלה נגד מבנים שבנו תושבי הקהילה.בחלק מהמקרים הרס המנהל האזרחי את המבנים והחרים את התשתיות. מאז שנת 2006 תיעד בצלם הריסה של 66 מבני מגורים בקהילות אלה, שבהם גרו 355 בני אדם, בהן 175 קטינים. בנוסף תיעד בצלם מתחילת 2012 הריסה של 32 מבנים שלא למגורים בקהילות אלה. בתחילת מאי 2022 דחה בית המשפט העליון את העתירות, לאחר שקיבל אחת לאחת את טענות המדינה. ההחלטה, המבוססת על פרשנות משפטית מופרכת ועל עובדות סלקטיביות, מבהירה שאין פשע ששופטי העליון לא ימצאו דרך להכשירו. השופטים קבעו כי יש לדחות את העתירות על הסף – שכן הן הוגשו שנים רבות לאחר ההכרזה על שטח האש ובשל "היעדר ניקיון כפיים מוחלט" של העותרים, שבנו בתים ללא היתרים במהלך השנים. השופטים קבעו כי גם לגופו של עניין יש לדחות את העתירה. לדעתם, בסמכותו של המפקד הצבאי להכריז על שטחים סגורים בשטח הכבוש, סמכות הגוברת על הוראות המשפט הבינלאומי. לבסוף, קבע בית המשפט שהעותרים לא היו "תושבי קבע" בשטח טרם הכרזתו "שטח אש" ודחה את העתירה. בכך אפשרו השופטים את גירושם המיידי של התושבים ואת הרס הקהילות.המדינה נתלית בטיעונים פורמליים של "שטח אש" או של "אכיפת חוקי תכנון ובנייה" כדי להצדיק את מדיניותה במסאפר יטא. ואולם אלה טיעוני סרק, שנועדו רק להסתיר את שאיפותיה להשתלט על הקרקע לצרכיה שלה ולהשתמש בה לצרכי האוכלוסייה היהודית בלבד.

20 אוגוסט 2012