דו"ח חדש של בצלם סוקר את מדיניות ההצמאה של ישראל בגדה המערבית: ישראל מייבשת
2 מאי 2023
"הצינורות שמספקים מים למחנות הצבא עוברים מתחת לאוהלים שלנו לנו אסור לקחת אפילו כוס אחת. [...] הבעיה הכי גדולה שלנו זה המים. אנחנו שומרים על כל טיפה וחוסכים בשביל הצאן שלנו, הוא לא יכול להתקיים אפילו דקה אחת בלי מים. אם לא נכבס ולא נתקלח ולא נשטוף כלים אנחנו נהיה חולים בגלל החרקים והמכרסמים".
יוסף בשאראת, תושב ח'לת מכחול שבבקעת הירדן
ממוצע צריכת המים לנפש ביום של ישראלים משני צידי הקו הירוק הוא 247 ליטר, של פלסטינים תושבי הגדה הוא רק שליש משיעור זה: כ-82 ליטר לנפש ביום; רק 36% מאוכלוסיית הגדה מקבלת מים מדי יום לאורך כל חודשי השנה וכשבעים קהילות פלסטיניות ברחבי הגדה, בהן גרים יותר ממאה אלף איש, אינן מחוברות כלל לתשתיות מים וצריכת המים בהן דומה לצריכה באזורי אסון – כ-26 ליטר ליום לנפש (הכמות המינימלית המומלצת על ידי ארגון הבריאות העולמי עומדת של 100 ליטר ליום לנפש). סך כל צריכת המים של ישראלים הוא פי עשרה מזו של הפלסטינים בגדה, למרות שאוכלוסייה בישראל גדולה רק פי שלושה.
נתונים אלה מעידים על מצוקת מים קשה בקרב הפלסטינים תושבי הגדה. דו"ח חדש של בצלם מבהיר שמצוקה זו אינה גזירת גורל או תופעת טבע, היא גם אינה חלק ממשבר מים אזורי בלתי נמנע. מצוקה זו היא תוצר של מדיניות ישראלית מפלה ומודעת, המייצרת בקרב הפלסטינים תושבי הגדה משבר מים קבוע, מלאכותי ומכוון.
ישראל מצדיקה את מדיניותה בטענה שהיא פועלת על פי הסיכומים שהושגו בהסכם הביניים שנחתם בין ישראל לאש"ף ב-1995. הסכם זה עיגן את המונופול הישראלי על משאבי המים, עיגן את החלוקה המפלה של מקורות המים המשותפים לישראל ולפלסטינים ושמר על העיקרון לפיו חולקו המים טרם חתימתו: הישראלים צורכים מים על פי דרישה, הפלסטינים על פי מכסה מוגבלת שהוגדרה עבורם מראש.
בניגוד לטענת ישראל, הסכם זה לא יכול להיחשב כיום לרלוונטי: מאז חתימתו גדלה האוכלוסייה הפלסטינית בכ-75% והכמויות שנקבעו בו עבורה רחוקות מלשקף את צרכיה. אך בעיקר, ההסכם לא חזה את הפיכתה של ישראל למעצמת מים, שהקימה מתקני התפלה, משביחה מי קולחין ועוד. כתוצאה מכך ישראל אינה תלויה עוד במשאבי המים הטבעיים. בנסיבות אלה, סביר היה לצפות שישראל תאפשר לאוכלוסייה הפלסטינית בגדה לשאוב כמויות גדולות בהרבה מאלה שנקבעו עבורם בהסכם. אך לא כך.
מאז 1967, אז השתלטה ישראל על כל מקורות המים שבין הים לירדן, היא מתייחסת אליהם ככאלה השייכים לה בלבד ורואה בעצמה את הגורם הבלעדי הרשאי לקבל החלטות בנוגע לשימוש בהם. היא פיתחה את מערכת המים שלה מתוך תפיסה שישראל והגדה הם יחידה גיאוגרפית אחת. ואולם, בתוך שטח הגדה רק האזרחים הישראלים זוכים לאספקת מים בהתאם למדדי צריכת המים בתוך ישראל.
משטר האפרטהייד הקיים בין הים לירדן, הפועל כדי לקדם ולהנציח את העליונות היהודית בכל השטח שבשליטתו, מייצר בכוונה תחילה פערים עצומים בצריכת המים, בין אלה הנהנים ממעצמת המים של העולם הראשון לאלה הסובלים ממצוקת מים כרונית – כולם נתינים פלסטינים. זו מדיניות אכזרית של ניצול משאב בסיסי להשגת מטרות פוליטיות, מערכה שיטתית הפוגעת במקורות המים של הקהילות הפלסטיניות המוחלשות ביותר, באזורים המדבריים והחמים ביותר של הגדה ובימי הקיץ הלוהטים, רק כדי לגזול את מעט רכושם ואדמתם.
