היעדר דין וחשבון

אמו של באסם אבו רחמה דורשת מבג"ץ לסיים את הסחבת בחקירת הריגת בנה

תושב בלעין, שסיפורו הונצח בסרט "חמש מצלמות שבורות", נהרג באפריל 2009 אולם עד היום לא הסתיימה חקירת מותו

באסם אבו רחמה באחת ההפגנות בבילעין. צילום: אורן זיו, , 25.7.08

אמו של תושב הכפר בלעין, שנהרג מפגיעת רימון גז שירה עליו חייל, עתרה לבג"ץ בדרישה שיחייב את הפרקליט הראשי תא"ל דני עפרוני לקבל החלטה בתיק וכן להעמיד לדין את החייל היורה ואת כל מי שיש לו אחריות פיקודית להריגת בנה. בעתירה, שהוגשה יחד עם מועצת הכפר בלעין והארגונים בצלם ויש דין, דורשת סובחייה אבו רחמה, אמו של באסם אבו-רחמה, לקבוע דיון דחוף בעתירה בשל העובדה כי עברו כמעט ארבע שנים מהריגת בנה, שתועדה בסרט המועמד לאוסקר "חמש מצלמות שבורות".

באסם אבו רחמה בן ה-30 נהרג באפריל 2009 מפגיעת רימון גז בעל טווח מוגדל בחזהו במהלך הפגנה נגד גדר ההפרדה בכפרו, בלעין. שלושה סרטוני וידאו שצולמו בהפגנה הוכיחו כי אבו רחמה היה מצידה המזרחי של הגדר, לא נהג באלימות ולא סיכן את החיילים בכל דרך. העותרים צירפו גם חוות דעת שהוכנה על ידי מומחים מלונדון וניו-יורק המנתחים את הסרטונים המתעדים את האירוע וקובעים כי הירי בוצע בכינון ישיר - לנוכח ממצא זה והעובדה שלא נשקפה כל סכנה לחיילים שנכחו במקום, הירי באבו רחמה היה פלילי ולפיכך יש להעמיד לדין את היורה ובהתאם לתוצאות החקירה ייתכן שגם את מפקדיו. הסרטונים מראים גם כי במהלך ההפגנה ירו חיילים נוספים רימוני גז ישירות לעבר המפגינים בנוכחותם של קצינים בכירים, זאת בניגוד מוחלט להוראות הפתיחה באש.

למרות זאת, סירב בתחילה הפצ"ר הקודם, אלוף אביחי מנדלבליט, לפתוח בחקירת מצ"ח, ושינה את דעתו רק בעקבות איום בעתירה לבג"ץ ופרסום של חוות הדעת מומחים שבחנו את הראיות המצולמות והגיעו למסקנה החד משמעית שהירי בוצע בכינון ישיר. חקירת המצ"ח נפתחה ביולי 2010, ומאז נערכו בה מספר השלמות, אולם לא התקבלה החלטה אם להעמיד לדין או לסגור את התיק.

בעתירה, שהוגשה על ידי עורכי הדין אמילי שפר ומיכאל ספרד, אומרים העותרים כי מדובר בהימנעות מקבלת החלטה שהינה בלתי סבירה באורח קיצוני בין היתר לאור החובה הקבועה במשפט הבינלאומי כי חקירת הפרה חמורה של זכויות אדם תהיה אפקטיבית, תתרחש ללא דיחוי וביצועה יושלם במהירות הראויה. מדובר במחדל מסוכן משום שאי קבלת ההחלטה מבהירה לחיילי צה"ל ומג"ב העוסקים בפיזור הפגנות של פלסטינים כי גם אם יירו ויהרגו מפגינים, לא יישאו באחריות פלילית. המסר המועבר בשל כך הוא מסר של זלזול בחיי אזרחים פלסטינים.

העותרים מציינים כי הסחבת בניהול חקירת הריגתו של באסם אבו רחמה היא רק דוגמא אחת, גם אם חמורה במיוחד, לקצב האיטי של ביצוע חקירות וקבלת החלטות ע"י הפרקליטות הצבאית, שגורמת לתיקים להתמשך שנים. אין ספק כי בעיה זו פוגעת פגיעה משמעותית באפקטיביות של חקירות אלו, וכפועל יוצא פגיעה בסיכויים שהאמת תתברר והצדק ייעשה.

לסיכום מציינים העותרים כי באסם אבו רחמה היה צעיר מוכר ואהוב בכפרו. הוא היה איש שלום וחבר אמת לישראלים, בינלאומיים ופלסטינים רבים, ומותו היווה מכה קשה לכל חבריו וקרוביו. אך לא רק בעבור קרוביו של אבו רחמה נדרשת קבלת החלטה בתיק החקירה. צעד זה נדרש עבור משטר המכבד את ערך חיי האדם ואת ערכו של שלטון החוק.

פריטים מומלצים

ירי גז בהפגנה ממזרח לעיר עזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 27.4.18

מדיניות הפתיחה באש

רצועת עזה: כוחות הביטחון הפכו אמצעי לפיזור הפגנות לכלי נשק קטלני

מאז תחילת "הפגנות השיבה" ביום האדמה, 30.3.18, ועד לסוף יוני 2019, נהרגו מירי אנשי כוחות הביטחון 216 פלסטינים, בהם 43 קטינים ואלפים נפצעו. רובם המכריע - מירי חי. אולם, כוחות הביטחון עושים שימוש קטלני גם באמצעים לפיזור הפגנות, ובהם רימוני גז, שלא נועדו כלל לפגוע בגופו של אדם. לפחות שבעה מההרוגים מתו עקב פגיעה של רימון גז בראשם או בפניהם, בהם ארבעה קטינים. לפי מסד הנתונים בניהול OCHA בעניין הגנה על אזרחים, נכון ל-28.6.19, הגיעו לטיפול בבתי החולים ברצועה יותר מ-1,600 מפגינים שנפצעו מפגיעה של רימון גז בגופם, יותר משליש מהם בשלושת החודשים הראשונים של 2019. רימוני גז מדמיע הם אמצעי לפיזור הפגנות וטווח הירי שלהם נע בין מאה מטרים לכמה מאות מטרים, במקרה של רימון גז לטווח מוגדל. רימונים אלה אינם אמורים לשמש כנשק קטלני והוראות הפתיחה באש – לפחות אלה המוצהרות, כמו גם כללי השימוש בהם, אוסרים לירות אותם בכינון ישיר לעבר בני אדם, בשל הסכנה הברורה לפגיעה חמורה בהם. בחודשים האחרונים גבו תחקירני בצלם ברצועה עדויות ממפגינים שנפצעו מרימוני הגז ומעדי ראייה לפגיעות הללו. מן העדויות עולה כי אנשי כוחות הביטחון יורים, בניגוד להוראות וכדבר שבשגרה, רימוני גז בכינון ישיר לעבר המפגינים. כמו כן עולה מהעדויות כי ירי זה מבוצע מעמדות הגבוהות יותר מגדר המערכת (סוללות עפר או גגות של ג'יפים צבאיים) או דרך פתחים בגדר עצמה. בצלם תיעד כבר בעבר ירי רימוני גז בכינון ישיר בגדה המערבית, שגרם לפגיעות קשות, והרג לפחות שני בני אדם. ירי רימוני הגז בכינון ישיר אינו עומד לבדו אלא הוא חלק ממדיניות הפתיחה באש שישראל מיישמת מזה למעלה משנה בסמוך לגדר שברצועת עזה. מדיניות זו, שעלתה עד היום בחייהם של למעלה ממאתיים מפגינים ובפציעתם של אלפים – היא בלתי חוקית, בלתי מוסרית, ודגל שחור מתנוסס מעליה. הירי הקטלני – בין אם באש חיה ובין אם באמצעים אחרים – לעבר מפגינים שברובם המכריע אינם חמושים ואינם מסכנים את חייהם של אנשי כוחות הביטחון הממוגנים שניצבים מעברה השני של הגדר, שנמשך באותו אופן מעל שנה למרות שתוצאותיו המחרידות ידועות כבר מזמן – הוא עוד ביטוי לזלזול ולאדישות של הרשויות הישראליות בחייהם ובגופם של הפלסטינים. פציעתו של מוחמד פסייפס, בן 23, בראשו, 31.5.19 ביום שישי, 31.5.19, בסביבות השעה 15:00, הגיע מוחמד פסייפס, בן 23, תושב עבסאן אל-כבירה, מובטל, להפגנה שנערכה בסמוך לגדר המערכת, צפונית לעיירה ח'וזאעה. בסביבות השעה 15:30 התקדם פסייפס עם קבוצת צעירים, שחלקם הניפו דגלי פלסטין, עד למרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר. חנאן אבו טיבה, תושבת בני סוהילא, בת 30, נשואה ואם לארבעה, התקדמה אף היא עם הקבוצה והניפה דגל פלסטין. בעדות שמסרה ב-19.6.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפרה: מוחמד פסייפס היה איתנו. קראנו סיסמאות ואז החיילים ירו לעברנו רימוני גז מדמיע ממשגר שמותקן על אחד הג'יפים הצבאיים. רימוני הגז נפלו לידנו ואנחנו חזרנו לאחור. אחר כך שוב התקדמנו ועמדנו באותו מקום, והחיילים ירו לעברנו כדורי ספוג. מוחמד פסייפס נפגע בכתף, בחזה וברגל. פרמדיקים שהגיעו פינו אותו וטיפלו בו בשטח. אחרי עשר דקות מוחמד חזר לעמוד לידנו, במרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר. היו מסביבנו כמה בחורים ובחורות. בסביבות השעה 16:30, ראיתי חיילת נעמדת ליד הגדר. היא ירתה אלינו שלושה או ארבעה רימוני גז מדמיע דרך רווחים בגדר. אני עמדתי כמה מטרים לפני מוחמד. הסתכלתי לאחור וראיתי את מוחמד נופל אחרי שרימון פגע לו בראש. ניגשתי אליו. ירד לו הרבה דם מהראש והגולגולת שלו התרסקה. צעקתי לפרמדיקים וסימנתי להם עם הדגל שהחזקתי. הגיעו כמה פרמדיקים ובחורים. הם חבשו למוחמד את הראש ופינו אותו על אלונקה לאמבולנס. בעדות שמסר ב-19.6.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר פסייפס: התעוררתי אחרי שישה ימים ומצאתי את עצמי במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים האירופי. ראיתי את אבא שלי לידי. הוא שאל אם אני מזהה אותו ועניתי שכן. למחרת העבירו אותי מטיפול נמרץ למחלקה הנוירוכירורגית. הרופאים אמרו לי שייתכן שאשאר משותק בצד ימין של הגוף. כששמעתי את זה הייתי בהלם. פחדתי מאוד. אבל למחרת כבר הצלחתי להזיז את הגוף ואת הגפיים שלי. הייתי מאושר, למרות הכאבים מהפגיעה. אחרי עוד כמה ימים שוחררתי הביתה. אני מקבל עדיין כדורים ונמצא במעקב בבית החולים. יש לי 13 תפרים בצד ימין של הראש. לפעמים אני מרגיש שהראש שלי עומד להתפוצץ מרוב כאב ואז אני מוכרח לקחת משככי כאבים. לפעמים גם יש לי סחרחורות ואז אני מתיישב מיד, אפילו על הרצפה. אני מפחד שהסימפטומים האלה ילוו אותי הרבה זמן. פציעתו של הפרמדיק המתנדב מוחמד אבו ג'זר, בן 21, בלסת, 8.3.19 ביום שישי, 8.3.19, בסביבות השעה 15:30, הגיע הפרמדיק המתנדב מוחמד אבו ג'זר, בן 21, תושב ח'אן יונס, להפגנה שנערכה צפונית לעיירה ח'וזאעה. כשהיה בדרכו לפנות פצוע במרחק של כמה עשרות מטרים מגדר המערכת פגע רימון גז בלסתו של אבו ג'זר. בעדות שמסר ב-10.3.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר: כשהגעתי באותו יום היו מעט מפגינים. בדרך כלל מספר המפגינים עולה אחרי השעה 16:00. כמה עשרות מפגינים התקדמו למרחק של בערך 30 מטרים מהתלתלית. אני עמדתי עם קבוצת פרמדיקים מצוותים רפואיים שונים, כולנו במדים רשמיים של פרמדיקים, במרחק של בערך 25 מטרים מאחורי המפגינים. אנחנו שומרים בכוונה על מרחק כדי לא להיפגע מהירי והגז שיורים לעבר המפגינים. בערך בשעה 16:00 אחד המפגינים שהיו ליד התלתלית נפגע מאש חיה באחת הרגליים. פרמדיקים שהיו באזור קראו לי לבוא בגלל שהייתה לי אלונקה. רצתי לשם אבל בינתיים פרמדיק אחר כבר הקדים אותי והעלה את הפצוע לאלונקה שלו. אני ועוד פרמדיקים עזרנו לו לפנות אותו. תוך כדי הליכה לכיוון האמבולנסים שעמדו על כביש ג'כר ראיתי מישהו שנפגע מרימון גז בראש, במרחק של בערך 20 מטרים ממני. עזבתי את הפצוע הראשון והלכתי אליו עם אלונקה יחד עם עוד שני פרמדיקים. התקדמתי אליו כמה מטרים ואז חיילים ירו רימוני גז מדמיע לכיוון שלנו. הרגשתי רימון גז חובט בלסת שלי. עזבתי את האלונקה ושמתי יד על הלסת. הרגשתי כאב חזק בלסת וגם הראש כאב לי והייתה לי סחרחורת. שני הפרמדיקים שהיו מאחוריי תפסו אותי כדי שלא אפול על הקרקע. הם עזרו לי להתרחק משם בריצה, רחוק מהגז. הייתי חצי מעולף. אחרי שפינו אותי איבדתי את ההכרה. התעוררתי בבית החולים נאסר בח'אן יונס. הרופאים אמרו לי אין שברים בלסת. הם טיפלו בי ונתנו לי משככי כאבים. בשעה 19:30 שיחררו אותי מבית החולים וחזרתי הביתה. הלסת עדיין כואבת לי, במיוחד כשאני אוכל, ויש לי כאבי ראש וסחרחורת. מבירור שערך תחקירן בצלם עולה כי גם כיום, כחמישה חודשים אחרי פציעתו, אבו ג'זר סובל מכאבי ראש ונעזר במשככי כאבים. עומר א-נג'אר, בן 26, נשוי ואב לשניים, פרמדיק מתנדב תושב בני סוהילא, היה עם אבו ג'זר כשנפגע. בעדות שמסר ב-4.4.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר: בסביבות השעה 16:00 כמה עשרות אנשים התקרבו עד למרחק של בערך 30 מטרים מהתלתלית כשהם קוראים סיסמאות. כמה מהם זרקו אבנים לעבר החיילים שעלו על סוללות עפר גבוהות מאחורי הגדר. היו מאחורי הגדר גם כמה ג'יפים צבאיים, ושניים מהם ירו רימוני גז מדמיע. חייל שיצא מהגג של אחד הג'יפים ירה רימוני גז על האנשים. אנחנו עמדנו במרחק של בערך 30 מטר מאחורי המפגינים, ממערב להם. אחד הבחורים שהיו קרובים לגדר התלתלית נפצע מאש חיה ברגל. אני, מוחמד ופרמדיקים אחרים הגשנו לו עזרה ראשונה והוא פונה על אלונקה. בדרך מערבה ראינו פצוע שהיה בין האנשים שהתקרבו לגדר ונפצע מרימון גז שירה החייל שהיה על גג הג'יפ, ופגע בו ישירות בעין שמאל, אני חושב. הוא נפל ארצה. אני ומוחמד, שהייתה לו אלונקה, היינו קרובים אליו. התקדמנו אליו ואז גם מוחמד נפצע מרימון גז שירה החייל שעל גג הג'יפ. הוא נפל ואני תפסתי אותו. הוא שם יד על הלחי שלו. הרימון שפגע בו התחיל לפזר עשן רק אחרי שפגע בו ונפל על הקרקע. נתתי למוחמד עזרה ראשונה בזמן שהוא שכב על האדמה. כאב לו מאוד. אחר כך הגיעו עוד פרמדיקים ופינינו אותו על אלונקה לאמבולנס שחנה על כביש ג'כר. הוא היה עדיין בהכרה. אחר כך אני חזרתי לשטח, ונשארתי שם עד השעה 19:00 בערך. רוב הפציעות שראיתי באותו יום היו מפגיעות ישירות של רימוני גז מדמיע. היו גם אנשים שנפגעו משאיפת הגז. הריגתו של בסאם סאפי, בן 22, ופציעתו של הצלם מוניב אבו חטב, בן 23, בבטנו ב-22.2.19 ביום שישי, 22.2.19, נפגעו שני בני אדם מרימוני גז מדמיע שירו חיילים לעבר מפגינים בהפגנה שנערכה צפונית לעיירה ח'וזאעה. אחד מהם, בסאם סאפי, בן 22, תושב מחנה הפליטים ח'אן יונס, נפצע בסביבות השעה 17:00 מרימון גז שננעץ בפניו. בתיעוד וידיאו שפורסם ברשתות החברתיות נראה סאפי כשהוא שוכב על האדמה באזור הסמוך לכביש ג'כר, במרחק של כ-200-150 מטרים מהגדר, ועשן מיתמר מראשו. הוא פונה לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס, שם נותח לצורך הוצאת הרימון ואושפז כשהוא מחוסר הכרה עד שמת מפצעיו ב-11.3.19. מוהנד א-נג'אר, סטודנט בן 19 למדעי המחשב, תושב ח'אן יונס, סיפר בעדות שמסר ב-1.3.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה מה אירע באותו יום: בצד השני של הגדר היו 5-4 ג'יפים של הצבא, ששניים מתוכם ירו מטחים כבדים של רימוני גז מדמיע לעבר המפגינים. היו גם כמה חיילים שירו רימוני גז מדמיע עם מטולים. למדתי מהניסיון שלי בהפגנות שרימוני הגז המדמיע שהחיילים יורים מהמטולים מגיעים למרחק גדול מאוד, ולפעמים נוחתים ברחבת אוהלי השיבה. הטווח של רימוני הגז המדמיע שנורים מהג'יפים הוא מוגבל והם עפים לאט יותר אז מפגינים מצליחים להתחמק מהם. באותו יום החיילים ירו גם אש חיה ופצעו כמה אנשים. ראיתי גם הרבה נפגעים משאיפת גז מדמיע. בין השעות 17:00-16:30 עמדתי באזור של כביש ג'כר ופיצחתי גרעינים. כמה מטרים מאחורי עמד בחור, שמאוחר יותר נודע לי ששמו בסאם סאפי, ולא עשה דבר. החיילים שעל הסוללות ירו כמה רימוני גז מדמיע, ואחד מהם פגע בראשו של סאפי. כשהסתכלתי אחורה ראיתי אותו שוכב על הגב על האדמה, והרבה גז יצא מהראש שלו. רצתי אליו כדי לעזור לו אבל המחזה שראיתי, והגז שעלה מהראש שלו, זעזעו והרתיעו אותי ולא הייתי מסוגל להתקרב. הוצאתי את הטלפון שלי וצילמתי את מה שקורה בווידיאו. אחרי שענני הגז התפזרו, התקרבו לפצוע אזרחים ופרמדיקים, אני חושב שהם היו מסהר האדום. הם שמו אותו על אלונקה ופינו אותו לאמבולנס שחנה על כביש ג'כר. מוניב אבו חטב, צלם עיתונות תושב ח'אן יונס, בן 23, הגיע לאזור ההפגנה בסביבות השעה 15:00. בעדות שמסר ב-27.2.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר: ביום שישי 22.2.19, בסביבות השעה 17:00, ראיתי חייל שירה רימון גז לכיוון המפגינים. אחר-כך ראיתי את המפגינים רצים לכיוון אחד הפצועים. רצתי גם אני כי הייתי רחוק מהם. כשהגעתי מצאתי צעיר שוכב על הקרקע במרחק של 200 מטרים בערך מהגדר והמון עשן יצא מהראש שלו. הצעירים ניסו לעצור את הגז ולהגיש לו עזרה ראשונה. בהמשך התברר לי שזה בסאם סאפי שהועבר לאמבולנס. כמה דקות אחר כך התקדמתי לכיוון הגדר כדי לצלם תמונות של ההפגנה והמפגינים. כשהגעתי למרחק של בערך 100 מטרים מהתלתלית, היו מעל מאה מפגינים שהיו במרחק 50-100 מטרים ממנה. היו לי שתי מצלמות. אחד החיילים ירד מג'יפ צבאי, כיוון את מטול הגז אליי וירה רימון גז שפגע לי בבטן מצד ימין. נפלתי על הגב. המצלמה הייתה מאחורי הגב שלי ונפלתי עליה. כאב לי מאוד והתחלתי לצעוק מרוב כאב. הרגשתי משהו בוער בתוך הגוף שלי. הזעתי מאוד והרגשתי סחרחורת. ברגע שנפלתי וצעקתי הגיעו כמה פרמדיקים וצעירים כדי לתת לי עזרה ראשונה. הם חבשו אותי, העלו אותי על אלונקה ולקחו אותי לאמבולנס שהיה בכביש ג'כר. משם העבירו אותי באמבולנס לאוהל הרפואי ושם כמה רופאים בדקו אותי ופינו אותי לבית החולים האירופי בעזה. הגעתי לבית החולים עם כוויות ונפיחות במקום הפגיעה. אחרי כמה ימים השתחררתי הביתה. במסגרת העבודה שלי כצלם עיתונות ב"הפגנות השיבה" שמתי לב שבתקופה האחרונה חיילי הכיבוש מכוונים רוב הזמן את מטולי הגז שלהם אל המפגינים ויורים רימוני גז ישירות עליהם כדי לפגוע בהם ולא כדי לפזר אותם. פציעתו של ג'יבריל אל-כפארנה, בן 14, בראשו, 22.2.19: ביום שישי, 22.2.19, הגיע ג'יבריל אל-כפארנה, בן 14 ותלמיד כיתה ט' מבית חאנון, להפגנה שהתקיימה מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. בסביבות השעה 16:00 פגע רימון גז בראשו של אל-כפארנה, והוא איבד את הכרתו. הוא פונה לבית החולים האינדונזי הסמוך למחנה הפליטים ומשם הועבר לבית חולים א-שיפאא שבעיר עזה. אחמד א-זעאנין, חשמלאי בן 27 תושב בית חאנון בן 27, נשוי ואב לשניים, שנכח במקום סיפר בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-5.3.19, על פציעתו של אל-כפארנה: עמדתי במרחק של 200 מטרים בערך מהגדר ולא התקדמתי בגלל שהיה ירי מסיבי של גז מדמיע וגם ירי חי מצד הצבא הישראלי לעבר המפגינים. ראיתי שם את ג'יבריל אל-כפארנה שאני מכיר מבית חאנון. בין 16:00-15:30, ראיתי את בן דוד שלי נפצע משני כדורים ברגלו השמאלית ונופל ובאותו רגע ראיתי גם את ג'יבריל אל-כפארנה נפגע מרימון גז שפגע בראש שלו וניתז לאחור. הוא היה במרחק מטר או מטר וחצי ממני וגם הוא נפל. לא ידעתי למי לרוץ לעזור קודם. לג'יבריל או לבן הדוד שלי. כל המפגינים ברחו בגלל רימוני הגז. ניגשתי מהר לג'יבריל ששכב על הקרקע מחוסר הכרה והראש והפנים שלו היו מכוסים בדם. הרמתי אותו ולקחתי אותו לאמבולנס שהיה במרחק כמה מטרים ממנו. חזרתי מיד כדי לתת עזרה ראשונה לבן דוד שלי ולקחתי גם אותו לאמבולנס. עליתי עם ג'יבריל לאמבולנס. הוא היה מחוסר הכרה וקיבל עזרה ראשונה מהפרמדיקים, שחבשו את הראש שלו וחיברו אותו לחמצן. הגענו לאוהלים הרפואיים אבל בגלל חומרת הפגיעה הם לא קיבלו אותו שם והעלו אותו לאמבולנס שהסיע אותו לבית החולים האינדונזי בצפון עזה. נסעתי איתו לשם אבל כשהגענו החליטו להעביר אותו לבית החולים א-שיפאא בגלל המצב הקשה שלו. ליוויתי אותו גם לשם. בא-שיפאא הוא התעורר אבל הוא לא היה צלול. עשו לו צילום סי טי והכניסו אותו לחדר ניתוח. אחרי שהמשפחה שלו הגיעה אני עזבתי. בעדות שמסר ג'יבריל אל-כפארנה ב-3.3.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר: ישבתי על האדמה, במרחק של 200 מטרים מהגדר בערך והסתכלתי מזרחה, על המפגינים. השעה הייתה בערך ארבע אחרי הצהריים. פתאום הרגשתי סחרחורת ומכה חזקה מאוד מחפץ כלשהו בראש שלי. איבדתי את ההכרה וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי במחלקה הכירורגית, בבית החולים א-שיפאא. מסביבי היו בני המשפחה שלי. אמרו לי שנפצעתי מרימון גז מדמיע שפגע לי בראש ושניתחו אותי במשך שלוש שעות. היה לי שבר בגולגולת. הרימון עשה חור בעומק של כמה סנטימטרים בראש שלי. הייתי במצב קשה. הייתי מאושפז בבית החולים א-שיפאא במשך שבוע ימים בערך. הייתי במצב קשה וסבלתי מהתכווצויות, כאבים עזים וסחרחורות, חוסר שליטה על הסוגרים וקשיי נשימה. הקאתי כמה פעמים ביום. לא הייתי מסוגל לעמוד על הרגליים, ולא יכולתי לאכול כלום חוץ ממרק או יוגורט או מיץ. אבל הרופאים טיפלו בי והמצב שלי השתפר. ביום חמישי, 28.2.19 השתחררתי הביתה. מאז המצב שלי ממשיך להשתפר. אני עדיין לא יכול ללכת, אבל אני אוכל יותר טוב והסחרחורות שלי פחות חמורות. אני לוקח משככי כאבים בגלל כאבי הראש שלי. בלילות אני לא נרדם מרוב כאב. אני ער רוב הלילה. כרגע, בגלל הפציעה, החיים שלי משותקים. אני לא יכול לצאת מהבית, לפגוש את החברים. לפני הפציעה רכבתי כל יום על אופניים לבקר את הדוד שלי ואת החברים שלי, או כדי להביא מצרכים לבית. עכשיו אני לא יכול בכלל לרכב וגם לא לשחק כדורגל עם החברים מהשכונה. לפעמים, כשאני שומע את הקולות של חברים שלי משחקים בחוץ נצבט לי הלב. אני מקווה שאלוהים יביא לי רפואה שלמה, ואוכל לחזור ולשחק עם החברים שלי . אמירה אל-כפארנה, בת 61, סבתו של ג'יבריל שגידלה אותו לאחר גרושי הוריו, סיפרה בעדות שמסרה ב-3.4.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד על היום שבו נפצע נכדה ועל תקופת האשפוז שלו בבית החולים: כשהגעתי לבית החולים א-שיפאא ג'יבריל היה בחדר ניתוח. אבא שלו ודודים שלו כבר היו בבית החולים. הם הרגיעו אותי והחזיקו אותי שלא אתמוטט, כי אני חולת סוכרת וסובלת מיתר לחץ דם, ומבעיות בבלוטת התריס ובלב. הרופאים אמרו לי שמצבו של ג'יבריל קשה, אז כשהוא יצא מהניתוח נרגעתי קצת. בכיתי מאוד. חיבקתי אותו ונישקתי אותו וכאב לי הלב כל-כך. ג'יבריל היה מורדם עדיין ולא דיבר בכלל. נשארתי לידו עד חצות. לא רציתי לחזור הביתה ולעזוב אותו שם, אבל בסוף הילדים שלי לקחו אותי הביתה. יצאתי בוכה מבית החולים. ג'יבריל היה מאושפז שבוע. הייתי איתו כל יום מ-6:00 בבוקר כדי לוודא שהכל בסדר איתו. כשהוא התעורר מההרדמה, אחרי בערך יומיים, הייתי לידו. התחבקנו ובכינו. הוא אמר לי "אל תבכי אמא, הנה אני לידך ואת רואה שאני בסדר". שבוע שלם בכיתי עליו. כשהסתכלתי על הבגדים שלו בבית בכיתי, וכשראיתי את האופניים שלו בכיתי. בכיתי כל הזמן והתפללתי לאלוהים שג'יבריל יחלים ויחזור אליי הביתה בריא ושלם. כשג'יבריל השתחרר מבית החולים וחזר הביתה לא האמנתי שאני רואה אותו מול העיניים שלי, בבית, בריא ושלם. מרוב שמחה שרתי ומחאתי כפיים. אי אפשר היה להכיל את האושר שהרגשתי על כך שג'יבריל הבריא. אחר כך עוד יותר דאגתי לו ופינקתי אותו כל הזמן. בלילות ישנתי לידו. לא עזבתי אותו אפילו לרגע אחד כי פחדתי שיקרה לו משהו חס וחלילה. אני מודה לאלוהים שהחזיר לי את ג'יבריל ומילא את הבית שלי אושר ושמחה. מבירור שערכה תחקירנית בצלם עולה כי כיום, חמישה חודשים לאחר פציעתו, כפארנה סובל עדיין מכאבים קשים רבים וכי מאז הפציעה הוא חסר שקט ונוטה להגיב בעצבנות. פציעתו של סוהייב עימאד, בן 12, ברגלו, 1.2.19 ביום שישי, 1.2.19, בסביבות השעה 13:30, הגיע סוהייב עימאד, בן 12 ותלמיד כיתה ז' ממחנה הפליטים ג'באליא להפגנה שהתקיימה מזרחית למחנה. במהלך ההפגנה הוא יידה אבנים באמצעות קלע לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר. בעדות שמסר ב-7.3.19 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח סיפר סוהייב עימאד כיצד נפגע: בסביבות השעה אחת וחצי הלכתי לרחבת מסגד אל-ח'ולפאא שבמחנה הפליטים ועליתי שם להסעה להפגנה שהתקיימה באדמות אבו ספיא, מזרחית למחנה. היינו 40 מפגינים בערך. אחרי בערך חצי שעה התחילו להגיע עוד מפגינים. התקדמתי לגדר עם חלק מהמפגינים והתחלנו ליידות אבנים. אני השתמש ברוגטקה וכיוונתי לג'יפ צבאי ישראלי שעמד מאחורי הגדר. אחר-כך אני ועוד כמה מפגינים הלכנו לחלק הדרומי של אדמות אבו ספיא. נעמדנו מול השער בגדר והתחלנו ליידות אבנים לעבר ג'יפ ישראלי וסוללה שמאחוריה עמדו חיילים בצד השני של הגדר. בסביבות השעה 16:30 כשכבר רצינו לחזור לאחור וללכת הביתה התקרב ג'יפ שיורה גז מדמיע וירד ממנו חייל שכיוון אלינו את הנשק וירה עלינו רימון גז. נשכבתי על האדמה במרחק של כמה מטרים מהגדר עם עוד שבעה מפגינים בערך. הרגשתי רימון גז פוגע לי ברגל ימין. הצעירים הרימו אותו מיד כשגז יוצא לי מהרגל, אבל אחרי רגע הם הניחו אותי בחזרה בגלל שהם שאפו גז מדמיע. הם התחילו לסחוב אותי מהכובע של הסווטשרט כדי להרחיק אותי מהגדר ולתת לי עזרה ראשונה. אחרי שהם הרחיקו אותי כמה מטרים הגיעו פרמדיקים שהעלו אותי לאלונקה. הרגשתי צריבה ברגל. הם לקחו אותי לאוהלים הרפואיים ושם נתנו לי עזרה ראשונה והעבירו אותי לבית החולים אל-עאודה במחנה הפליטים. בבית החולים ניתחו אותי כדי להוציא את הרימון שננעץ לי ברגל ימין. היה לי חור ברגל מעל הברך, שם פגע הרימון והיו לי כאבים חזקים. אני עדיין שוכב בבית, וסובל מפגיעת רימון הגז. חיאת עימאד, אמו של סוהייב, עקרת בית בת 29 ואם לשלושה, סיפרה בעדות שמסרה ב-9.4.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל כורד: כשהגעתי לבית החולים מצאתי את סוהייב שוכב במיטה וסובל מכאבים חזקים. הכניסו אותו לניתוח וכשהוא יצא הרופאים אמרו לנו שהמצב שלו קשה מאוד ושהם כרתו את השרירים הקדמיים ברגל שלו. הייתי בהלם כששמעתי שרימון הגז היה בתוך הירך שלו. אחרי יומיים העבירו אותו למחלקה של רופאים ללא גבולות בבית החולים בגלל המצב הקשה שלו. הוא נשאר שם בערך שבועיים שבמהלכם עשו לו כמה ניתוחים. אבא שלו נשאר איתו שם כל הזמן. אני הייתי מגיעה לבית החולים בשש בבוקר ועוזבת בחצות. הייתי תשושה ועצובה והתפללתי לשלומו. לא יכולתי להתפנות לאחים הקטנים שלו או לעבודות הבית. הייתי עסוקה רק בסוהייב. הבנים שלי שאלו אותי כל יום אם יראו אותי כשהם חוזרים הביתה מבית הספר ואני הייתי עונה להם שאהיה אצל סוהייב בבית החולים. מאז הפציעה בני לא יכול ללכת בלי קביים או כיסא גלגלים והוא לא הולך לבית הספר. הוא מעביר את רוב הזמן במיטה. אפילו כשהוא יוצא קצת להתאוורר הוא אומר שכולם מסתכלים עליו בגלל הקביים וזה מפריע לו. הוא אהב לרכוב על אופניים אבל עכשיו הוא לא יכול ואני רואה כמה הוא עצוב ומדוכא כשהוא רואה את הילדים האחרים משחקים. עברה עליו גם תקופה של סיוטים וצעקות בלילות ולכן ישנתי לידו וחיבקתי אותו. אני רוצה שהוא יחזור לבית הספר ויסיים את הסמסטר כמו החברים שלו, שיוכל ללכת ויחזור לחיים נורמאליים. מבירור שערכה תחקירנית בצלם עולה כי כיום, כחצי שנה לאחר הפגיעה, חל שיפור במצבו של סוהייב עימאד והוא מסוגל ללכת מרחקים קצרים, אך הוא נזקק עדיין לטיפולי פיזיותרפיה ויהיה עליו לעבור שני ניתוחים ברגלו.

6 אוגוסט 2019

ירי גז מדמיע לאוהלי המפגינים בח'וזאעה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 7.4.18

רצועת עזה

הצבא ירה רימוני גז מדמיע על אוהלי המשפחות שהיו במרחק של מאות מטרים מגדר המערכת בהפגנות בגבול עזה

מאז ה-30.3.18 נערכות בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה מדי יום שישי הפגנות, בהן משתתפים בין אלפי לעשרות אלפי מפגינים. במהלך השבוע מתקיימות באותן נקודות הפגנות קטנות יותר, בהשתתפות עשרות עד מאות מפגינים. במהלך הפגנות ימי השישי, חלק מהמפגינים שהיו ליד הגדר יידו אבנים לעבר חיילים שניצבו מעברה השני, על סוללות עפר ולצידן, וירו לעברם אש חיה, כדורי מתכת מצופי גומי ורימוני גז. לטענת הצבא חלק מהמפגינים השליכו גם בקבוקי תבערה ומטענים וניסו ולפגוע בגדר. ואולם מרבית המפגינים – בהם קשישים, נשים וילדים – התרכזו באזור האוהלים שהוקמו לרגל ההפגנות במרחק של בין 400 ל-600 מטרים מהגדר, וכללו גם מרפאות שדה. באזורים אלה הוקמו גם דוכני אוהל והתקיימו פעולות שונות לילדים ולמבוגרים כגון מופעי ליצנות, הקראות שירה, מופעי מוזיקה ומשחקי כדורגל. רבות מהמשפחות התכנסו באוהלים שבהם בני המשפחה אכלו ושוחחו ביניהם. סרטון מאתר "הארץ": גז מדמיע במרפאת הסהר האדום בח'אן יונס, 13.4.18. צילום: משרד הבריאות הפלסטיני. מתחקיר בצלם עולה כי במהלך ההפגנות הצבא ירה גז מדמיע לעבר המפגינים שהשתתפו בפעילויות שקטות במאהלים אלה, שהוקמו במרחק רב מגדר המערכת. ירי הגז בוצע על ידי החיילים שהוצבו על סוללות העפר מצדה השני של הגדר. מנתוני משרד הבריאות הפלסטיני עולה שלמעלה מ-1,800 פלסטינים נפגעו מירי הגז המדמיע בהפגנות. בנתונים לא צוין היכן שהו הנפגעים אולם מהתחקיר עולה כי מאות נפגעו הרחק מהגבול. רובם טופלו במרפאות השדה אך חלק מהם נפגעו קשה יותר ופונו לבתי החולים. ירי כזה של גז מדמיע אינו חוקי ואינו מוצדק: לישראל אין זכות לפזר הפגנות בתוך שטח הרצועה או לחלק לתושביה הוראות הקובעות היכן מותר להם לשהות והיכן לא. ודאי וודאי שאסור לה לירות גז מדמיע על מפגינים הנמצאים במרחק של מאות מטרים מהגדר, עוסקים בעניינם ואינם מסכנים איש. תחקירני בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ואולפת אל-כורד גבו עדויות מתושבים שהשתתפו בהפגנות באזור העיירה ח'וזאעה שממזרח לח'אן-יונס. מנאל קדייח, תושבת העיירה ח'וזאעה בת 43, נשואה ואם לארבעה, שהצטרפה עם בעלה וילדיה להפגנות בימי שישי ה-30.3.18 וה-6.4.18 בשעות אחר הצהריים, סיפרה בעדות שמסרה ב-11.4.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד: ביום שישי, 30.3.18, יצאתי עם בעלי והילדים להפגנה השקטה שהתקיימה מזרחית לח'אן יונס, בעיירה ח'וזאעה. רציתי להיות שם עם האנשים כדי להביע הזדהות לרגל יום האדמה ולמען זכות השיבה. יצאנו בקבוצה, אני, בעלי והילדים, אחותי וכמה שכנים. כשהגענו לאוהלים הופתעתי שהיו שם המוני אנשים. ישבו שם משפחות שלמות, ילדים שיחקו, נשים אפו לחם וצעירים שיחקו כדורגל. כל הפעילויות ליד האוהלים, שהיו במרחק מאות מטרים מהגדר, היו שקטות. חלק מהמפגינים שהיו קרובים יותר לגדר קראו סיסמאות והניפו את דגלי פלסטין. מאחורי הגדר, בצד השני של הגבול, היו חיילים על סוללות עפר, דחפורים שערמו עוד סוללות עפר וג'יפים של הצבא. החיילים על הסוללות ירו על הצעירים שהיו קרובים לגדר הגבול. היו צעירים שנפגעו, במיוחד באזור הרגליים, ורוב הפגיעות היו קשות. בזמן שאכלנו עם הילדים באזור האוהלים חיילים ירו רימון גז שנחת ליד האוהל שבו היינו. התחלתי לצעוק, כי אני והילדים נחנקנו ודמענו מאוד. לא יכולתי לפתוח את העיניים, הרגשתי צריבה בחזה, והפנים שלי התנפחו. תוך כמה דקות הגיעו צוותי ההצלה והתחילו להגיש לנו עזרה ראשונה. הם שמו לנו מסיכות חמצן כדי שנוכל לנשום. הרגשתי חצי מעולפת, וגם הילדים נראו די מעולפים. כשחזרנו הביתה הילדים היו מותשים מאוד ועדיין היו להם קשיי נשימה. פחדתי עליהם, כי הם קטנים. החיילים ירו עלינו רימון גז מדמיע מבלי שמישהו מאיתנו עשה משהו שיכול לסכן אותם. ביום ששי, 6.4.18, חזרתי שוב לאזור האוהלים, עם הילדים שלי וקרובי משפחה. יצאנו בשעה שתיים בצהריים, וכשהגענו התיישבנו בתוך האוהלים, כמו בפעם הקודמת. היו עימותים מאוד אלימים ליד הגדר, החיילים שמאחורי הגדר ירו ירי אינטנסיבי, וחלק מהאנשים נפגעו קשה מאוד. היה גם ירי של גז מדמיע, יותר מבפעם הראשונה. הם ירו רימוני גז מדמיע על האוהלים בלי שום אבחנה, למרות שישבו בהם משפחות שלמות, שלא סיכנו את החיילים בשום צורה. האנשים שהיו באוהלים צעקו, סבלו מכאבים ונחנקו בגלל כמויות הגז שמילאו את המקום. בחלק מהנפגעים טיפלו ישר במקום, עם מסכות חמצן; וחלק היו במצב קשה והיו צריכים לפנות אותם לבתי החולים בעזה. רימוני הגז פגעו בנשים, ילדים וקשישים וגם בצוותי הצלה ועיתונאים. ניסו גם לעזור לאנשים עם בצל ובשמים. גם אני הבאתי אתי מהבית בצל ובשמים כדי להשתמש בהם לשם כך, אבל זה לא עזר בכלל, כי ההשפעה של הגז הייתה מאוד חזקה. מוהנד א-נג'אר, תושב ח'וזאעה בן 40, נשוי ואב לחמישה, המתפרנס ממכירת שלגונים, הגיע להפגנות כדי לעבוד. בעדות שמסר ב-9.4.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה תיאר את ירי הגז לעבר המפגינים: ביום שישי, 6.4.18, אחרי תפילת הצהריים המאוחרת, בסביבות השעה 16:00, נחתו לידי באזור האוהלים בערך חמישה רימוני גז מדמיע. ראיתי אישה בת 45 בערך שנפלה ליד האוהל שלי. יצאתי מהאוהל כדי לתת לה עזרה ראשונה. נתתי לה בצל, שטפתי את הפנים שלה בתמיסה והשקיתי אותה מים עד שהיא התאוששה. אחר-כך הבאתי דלי חול כדי לכסות בחול כל רימון שנוחת ברחבת האוהלים. בכל פעם שנפל שם רימון התפתחה היסטריה, כולם התחילו לברוח והיה בלגאן גדול. הרבה מאוד אנשים נפגעו מהגז ולפעמים הכניסו לאמבולנס אחד ארבעה נפגעים. לפעמים לא היו מספיק פרמדיקים כדי לטפל בכולם וגם אנשים שאין להם הכשרה כמוני היו צריכים לתת עזרה ראשונה. רוויידה א-נג'אר, תושבת ח'וזאעה בת 42, נשואה ואם לשישה, הגיעה לאזור ההפגנות יחד עם בעלה ובניה, תיארה בעדות שמסרה ב-10.4.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד על מה שחוותה בהפגנות: בזמן שהייתי באזור האוהלים הצבא ירה לשם רימוני גז. אני והבנים שלי נחנקנו. דמענו מאוד וצרב לנו באף ובעיניים. ניסיתי לטפל בבנים שלי עם תמיסה שהבאתי ושטפתי להם את הפנים עם מים. חלק מהנפגעים קיבלו עזרה ראשונה באזור האוהלים אבל היו גם מקרים קשים מאוד. היו מפגינים שרימוני גז פגעו להם ממש בגוף, בפנים, ברגליים או בידיים, כולל צעירים, נשים וילדים. הם היו במצב קשה ומסוכן וטיפלו בהם בהתחלה בבית חולים שדה ומשם פינו אותם לבית החולים האירופי. ביום שישי, 6.4.18, הלכתי שוב להפגנה שהתקיימה מזרחית לח'וזאעה עם הבנים שלי ובעלי. הלכתי לשם בשעה שמונה בבוקר. באותו יום היו עימותים קשים מאוד. היו הרבה אנשים באזור האוהלים ומשפחות שלמות ישבו באוהלים. היה ירי מסיבי של גז לאזור הזה והגז חדר לתוך האוהלים וגרם להרבה אנשים להיחנק. הפרמדיקים טיפלו באנשים עם תמיסה ומסכות חמצן והיו גם נפגעים קשה שהם פינו לבתי חולים. אנחנו אזרחים שלא מסכנים את חיילי הכיבוש ואין לנו נשק. למה הם יורים רימוני גז על המשפחות שבתוך האוהלים? רולא א-נג'אר, סטודנטית לסיעוד, תושבת ח'וזאעה בת 20, מתנדבת בעמותה שמעניקה טיפול רפואי, סיפרה בעדות שמסרה ב-9.4.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה: עבדתי כפרמדיקית מתנדבת בהפגנות של תהלוכת השיבה בח'וזאעה, מצפון לשכונת א-נג'אר, מאז שהן התחילו, באוהלים שהוצבו במרחק של 400 מטר מגדר המערכת. ההפגנה הראשונה הייתה ביום שישי, 30.3.18. באותו יום המצב היה קשה מאוד, במיוחד אחרי תפילת הצהריים. היו הרבה פצועים, רובם מאש חיה לגפיים התחתונות. בין הפצועים היו צעירים וגם נשים וילדים. ירי האש החיה היה בסמיכות זמנים לירי רימוני גז מדמיע, במיוחד אחרי תפילת יום השישי. רימוני הגז הגיעו גם לתוך רחבת האוהלים והרבה אנשים שהיו בתוך האוהלים נפגעו. אנשים נחנקו, פרכסו ודמעו והפנים שלהם האדימו. נתנו להם עזרה ראשונה עם האמצעים שהיו לנו, כמו בצל, אלכוהול, חומץ ותמיסת מלח. אוהל המרפאה התמלא נפגעים ששכבו על הקרקע. את המקרים היותר קשים פינו לבית החולים. ביום שישי, 6.4.18 הדברים חזרו על עצמם כמו ביום שישי הראשון. הרבה אנשים נפגעו אחרי תפילת יום השישי. החיילים ירו רימוני גז אל רחבת האוהלים והאזורים שמסביב. כשהרימונים נחתו פתאום הייתה בהלה גדולה והרבה אנשים נחנקו. אנשים רצו וברחו וחלק התנגשו במוטות של האוהלים, נפלו ונחבלו.

20 אפריל 2018

היעדר דין וחשבון

מצב זכויות האדם בשטחים, 2011

בדו"ח השנתי, שגרסה אינטראקטיבית שלו מתפרסמת זו השנה השנייה, סוקר בצלם מגוון רחב של סוגיות הנוגעות לפגיעה בזכויות האדם בגדה המערבית וברצועת עזה מצד הרשויות הישראליות במהלך 2011, השנה ה-44 לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי ישראל. מהדו"ח עולה, בין היתר, כי בשנת 2011 חלה עלייה חדה במספרם של הפלסטינים הבלתי מעורבים שנהרגו על ידי כוחות הביטחון הישראליים ברצועת עזה. בנוסף, חלה עליה במספר האזרחים הישראלים שנהרגו על ידי פלסטינים בשטחים ובישראל, בהשוואה לשנת 2010.

21 מרץ 2012