חופש הביטוי

הודעת הזדהות: ארגוני זכויות אדם וארגוני חברה אזרחית ישראליים מגנים את ההתקפות נגד אל-חק

ארגוני זכויות אדם וארגוני חברה אזרחית ישראליים מגנים בכל תוקף את ההתקפות האנונימיות המתמשכות נגד ארגוני זכויות אדם פלסטיניים, וממש לאחרונה נגד אל-חק. בתור ארגונים ישראליים, אנחנו מביעים את הזדהותנו עם עמיתינו הפלסטיניים.

ארגון אל-חק ניצב לאחרונה מול לחץ גובר, אשר החל בהודעות דוא"ל אנונימיות לעובדים ולתורמים של הארגון עם התייחסויות לחקירות הונאה בדויות, נמשך בשיחות יומיות ממספרים חסומים במטרה להפחיד את הסגל, והגיע לשיאו באיומי מוות לאנשי סגל ולמנהל הכללי של הארגון, שעוואן ג'בארין. האיומים האחרונים היו קשורים ישירות לעבודה של אל-חק בימים אלה מול בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

מתקפות ההפחדה המדאיגות הללו נגד קבוצות ופעילים שונים נועדו ללא ספק לערער את עבודתם ואמינותם. הן מתבצעות על רקע ניסיונות חוזרים ונשנים לכרסם ולפגוע בלגיטימיות ובמאמצים של כל אלה הנאבקים נגד הכיבוש.

אנחנו קוראים לרשויות הרלוונטיות לזהות את מקור האיומים הללו ולהביא את האחראים להם לדין.

ציד המכשפות המתמשך המבקש להלך עלינו אימים ולהחליש אותנו לא יצלח. יחד, אנחנו נחושים בדעתנו לחשוף את ההפרות היומיות שהכיבוש מוליד.

על החתום:

במקום, בצלם, גישה, האגודה לזכויות האזרח בישראל, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, המוקד להגנת הפרט, הקרן למגיני זכויות אדם, יש דין, מחסום Watch, עדאלה, עקבות, קו לעובד, קואליציית נשים לשלום, רבנים למען זכויות האדם, רופאים לזכויות אדם.

פריטים מומלצים

פלישת הצבא למשרדי DCI ברמאללה הלילה. התמונה באדיבות DCI

חופש הביטוי

הצבא פשט הלילה על משרדיהם של ארגוני חברה אזרחית בשטחים ; בצלם: האשמות חסרות ביסוס, נמשיך לעבוד עם עמיתינו

בצלם עומד בסולידריות עם ארגוני החברה האזרחית הפלסטיניים, שהאשמות השקריות של משרד הביטחון נגדם נדחו על ידי האיחוד האירופי, ארה״ב ומדינות נוספות. אנחנו נמשיך לעבוד עם עמיתינו בארגונים הפלסטיניים ולפעול לפירוק משטר האפרטהייד, שלשיטתו דיכוי אלים הוא אמצעי לגיטימי לשליטה בפלסטינים אך פעילות אזרחית לא אלימה הוא מגדיר כטרור.

18 אוגוסט 2022

שירין אבו עאקלה. התמונה באדיבות המשפחה

מדיניות הפתיחה באש

הריגתה של שירין אבו עאקלה

ביום רביעי, 11.5.22, נורתה למוות בכניסה למחנה הפליטים ג'נין שירין אבו עאקלה, בת 51, עיתונאית פלסטינית ברשת אל-ג'זירה. עמיתה העיתונאי עלי סמודי, בן 55, נפצע מירי בכתפו. באותו בבוקר, מיהרה ישראל להתנער מאחריותה לאירוע וטענה כי הירי נעשה על ידי חמושים פלסטינים אך טענתה זו הופרכה במהירות. מאז, השתנתה הגרסה הישראלית כמה פעמים. בחודשיים שחלפו מאז, ערכו כמה כלי תקשורת מהבולטים בעולם – CNN, NYT, Bellingcat, AP, The Washington Post – תחקירי עומק שהתבססו על סרטונים שצולמו במקום לפני הירי, במהלכו ואחריו, על ניתוח של פס הקול של הסרטונים ועל עדויות של עדי ראייה. תחקיר נוסף נערך על ידי נציבת האו"ם לזכויות האדם. תחקירים אלה, כמו גם התחקיר שערך בצלם, קבעו כי כל האינדיקציות מצביעות על כך שהירי שהרג את אבו עאקלה בוצע על ידי הצבא מהמקום שבו עמדו כלי הרכב הצבאיים, במרחק של כמאתיים מטרים ממנה. בתחקירים לא נמצא כל תיעוד להימצאותו של חמוש פלסטיני בין העיתונאים לבין כלי הרכב הצבאיים. כל החמושים הפלסטינים שתועדו במהלך האירוע היו במקומות שבינם לבין קבוצת העיתונאים לא היה קו ירי או שהיו במרחק שאינו תואם את ניתוח פס הקול של הסרטונים. מהתחקירים שנערכו עולה כי השתלשלות האירועים הייתה כדלקמן: בסביבות השעה 5:00 בבוקר נכנסו כוחות צבא למחנה הפליטים ג'נין. לאחר כניסתם למחנה הצפוף, התפתחו חילופי אש בסמטאות המחנה בין חמושים פלסטינים לבין החיילים. כשעה לאחר מכן, בסביבות השעה 6:00, הגיעו למקום כמה עיתונאים, בהם אבו עאקלה, כדי לתעד את האירועים. הם התמקמו ליד הכיכר הסמוכה למחנה, במרחק של כמאתיים מטרים משיירה חונה של כלי רכב צבאיים. כמה דקות לאחר מכן צעדו העיתונאים במעלה הרחוב, לכיוון החיילים, כשהם לובשים אפודי מגן כחולים עם הכיתוב "Press" וחובשים קסדות. לאחר שהתקדמו כעשרים מטרים, נורו לעבר העיתונאים שש יריות מכיוון הג'יפים הצבאיים. כדור אחד פגע בכתפו של העיתונאי עלי סמודי, שמיהר לעבר מכונית שחנתה בקרבת מקום, בניסיון לחמוק מהירי. שלושת העיתונאים האחרים חזרו לאחור, בהם אבו עאקלה שניסתה להסתתר ליד עץ בצד הרחוב. בשלב זה נורו לעברם שבע יריות נוספות ואבו עאקלה נפגעה והתמוטטה. מתוצאות הנתיחה שבוצעה מטעם הרשות הפלסטינית, כפי שפורסמו בתקשורת, עולה שקליע פגע בראשה מאחור. שתי דקות מאוחר יותר ניסה שריף אל-עזב, בן 20, תושב המחנה, לפנות את אבו עאקלה, אז נורו לעברו שלוש יריות נוספות. בסופו של דבר, הצליחו צעירים שהיו במקום לפנות את אבו עאקלה לבית החולים, שם נקבע מותה. מיד לאחר האירוע מיהרה ישראל להתנער מכל אחריות לו וטענה כי אבו עאקלה נהרגה מירי פלסטיני. היא גם הפיצה תיעוד שנלקח מהרשתות החברתיות, של פלסטיני יורה במהלך אותו הבוקר, אך תחקיר מיידי של בצלם הבהיר כי על פי נקודות ציון וצילום האזור לא יתכן שהירי שתועד בווידיאו שהפיצה ישראל הוא הירי שפגע באבו עאקלה ובעמיתה, שכן לא היה קו ירי מהמקום בו עמד למקום בו היו העיתונאים הפלסטינים. ישראל הודיעה כי היא בודקת את נסיבות האירוע, אך טענה שהעדר שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית, ובעיקר סירובה להעביר לה את הקליע שהרג את אבו עאקלה, מונעים ממנה להמשיך בחקירה. בעקבות לחץ אמריקאי (אבו עאקלה הייתה אזרחית אמריקאית), העבירה הרשות את הקליע לאמריקאים, כדי לאפשר ביצוע של בדיקה בליסטית. ב-4.7.22 פרסמה מחלקת המדינה האמריקנית הודעה קצרה בנוגע לתוצאות הבדיקה שנערכה "בפיקוחו של המתאם הביטחוני האמריקאי". על פי ההודעה, לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית אודות מקורו של הקליע, בשל מצבו והנזק שנגרם לו. עם זאת, בהודעה נקבע גם כי בהתבסס על התחקירים הישראליים והפלסטיניים, "סביר שירי מהעמדות הישראליות אחראי למותה של שירין אבו עאקלה". אך המתאם הדגיש, מבלי להסביר כיצד הגיע למסקנה זו, כי הוא לא מצא "כל סיבה להאמין" כי הריגתה הייתה "מכוונת". על פי ההודעה, מותה היה תוצאה של "נסיבות טראגיות", שהתרחשו במהלך מבצע בהובלת הצבא נגד פלגים של הג'יהאד האיסלאמי בג'נין, לאחר סדרת פיגועים בישראל. אף כי מזכיר המדינה האמריקאי קרא ל"חקירה עצמאית ואמינה" (8.6.22), בפועל, שבה ארה"ב ומיקמה את עצמה לצידה של ישראל, גיבתה את התנערותה מכל אחריות להריגתה של אבו עאקלה, סייעה לה לחסום את הניסיונות לקדם דין וחשבון ותמכה בטיוח של האירוע: ראשית, נראה כי המסקנה האמריקאית לפיה הריגתה של אבו עאקלה נגרמה בשל "נסיבות טראגיות" מתבססת על ממצאי התחקיר הישראלי. לאחר מספר שינויי גרסאות, טענה ישראל לבסוף כי אכן קיימת אפשרות כי אבו עאקלה נהרגה מירי של אחד החיילים הישראלים. לפי גרסה זו, החייל ירה "כדורים אחדים מתוך חרך מיוחד בג'יפ ודרך כוונת טלסקופית לעבר מחבל שירה על כלי הרכב בו היה הלוחם. המחבל ירה צרורות לעבר לוחם צה"ל מספר פעמים וישנה האפשרות שהכתבת שעמדה בסמוך למחבל החמוש ומאחוריו נפגעה מירי הלוחם לעבר המחבל". אלא שממצאים אובייקטיביים סותרים את הגרסה הישראלית: תיעוד וידיאו רציף של הירי לעבר העיתונאים ושל שבע הדקות שקדמו לו ששידר צעיר פלסטיני בזמן אמת באפליקציית טיק-טוק מבהיר כי בזמן הירי הזירה הייתה שקטה, העיתונאים לא עמדו ליד פלסטינים חמושים, לירי עליהם לא קדם ירי של "צרורות" מכיוונם והם התקדמו לאיטם, באופן גלוי ונינוח, לעבר כלי הרכב הצבאיים. עדויות של עדי ראייה פלסטינים שניתנו זמן קצר לאחר האירוע מתארות השתלשלות עניינים דומה ועולה בקנה אחד עם הנראה בתיעוד הוידיאו. שנית, ההתייחסות למותה של אבו עאקלה ולפציעתו של סמודי כאל "נסיבות טראגיות" מנותקת מהמציאות ונסתרת על ידי תיעוד הוידיאו. הירי שנשמע בסרטונים התבצע בשני מטחים ממוקדים למטרה. כדור מהמטח הראשון, של שישה כדורים, פגע בסמודי ובעקבותיו נמלטו העיתונאים. כדור מהמטח השני, של שבעה כדורים, פגע באבו עאקלה בעת שניסתה לתפוס מחסה. לאחר מכן, נורו שלושה כדורים נוספים לעבר צעיר שניסה לחלץ את אבו עאקלה ששכבה פצועה. הירי הממוקד, החוזר ונשנה, באזרחים לא חמושים, שרובם הזדהו באופן בולט כעיתונאים, לא יכול להיחשב כ"נסיבות טראגיות". שלישית, ההודעה האמריקאית מציינת אמנם שסביר שהירי באבו עאקלה נעשה על ידי חייל, אך היא מציינת גם שאין מדובר בהרג "מכוון". השאלה האם הייתה כוונה להרוג את אבו עאקלה אינה השאלה היחידה, שהרי העדר כוונה אינו מעניק פטור מאחריות. שאלה רלוונטית היא האם נעשה מאמץ אמיתי כדי למנוע פגיעה באזרחים במהלך פעילות ישראלית צבאית זו, שתוכננה מראש, בוצעה לאור יום, כאשר כוחות הצבא ממוגנים היטב. ישראל, מצידה, בוודאי לא עשתה כל מאמץ כזה. במקום זאת, היא מיישמת מזה שנים בגדה המערבית מדיניות פתיחה באש בלתי חוקית המתירה ירי של אש חיה בנסיבות בהן לא נשקפת סכנת חיים לאיש. כאשר כתוצאה ממדיניות זו פלסטינים נהרגים – היא נמנעת מלנקוט צעדים נגד מי מהמעורבים ובכך מאפשרת למקרים דומים להתרחש. כל הגורמים שמאשרים מדיניות זו – בהם קצינים בכירים ועורכי הדין של הפרקליטות הצבאית – מודעים היטב לתוצאות אלה אך המדיניות נותרת על כנה. לאחר פרסום ההודעה האמריקאית גם ישראל הודיעה כי לא ניתן לקבוע מה מקור הירי שהרג את אבו עאקלה והוסיפה כי נראה שהעובדות בנוגע למקרה זה לא יוודעו לעולם. בהודעתה העלימה ישראל את הקביעה האמריקאית כי הירי שגרם למותה של אבו עאקלה הגיע ככל הנראה מהעמדה הישראלית. ההודעה הישראלית גם לא התייחסה לפעולות חקירה שהיא יכלה לבצע בעצמה, לו רק רצתה, כמו למשל בחינה של התיעוד שצולם במצלמות הגוף של החיילים בשטח והשוואתו לפס הקול של הירי כפי שתועד בסרטון הטיק-טוק, או בדיקת התאמה בין הקליע שפגע באבו עאקלה ונמצא ככלל אצל קלעים, לבין התחמושת שסופקה לחיילים בשטח. מאות החקירות הכושלות שביצעה מערכת אכיפת החוק הצבאית במהלך השנים מעידות שישראל לא רוצה להגיע לחקר האמת – במקרה זה ובמקרים אחרים. טענותיה בדבר קשיים בתחקיר הן היתממות לשמה והבטחותיה להמשיך לחקור, "תוך שימוש בכלל הכלים שברשותנו ותוך מחויבות לשקיפות ולחשיפת האמת", כדברי הרמטכ"ל, מנותקות מהמציאות. מערך החקירות הישראלי עוסק כל כולו בטיוח. כעת, כל שניתן לצפות לו הוא שככל שישראל תמצא בכך צורך, היא תשלים את מהלכי הטיוח בהם נקטה עד כה. שקיפות לא הייתה ולא תהיה; הבירור, התחקיר והחקירה (ככל שתהיה) יתכנסו אל מטרת הטיוח; ומעשי האלימות נגד הפלסטינים יימשכו ללא הפרעה. עדויות: עלי סמודי: ביום רביעי, 11.5.22, בסביבות השעה שש בבוקר, קיבלתי שיחת טלפון מעמית עיתונאי שמסר לי שהצבא פושט על מחנה ג'נין, מצדו המערבי של המחנה. התקשרתי לעמיתה שלי שירין אבו עאקלה שעובדת אתי בערוץ אל-ג'זירה ועדכנתי אותה. אני גר קרוב למקום, אז יצאתי מהבית לכיכר אל-עודה שבכניסה המערבית למחנה הפליטים. חיכיתי לצוות של הערוץ, שהגיע למקום בסביבות השעה שש ורבע. היו שם עוד עיתונאים, ביניהם מוג'אהד א-סעדי ושד'א חנאיישה. המתנו בנקודה שנחשבת בדרך כלל לבטוחה. התחלנו להתקדם ברגל עד שהגענו לרחוב שמתפצל מהרחוב שבו היינו. לבשנו אפודים שכתוב עליהם "Press" וגם חבשנו קסדות. ברחוב היו כמה כלי רכב צבאיים. שירין הלכה לידי ועיתונאים אחרים היו מאחורינו. סיפרתי לה על הפשיטה ועל המטרה שלה, מעצר של אחיו של השהיד עבדאללה אל-חוסרי. הלכנו בצורה ישרה, כשלפנינו במרחק של בערך מאתיים מטרים היו כמה ג'יפים צבאיים. רצינו שהחיילים יראו אותנו ויזהו אותנו כעיתונאים. הספקנו ללכת בערך עשרים מטרים ואז פתאום נורתה לעברנו ירייה. אף אחד מאיתנו לא נפגע, אבל פחדתי מאוד לחיי ולחיי החברים שלי. כולנו עצרנו והתחלנו לצעוק. אמרתי לשירין: "יורים עלינו, בואו נחזור". מייד הסתובבנו לאחור, אני ואחרים. אבל ברגע שהתחלתי להסתובב והרגשתי מכה בחלק העליון של הכתף. הייתי בטוח שנפגעתי מירי, התחלתי לרוץ ולצעוק: "נפגעתי, נפגעתי". שמעתי את המילים האחרונות של שירין, שרצה ואמרה: "עלי נפגע, עלי נפגע". רצתי לכביש הראשי ושם אספה אותי מכונית פרטית שפינתה אותי לבית החולים אבן סינא. בזמן הריצה שמעתי ירי לכיוון שלנו. אחרי שהגעתי למיון בבית החולים הביאו לשם את שירין, אני חושב שהיא הייתה ללא רוח חיים. חשוב לי לציין שלא ראיתי שם חמושים פלסטינים. אני והחברים שלי הקפדנו לא להיות במקומות שבהם נהיה בסיכון. מוג'אהד סעדי: הלכנו ברגל עד שהגענו להתחלת הרחוב שבו היו כלי הרכב הצבאיים. המידע שהיה לנו הוא שהחיילים הישראלים פושטים על בית משפחת השהיד עבדאללה אל-חוסרי, שנהרג מירי של הצבא הישראלי בתחילת חודש מארס האחרון. היינו ארבעה עיתונאים ועמדנו במשך זמן קצר בכניסה לרחוב, כדי שהחיילים יבחינו בנו ויראו שאנחנו עיתונאים. ככה אנחנו רגילים לעשות כדי לתת לחיילים הזדמנות לראות אותנו. לא ראינו שום סימן מהחיילים שאנחנו צריכים לעצור אז החלטנו להתקדם לאט לכיוון הג'יפים הצבאיים. התקדמנו קצת, בערך עשרים מטרים. כבר קודם העמדתי את החצובה של המצלמה שלי על הקרקע והפעלתי אותה. פתאום שמעתי ירייה אחת, ואחריה עוד כמה יריות. אחת מהן פגעה בעלי. הוא צעק "נפגעתי! נפגעתי!" כשהוא מסתובב כדי לחזור אחורה. כולנו הסתובבנו חזרה כמוהו. הצלחתי לברוח ולתפוס מחסה מאחורי גדר בטון, כשאני משאיר מאחוריי את המצלמה והחצובה. שמעתי את שירין אומרת "עלי נפגע! עלי נפגע!", ואלה היו המילים האחרונות ששמעתי ממנה. היא רק סיימה לומר אותן ונפלה מתחת לעץ החרוב שבצד ימין של הרחוב. אחרי שהצלחתי להתחבא ליד מפעל הבלוקים, התחלתי לצעוק "צריך אמבולנס! יש פצוע!". אחר כך הסתובבתי כדי להגיע אל מאחורי הגדר שלידה התחבאה שד'א חנאיישה, מאחורי גזע עץ החרוב. שירין שהייתה מוטלת ללא תזוזה עם הפנים כלפי האדמה, מתחת לעץ. אחרי שאחד הבחורים סיכן את עצמו והרחיק את שירין כמה מטרים, פינינו אותה לבית החולים במכונית פרטית. ליוויתי אותה לשם. היא לא זזה בכלל. דברתי אליה וניסיתי לעורר אותה, אבל זה לא עזר. כשהרופאים בבית החולים הודיעו על מותה אני והעמיתים שלי היינו בהלם, כי היינו איתה בקשר מתמיד, בעיקר סביב האירועים האחרונים במחנה הפליטים. בגלל שכל כך הופתעתי מהירי, לא דאגתי לציוד הצילום שלי והשארתי אותו מאחור. כשחזרתי כדי לאסוף את החפצים שלי לא מצאתי כלום. עד עכשיו אני לא יודע מי לקח אותם, אולי אחד התושבים ואולי הצבא. חשוב לומר שלא ראיתי שהיו חמושים מסביב ולכן הרגשתי בטוח ורגוע, כי נקטנו בכל אמצעי הבטיחות המקצועיים כדי לצלם ולתעד את הפשיטה והתוקפנות הישראלית. שד'א חנאיישה: אחרי שלבשנו אפודי מגן וקסדות מתכת התחלנו ללכת מערבה. התקדמנו בערך 25-20 מטרים, עד לתחילת הרחוב שבהמשכו עמדו הרכבים הצבאיים. עצרנו קצת בתחילת הרחוב כדי שהחיילים יבחינו בנו וייראו שאנחנו עיתונאים. כולנו לבשנו מדים של עיתונאים שעליהם כתוב "Press". אחר-כך התקדמנו לאט ובשקט לכיוון דרום. הספקנו ללכת רק עשרים מטרים ואז החיילים ירו פתאום ירייה לכיוון שלנו. הכדור פגע במשהו מוצק או בקיר. פחדתי מאוד. מוג'אהד ועלי התחילו לצעוק עלינו שנחזור. רק התחלנו להסתובב כדי לרוץ בחזרה ועלי צעק: "נפגעתי, נפגעתי". עלי המשיך לרוץ ולהתרחק. אני ושירין רצנו למרות המשקל של האפודים. פתאום שירין נפלה עם הפנים על הקרקע. אני התחבאתי מאחורי גזע של עץ חרוב כדי להתגונן מהירי עלינו. חברי מוג'אהד הצליח לקפוץ מעל קיר נמוך כדי לא להיפגע מהירי, שנמשך. מוג'אהד הזעיק אמבולנס. ניסיתי להושיט יד לעבר שירין כדי לעזור לה או למשוך אותה, אבל לא יכולתי בגלל היריות. הייתי בחרדה אמיתית, מעולם לא פחדתי כל-כך. התקדם אלינו צעיר שטיפס על הקיר שמאחוריי וירד לידי. בהתחלה הוא ניסה לסחוב את שירין. ואז הוא עודד אותי והוביל אותי כמה מטרים משם כדי שאתרחק מטווח האש. אחר כך הוא חזר ונשא את שירין כמה מטרים עד שהתקרב לקצה הקיר, ואז צעירים התקדמו אליו מהר ועזרו לו לשאת אותה בידיים למכונית פרטית שפינתה אותה לבית החולים אבן סינא. נסעתי איתה. בבית החולים הודיעו על מותה אחרי ניסיונות ההחייאה. עד עכשיו אני כואבת את הרגעים המחרידים האלה ואת האובדן של חברה יקרה ללבנו, ולא מאמינה למה שקרה לנו. לפני הירי הרגשתי בטוחה כי לא ראיתי היו בסביבה שלנו אנשים חמושים או פעילים. אני והחברים שלי נקטנו בכל אמצעי הזהירות כעיתונאים. שריף אל-עזב: ביום רביעי, 11.5.22, בבוקר, הייתי ליד כיכר אל-עודה בכניסה המערבית למחנה ג'נין. באותו זמן הצבא הישראלי פשט על בית השהיד עבדאללה אל-חוסרי כדי לעצור את אחיו. ראיתי קבוצה של עיתונאים שעמדו זמן קצר ואז התקדמו בשקט בתחילת הרחוב שמוביל לרכבים הצבאיים, עד שלא יכולתי לראות אותם יותר. באותם רגעים התחלתי לשמוע צעקות שיש פצוע וקריאות לאמבולנס. ראיתי את העיתונאי עלי סמודי רץ כשהוא צועק: "נפגעתי, נפגעתי". אחד התושבים הצליח לפנות אותו לבית חולים קרוב. התקדמתי אליהם מייד כדי לעזור למי שנפצע. הלכתי מסביב דרך אזור נמוך יותר והגעתי אל מאחורי קיר בטון. ליד הקיר הייתה עיתונאית שהסתתרה מאחורי עץ חרוב ולידה שכב אדם עם הפנים לקרקע. טיפסתי על הקיר וירדתי ממנו, למרות הירי הממושך לעברנו. ניסיתי להרים את הבחורה ששכבה על הקרקע. כשהסרתי את הקסדה שלה הבנתי שזו העיתונאית המפורסמת שירין אבו עאקלה. הראש והשיער שלה היו מכוסים בדם והיא לא זזה. החלטתי לעזור לעיתונאית שנצמדה לגזע העץ, שהייתה מפוחדת ובפניקה, ולהרחיק אותה. הובלתי אותה לקצה הקיר כדי שתוכל לטפס עליו ולהתרחק מטווח האש. חזרתי כדי להרים את שירין אבו עאקלה. הצלחתי לסחוב אותה כמה מטרים, כך שגזע עץ החרוב חצץ בינינו לבין הירי של החיילים. צעירים נוספים שהיו שם עזרו לי לשאת אותה למכונית פרטית שפינתה אותה לבית החולים אבן סינא. החברים של שירין נסעו איתנו באותו רכב. הרופאים ניסו לבצע החייאה, אבל זה לא הועיל. הרופאים הכריזו על מותה.

21 יולי 2022

תושבים ושוטרים בשכונת בטן אל-הווא. צילום: חוסאם עאבד, בצלם, 29.11.16

מזרח ירושלים

העתיד על פי בג"ץ: טיהור סילוואן מפלסטינים

שופטי בית המשפט העליון ברק-ארז, ברון ואלרון, דחו אתמול את עתירתם של 104 תושבי סילוואן נגד החלטת האפוטרופוס הכללי מספטמבר 2002 בנוגע ל"שחרור" הקרקע עליה הם גרים מזה עשרות שנים. הקרקע "שוחררה" לידי שלושה אנשים – כולם מקורבים לעמותת המתנחלים "עטרת כהנים", שמטרתה היא ייהוד מזרח ירושלים. השופטת ברק-ארז, שכתבה את פסק הדין, מצמצמת את תפקידו של בית המשפט לבחינת שאלות בודדות בתחום המשפט המנהלי, ומשלחת בלא כלום את התושבים להמשיך לנהל את מאבקם, נגד כל הסיכויים, במסגרת ההליכים האזרחיים שמנהלת נגדם עמותת עטרת כהנים בדרישה שיפנו את בתיהם. השופטת ברק-ארז קובעת כי עומדת לאפוטרופוס "חזקת תקינות המנהל" שהעותרים לא הצליחו לסתור, ושלמעשה אין לו כל שיקול דעת בהפעלת סמכותו זו. ברק-ארז מודעת להשלכות של דברים אלה, והיא אף מציינת שייתכן שהחלטה כזו תעורר "קשיים של ממש מבחינת מי שמחזיקים בפועל בנכסים ששוחררו", ואולם החלטתה נותרת בעינה. פסק הדין נכתב במנותק מכל הקשר – כאילו לא "שוחררה" הקרקע לידיה של עמותה שמטרתה לגרש את הפלסטינים מבתיהם, כאילו אין מדובר במערכת של חוקים המתירים רק ליהודים לתבוע קניין שננטש ב-1948, כאילו אין מדובר במתן אישור למהלך הנישול הגדול ביותר של פלסטינים מאז 1967. פסק דין זה מוכיח שוב כי בג"ץ משמש חותמת גומי כמעט לכל צורות הפגיעה של הרשויות הישראליות בזכויותיהם של הפלסטינים. רקע בשנים האחרונות – בנוסף למחסור בדיור, בתקציבים, בתשתיות ובשירותים ממנו סובלים כל תושבי מזרח ירושלים – התגייסו משרדי הממשלה השונים ועיריית ירושלים לסייע לעמותת המתנחלים ״עטרת כהנים״ לנשל משפחות פלסטיניות הגרות בשכונת בטן אל-הווא מבתיהן ולשכן במקומן מתנחלים יהודים. שכונת בטן אל-הווא שבלב סילוואן היא המוקד של מהלך הגירוש הגדול ביותר של השנים האחרונות במזרח ירושלים. נכון להיום הוגשו תביעות פינוי נגד עשרות משפחות פלסטיניות המתגוררות בה מזה עשרות שנים. על פי סקר שערך משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים, מדובר ב-45 אחוזים מסך כל המשפחות הנמצאות בסכנת נישול על בסיס אתני בעיר. השכונה מחולקת לכחמישים חלקות שתשע מתוכן הועברו לידי עמותת "עטרת כהנים" וחמש מהן כבר מאוכלסות במתנחלים. כניסת המתנחלים לשכונה שינתה את פניה: אם לא די בקשיים שמביאים איתם המתנחלים – תביעות משפטיות, פגיעה בפרטיות, לחץ כלכלי, התנכלויות יומיומיות לתושבים, וכתוצאה מכך בעימותים בין צעירים מקומיים למתנחלים, הכוללים יידוי אבנים – הרי שיחד עם המתנחלים מגיעים לאזור גם כוחות משטרה, משמר הגבול ומאבטחים פרטיים הממומנים על ידי משרד השיכון. כל אלה מפעילים גם אלימות נגד התושבים הפלסטינים, מאיימים עליהם, עוצרים קטינים ומשבשים את החיים בשכונה. ככל שתעמיק נוכחות המתנחלים בשכונת בטן אל-הווא, כך יגדל מספרם של הפלסטינים הנפגעים באופן יומיומי ממערך האבטחה של המתנחלים, גם מבלי שגורשו מבתיהם. מאז סיפחה ישראל את מזרח ירושלים נוקטות הרשויות הישראליות מדיניות המפלה לרעה את תושביה הפלסטינים, ופועלות בדרכים שונות להגדלת מספר היהודים החיים בעיר ולצמצום מספר תושביה הפלסטינים. זאת, במטרה ליצור מציאות דמוגרפית וגיאוגרפית שתסכל כל ניסיון עתידי לערער על הריבונות הישראלית במזרח ירושלים. בין השאר, הפקיעו הרשויות אלפי דונמים מהאוכלוסייה הפלסטינית ובנו 12 שכונות שנועדו לאוכלוסייה היהודית בלבד, בשטח הכבוש שסופח לישראל. מבחינת המשפט הבינלאומי, מעמדן של שכונות אלה אינו שונה מזה של ההתנחלויות בשאר שטח הגדה המערבית. ההתנחלות בבטן אל-הווא שמקדמת עמותת ״עטרת כהנים״ מהווה חלק בלתי נפרד מפעילותן של הרשויות ושל עמותות המתנחלים לייהוד אגן העיר העתיקה – בתוך הרובע המוסלמי של העיר העתיקה ובשכונות הפלסטיניות המקיפות אותה. כיום מתגוררים כ-2,800 מתנחלים בכ-140 מבנים הנמצאים בלב שכונות פלסטיניות בעיר העתיקה ובסביבתה – אזור שבו חיים כמאה אלף פלסטינים.

22 נובמבר 2018