חברון - מרכז העיר

תחקירני שטח של בצלם עוכבו על-ידי המשטרה בחברון בעת שתיעדו הגבלות על תנועה

מחסום המאפיה בחברון, סוף מאי 2017. צילום: סיהאם אל-פאח'ורי, מתנדבת בצלם
מחסום המאפיה בחברון, סוף מאי 2017. צילום: סיהאם אל-פאח'ורי, מתנדבת בצלם

תחקירני השטח של בצלם בחברון, מנאל אל-ג'עברי ומוסא אבו השהש, עוכבו היום בידי משטרת ישראל בחברון בעת שתיעדו בווידיאו החמרה בהגבלות הקיצוניות שמטיל הצבא על תנועת פלסטינים במחסום המאפיה בעיר. אל-ג'עברי מוחזקת עדיין במשטרת קריית ארבע, לאחר שנחקרה, ואילו אבו השהש הוחזק במחסום במשך כארבעים דקות ושוחרר.

היום, יום ראשון, 18 ביוני, יצאה תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי בשעות הבוקר לתעד בווידיאו את המתרחש במחסום "המאפיה" המוצב בכניסה לרחובה הראשי של שכונת א-סלאימה, הסמוכה למערת המכפלה. זאת, בעקבות דיווחים על החמרה בהגבלות התנועה החמורות המוטלות על תושבי האזור מזה שנים.

אל-ג'עברי עוכבה בידי שוטרי מג"ב ונלקחה לתחנת המשטרה. אבו השהש, שהגיע לאזור כדי להמשיך בתיעוד הגבלות התנועה במחסום, עוכב גם הוא בידי שוטרי מג"ב במחסום. השוטרים אף מנעו משני התחקירנים ליצור קשר עם משרדי הארגון. לדברי עורך הדין נרי רמתי, ממשרדה של עו"ד גבי לסקי, אל-ג'עברי הועברה בסביבות השעה 16:00 לתחנת המשטרה בקריית ארבע, שם נחקרה בחשד להפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו וכעת מתנה המשטרה את שחרורה בהפקדת ערבות כספית. אבו השהש שוחרר, מבלי שנחקר, לאחר שהוחזק בידי שוטרי המג"ב במחסום במשך כארבעים דקות.

לאורך השנים דיווחו תחקירני השטח של בצלם ומתנדבי הארגון שוב ושוב על הפרעה של כוחות הביטחון שמנעו מהם לתעד הפרות של זכויות האדם, עיכבו אותם למשך שעות ארוכות והחרימו מצלמות. זאת על אף שפעולות אלה עומדות בסתירה בוטה לחוק ולהבהרות שקיבל בצלם בעבר מהצבא וממג"ב, לפיהן אין כל מניעה שעובדי בצלם ומתנדביו יצלמו אירועים בשטחים, כל עוד הדבר אינו מפריע לפעולת כוחות הביטחון.

פריטים מומלצים

ראג'ח א-ראזם מעוכב במחסום ג'אבר. התמונה באדיבות ארגון מגיני זכויות אדם

חברון - מרכז העיר

חיילים תקפו ועיכבו צעיר שהעביר סחורה במחסום במרכז העיר חברון ושכנים שנזעקו לעזרתו

ביום ראשון, 23.10.22, בסביבות השעה 22:00, יצאו האחים ראג'ח, בן 24, ובאסם, בן 21, ראזם מביתם בשכונת א-סלאיימה שבמרכז העיר חברון, כדי להעביר סחורה לחנות המשפחתית הנמצאת במרחק של כמאתיים מטרים מביתם. בזמן שהתקרבו למחסום ג'אבר, ראו השניים כמה חיילים רודפים אחרי צעירים מהשכונה. באסם נבהל וברח חזרה לכיוון הבית וראג'ח המשיך ללכת לכיוון החנות. פתאום הגיע אחד החיילים ודחף אותו, הפיל אותו ארצה, נשען עם ברכו על צווארו וחנק אותו. חיילים נוספים הגיעו למקום, כבלו את ידיו של ראג'ח באזיקונים, כיסו את עיניו והושיבו אותו ליד המחסום. הוריהם של השניים, ששמעו את המהומה, הגיעו למקום כדי לחלץ את ראג'ח, אך החיילים דחפו אותם, קיללו אותם, ולא אפשרו להם להתקרב. החיילים תקפו גם שכנים שנחלצו לעזרת בני המשפחה ובהם אחמד ג'אבר, בן 19, שהחיילים אזקו את ידיו; אביו, מינוור ג'אבר, בן 48, שאמר לחיילים שהוא איש מנגנוני הביטחון הפלסטיניים; אחיו של מינוור, מונזר ג'אבר, בן 56, ובנו מועתז, בן 36. כמו כן עיכבו החיילים את עארף ג'אבר, בן 48, שהגיע לתעד את האירוע. כעבור כחצי שעה הגיע למחסום קצין ששחרר את כולם מלבד את ראג'ח, שהוחזק על ידי החיילים במחסום כשהוא אזוק ועיניו מכוסות עד לשעה 12:30 בלילה, אז שוחרר לביתו . בתקשורת הישראלית פורסם כי שני חיילים וקצין הושעו בעקבות האירוע, שלדברי הרמטכ"ל "חרג באופן בוטה מערכי צה"ל". אלא שמקרה זה כלל אינו חריג אלא חלק מהשגרה האלימה המוכרת היטב לתושבי מרכז העיר חברון – כמו לכל שאר תושבי הגדה המערבית. הדבר היחיד שבאמת היה חריג במקרה הנוכחי הוא מידת החשיפה הציבורית לו הוא זכה. אלא שגם במקרה כזה – של תקיפה מתועדת הכוללת קללות, מכות ומעצר שווא – מהי הסנקציה שבחר הצבא לנקוט נגד חיילים שכך נהגו בנתינים פלסטינים? השעיה מפעילות מבצעית. זו אינה טעות, זה אינו חוסר הבנה של החיילים את הנהלים או חוסר הבנה של הרמטכ"ל את חומרת האירוע. זוהי המדיניות. תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי גבתה עדויות מתושבים שהותקפו ב-25.10.22: ראג'ח א-ראזם, בן 24, תושב שכונת א-סלאיימה סיפר בעדותו: ב-23.10.22, בסביבות השעה 22:00, אבא ביקש ממני ומאחי באסם לקחת סחורה לחנות. בגלל שאסור לנו לעבור במחסום ג'אבר במכונית, אנחנו נאלצים להעביר סחורה עם עגלה קטנה. סיימנו להעביר את החלק הראשון, ובזמן שהעברנו את השאר, ראינו בערך ארבעה חיילים ליד המחסום שצעקו על צעירים ברחוב ורדפו אחריהם. באסם ברח לכיוון הבית, ואני המשכתי עם הסחורה לכיוון המחסום. פתאום אחד החיילים התנפל עליי, הפיל אותי והתיישב מעליי כשהוא לוחץ על הצוואר שלי עם הברך שלו וחונק אותי. חייל אחר כיוון עליי את הרובה שלו. החיילים שאלו אותי בערבית על באסם, מי הוא ולמה הוא ברח. חששתי שהם יפגעו באחי ועניתי להם שאני לא מכיר אותו ואז החייל שכיוון עליי את הרובה צעק לי משהו שלא הבנתי בעברית. אמרתי לו שאני לא מבין והוא הכה אותי, נתן לי סטירה וצעק עליי שאני מחבל. החייל השני, שהמשיך לדרוך עם הברך שלו על הצוואר שלי ולחנוק אותי, גם נתן לי סטירה. אחר כך הוא הקים אותי והוביל אותי לכיוון המחסום, שם הוא כבל לי את הידיים מקדימה באזיקוני פלסטיק, כיסה לי את העיניים והושיב אותי מול המחסום. בינתיים הגיעו ההורים שלי. שמעתי אותם מדברים עם החיילים. החיילים צעקו עליהם וקיללו את אימא וזה נשמע כאילו הם גם תוקפים את אבא. בשלב מסוים הם הרימו אותי, גררו אותי כמה צעדים, ואז שוב הושיבו אותי על הקרקע. שמעתי צעקות של עוד אנשים מהשכונה וקולות של מאבק. אני חושב שהחיילים הכו את אחד התושבים, ששמעתי אותו אומר להם באנגלית שהוא שוטר. לא יכולתי לראות מה קורה, כי העיניים שלי היו מכוסות. הם החזיקו אותי ככה עד השעה 12:30 בערך ואז שחררו אותי וחזרתי הביתה. בבית סיפרו לי שהחיילים תקפו את מינוור ג'אבר ובני המשפחה שלו בזמן שהם לעזור לי. איבתיסאם ג'אבר, בת 37 ואם לשישה, תושבת שכונת ג'אבר סיפרה בעדותה: בסביבות השעה 22:30, כשאני ובעלי מינוור היינו בבית, שמעתי צעקות מהרחוב. מינוור יצא לברר מה קורה והבן שלנו אחמד, שהתעורר מהצעקות, יצא אחריו. הסתכלתי דרך החלון וראיתי את ראג'ח א-ראזם עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. החיילים הושיבו אותו על הקרקע ליד מחסום ג'אבר. ראיתי את ההורים שלו מנסים לחלץ אותו, אבל החיילים דחפו וקיללו אותם. בעלי נכנס הביתה כדי להתקשר לקישור הפלסטיני ולעזור לצעיר. תוך כדי כך שמעתי את הצעקות של בני אחמד. מינוור מייד יצא שוב לרחוב כשהוא יחף. ראיתי שלושה חיילים מובילים את אחמד למחסום, ומרביצים לו תוך כדי כך. הם כיסו את הפנים שלו עם הכובע של הסווטשרט שלו, כבלו לו את הידיים מאחור עם אזיקים מפלסטיק והושיבו גם אותו ליד המחסום. אחר כך הם הקימו אותו ואת ראג'ח והתחילו לגרור אותם, אבל מינוור חסם להם את הדרך ושאל למה הם לוקחים את אחמד, שישן בבית ולא עשה כלום. אחד החיילים הגיב בעצבנות ובתוקפנות ואמר בערבית שאחמד הוא מחבל פלסטיני. החיילים דחפו את בעלי והורו לו ללכת הביתה אבל הוא סירב להתרחק עד שהם ישחררו את הצעירים. אחד החיילים התנפל על בעלי והכה אותו. צעקתי עליהם מהמרפסת של הבית שיניחו לבעלי ולבני. אחד החיילים כיוון אליי את הנשק שלו, התחיל לקלל אותי בערבית והורה לי להיכנס הביתה בזמן שחייל אחר המשיך להכות את בעלי. הוא דחף אותו על קיר והגוף והראש שלו נחבטו. מינוור צעק על החיילים באנגלית, ואמר להם שהוא איש מנגנוני הביטחון, אבל לשווא. בינתיים הגיעו גיסי מונזר ובנו מועתז כדי לעזור, אבל החיילים תקפו גם אותם, כבלו את ידיהם והושיבו אותם על הכביש. אחמד ג'אבר, בן 18, תושב שכונת ג'אבר, סיפר בעדותו: ירדתי במדרגות של הבית לבדוק מה קורה ועוד לפני שהגעתי לרחוב תקפו אותי שלושה חיילים. אחד מהם תפס אותי בכתף, שם לי על הפנים את הכובע של הסווטשרט והתחיל לסחוב אותי למחסום ג'אבר כשהוא מקלל אותי ובועט בי. הוא אמר לי שאני מחבל פלסטיני. אחר כך הוא דחף אותי על קיר של בניין. הוא התחיל לדבר בעברית, ואני לא הבנתי מה הוא רוצה ואז הוא משך לי ברגל, הפיל אותי על הקרקע, דרך על הרגליים שלי וחבט את הפנים שלי בקיר. שמעתי את הקול של אבא שלי וניסיתי להרים את הראש אבל החיילים לא נתנו לי לדבר. הם היו מאוד תוקפניים. החייל נתן לי כמה אגרופים ומכות בראש ובעט בי. אחר כך הוא כבל לי את הידיים מאחורי הגב עם אזיקוני פלסטיק והושיב אותי ליד המחסום. אחרי כמה דקות החיילים הקימו אותי ואת ראג'ח והובילו אותנו ברגל כמה צעדים עד שאבא שלי חסם להם את הדרך ושאל למה הם עוצרים אותנו. החיילים תקפו את אבא, דחפו אותו והורו לו ללכת הביתה. הוא סירב להתרחק, ואז החיילים התנפלו עליו במכות. אימא צעקה על החיילים ממרפסת הבית. אחד החיילים כיוון אליה את הנשק שלו וקילל אותה. חייל אחר דחף את אבא על הקיר וחבט את הראש שלו. אבא צעק על החיילים באנגלית ואמר להם שהוא איש מנגנוני הביטחון, אבל הם לא עצרו. תוך כדי כך הגיעו דוד שלי מונזר והבן שלו מועתז כדי לעזור, והחיילים תקפו גם אותם. הם כבלו את הידיים שלהם והושיבו אותם ליד אותו בניין בצד הרחוב. אחרי חצי שעה בערך הגיע קצין של הצבא. הוא דיבר איתנו ושחרר את כולנו חוץ מאת ראג'ח. אמבולנס פלסטיני הגיע והצוות נתן לאבא עזרה ראשונה. היו לו חבורות בכל חלקי הגוף. את ראג'ח שחררו רק בסביבות השעה 00:30 בלילה. באותו ערב החיילים עלו לגג הבית שלנו. הם נשארו שם כל הלילה, עשו רעשים והפריעו לנו לישון.

17 נובמבר 2022

חיילים מחזיקים בר'אזי והמאם מחארמה במחסום. צולם על-ידי עוברי אורח

חברון - מרכז העיר

חיילים עיכבו ילדים בני 8 ו-10 במחסום בחברון למשך למעלה מחמש שעות

ביום שני, 12.9.22, בסביבות השעה 12:30, עיכבו שני חיילים במחסום 160 (דיוואן א-רג'בי), במרכז העיר חברון, את האחים המאם (8) ור'אזי (10) מחארמה בדרכם הביתה מבית הספר של אונר"א, שבמרחק של כ-250 מטרים מהמחסום. תחילה הושיבו אותם החיילים על הקרקע מחוץ למחסום ואחרי זמן מה לקחו אותם לחדר בתוכו, שם תושאלו על יידוי אבנים על המחסום. איש לא עדכן את בני משפחתם על העכוב. לאחר-מכן הושיבו החיילים את הילדים על רצפת החדר למשך כשעה. בינתיים הגיע למקום אביהם, ואאיל מחארמה, שיצא לחפשם לאחר שלא שבו מבית הספר כהרגלם ושמע על עיכובם. לאחר הפצרות רבות של האב לקחו החיילים את הילדים למעבר המגודר של המחסום כדי שיוכל לראותם ולתת להם שתייה. החיילים החזיקו בילדים במחסום עד סביבות השעה 18:00, אז הגיעו למקום נציגי הצלב האדום. במהלך כל השעות הללו המתין אביהם מצידו השני של המחסום, יחד עם בנו בן השלוש. מקרה זה, גם אם נסיבותיו קיצוניות, אינו חריג אלא חלק מהשגרה המוכרת היטב לתושבי מרכז העיר חברון – כמו לכל שאר תושבי הגדה המערבית. שגרה זו המתאפיינת באלימות יומיומית מצד אנשי הכוחות, המופנית גם כלפי ילדים קטנים, כמו במקרה הנוכחי. זו אינה טעות, זה אינו חוסר הבנה של החיילים את הנהלים, זוהי מדיניותו של משטר האפרטהייד הישראלי. תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי גבתה ב-19.9.22 את עדויותיהם של ר'אזי מחארמה ואביו: ואאיל מחארמה, בן 45, אב לארבעה: אני גר עם אשתי וארבעת הילדים שלנו, בני שלוש עד עשר, בשכונת אל-עקאבה בעיר העתיקה בחברון. ב-12.9.22, בסביבות השעה 13:00, התקשרה אליי הגננת של הבן שלי, חארס, בן השלוש, ואמרה לי ששני האחים שלו לא הגיעו לאסוף אותו כמו שהם עושים כל יום. דאגתי מאוד והלכתי לגן לאסוף את חארס ואז הלכתי איתו לבית הספר של אונר"א שבו לומדים הבנים הגדולים אבל הוא כבר היה ריק. בזמן שהייתי שם התקשר אליי מורה מבית הספר ואמר לי שהצבא תפס את שני הבנים שלי ר'אזי והמאם, ושהם מוחזקים במחסום 160. הלכתי עם חארס למחסום ודיברתי שם בעברית עם אחד החיילים שאמר לי שהם מחזיקים את הילדים שלי בחדר במחסום בגלל שהם יידו אבנים. ניסיתי להסביר לחייל שהם קטנים וגם חדשים בבית הספר ואני לא מאמין שהם יידו אבנים. ביקשתי מהחיילים שיתנו לי לראות אותם, אבל הם סירבו והורו לי להתרחק מהמחסום. ישבתי עם חארס על גדר ליד השער המסתובב וסירבתי לזוז משם בלי הילדים שלי. החייל שדיברתי איתו כעס ודיבר אליי בתוקפנות. הוא נתן לי לדבר בטלפון עם מישהו שהציג את עצמו כקצין ואמר שהילדים שלי יידו אבנים על החיילים. כשאמרתי שזה לא נכון הוא הורה לי לחכות בשקט ולא לעשות בעיות עד שתגיע המשטרה ותחקור את העניין, ואז הוא ניתק את השיחה. חיכיתי ליד המחסום במשך שעה בערך בלי לראות את הילדים שלי. אחר כך ביקשתי מהחייל שיתן להם לשתות מים והוא ענה לי שיש לו רק את המים משלו. הלכתי לחנות, קניתי מים ומיץ וביקשתי מהחיילים שייתנו אותם לילדים שלי. אז, החיילים הוציאו את הילדים שלי למעבר הברזל. המאם בכה והיה מפוחד. נתתי להם את המים והמיץ ודיברתי איתם כדי להסיח את דעתם ולהרגיע אותם. הייתה שם עובדת מארגון CPT שניסתה לצלם את הילדים בסתר, אחרי שהחיילים אסרו עליה. החיילים השאירו את הילדים במעבר הברזל, שדומה לכלוב, עד לשעה 18:00. בינתיים דיברתי עם הקישור הפלסטיני ועם הצלב האדום וכשזה לא עזר התחלתי לפרסם בקבוצות הווטסאפ בקשות עזרה לארגוני זכויות האדם. בשלב מסויים הגיע רכב של הצלב האדום, ורק אז הילדים שלי שוחררו – אחרי בערך חמש וחצי שעות במחסום. הם היו מותשים, רעבים ומפוחדים והפנים שלהם היו חיוורות. לקחתי אותם הביתה ובדרך ניסיתי להרגיע אותם ולהתבדח איתם כדי להקל עליהם. ר'אזי, בן 10, תלמיד כיתה ה': הלימודים נגמרו בערך ב-12:30 ואני ואח שלי המאם, שלומד באותו בית ספר, הלכנו הביתה. פתאום עצר לידנו ג'יפ של הצבא הישראלי וירדו ממנו שני חיילים. הם תפסו אותי ואת המאם, דיברו אלינו בערבית וניסו להכניס אותנו לג'יפ. לא הסכמנו, בכינו וצעקנו אז במקום להעלות אותנו לג'יפ הם הושיבו אותנו מאחוריו. היתה שם בחורה שאני מכיר כי היא תמיד משגיחה על הילדים שעוברים מחסומים באזור בית הספר. היא התקרבה אלינו ושאלה איך קוראים לנו, והחיילים צעקו עליה והרחיקו אותה. אחרי שהיא התרחקה, החיילים לקחו אותנו למחסום 160, והם הכניסו אותנו לחדר. המאם בכה והתחנן בפני החיילים שיעזבו אותנו. כשהם הכניסו אותנו למחסום, חייל אחד שאל אותי בערבית למה אני זורק אבנים. הוא גם רצה שניתן לו שמות של הילדים שזורקים. אמרתי לו שזאת השנה הראשונה שלנו בבית הספר הזה, ואנחנו לא מכירים אף אחד, ואז הוא ציווה עלי לשתוק ולחכות בחדר עד שהמשטרה תגיע ותיקח אותנו. הוא הושיב אותנו על הרצפה. חיכינו ככה שעה בערך, עד ששמעתי את הקול של אבא מחוץ למחסום. הוא דיבר עם החיילים בעברית. המאם שוב התחיל לבכות, ואני ניסיתי להרגיע אותו ולהשתיק אותו. החיילים הוציאו אותנו למעבר עם גדר מברזל, ואבא שלי נתן לנו מים ומיץ, ואמר שהוא יישאר איתנו ולא יעזוב בלעדינו. המאם נרגע והפסיק לבכות. חיכינו במעבר הרבה שעות ארוכות ואבא שלי ישב כל הזמן הזה עם אחי הקטן חארס על גדר ליד השער המסתובב של המחסום ודיבר איתנו. בסוף החיילים שיחררו אותנו. היינו עייפים ורעבים. אבא לקח אותנו הביתה.

25 אוקטובר 2022

מוחמד א-תלחמי לאחר שחרורו. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם

חברון - מרכז העיר

שוטרי מג"ב ומתנחלים תקפו בני משפחה בחברון במהלך ויכוח על פתיחת שער במחסום, עצרו אחד מהם, ודרשו שלא יגיש תלונה נגד מתנחל בתמורה לשחרורו

ביום שני, 5.7.21, בסביבות השעה 22:30 בערב, חזרו האחיות רימא ואימאן א-תלחמי מביקור אצל רופא השיניים. רימא, בת 41 ואם לחמישה, היא תושבת מזרח ירושלים ואימאן, בת 43 ואם לשישה, גרה בשכונת א-סלאיימה שבמרכז העיר חברון. השתיים נסעו במכוניתה של רימא, הנושאת לוחית רישוי צהובה, לביתה של אימאן. הן הגיעו למחסום 160, שהצבא הציב במרחק של כמאתיים מטרים מביתה של אימאן. שני שוטרי מג"ב שעמדו במחסום סירבו לפתוח את השער ולאפשר להן לעבור, ללא כל נימוק. השתיים הזעיקו את בנה של אימאן, מוחמד, בן 22, כדי שיתרגם לשוטר את דבריהן, אך גם הגעתו סירבו השוטרים לאפשר להן לעבור, ניסו לחטוף מהן בכוח את מפתחות המכונית והיכו את מוחמד. שני מתנחלים שהגיעו למחסום תקפו את אימאן, אשר פונתה לאחר מכן לבית חולים, מבלי שהשוטרים ינסו אפילו למנוע מהם לפגוע בה. אין מדובר במקרה חריג – חברון עמוסה במחסומים שהציב הצבא, שכל מעבר של פלסטינים בהם תלוי ברצונם הטוב של החיילים והשוטרים. זוהי שגרה אלימה, המוכרת היטב לתושבי חברון – כמו לכל תושבי הגדה המערבית. רימא א-תלחמי סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-8.7.21 על מה שאירע באותו יום: ב-5.7.21, בסביבות השעה 22:30, הגעתי עם אחותי אימאן למחסום 160. היינו בדרך חזרה לבית שלה אחרי ביקור אצל רופא שיניים בעיר. כשהגענו למחסום, עצרתי בשער וחיכיתי שייפתחו לי את השער למכוניות. שני שוטרי מג"ב עמדו לידו ואחד מהם דיבר עם שתי בחורות ישראליות שנראו בנות 18 בערך. ביקשתי מהשוטר לפתוח את השער כדי שאוכל לעבור עם המכונית. הראיתי לו את תעודת הזהות הכחולה שלי. השוטר סירב לפתוח את השער. אמרתי לו שאני תמיד עוברת במחסום במכונית שלי והוא ענה לי בערבית מעורבבת עם עברית שהפעם לא מתחשק לו להכניס אותי. עניתי לו שאני לא זזה משם עד שהוא יפתח לי את השער. התקשרתי לבן אחותי מוחמד וביקשתי ממנו להגיע למחסום ולדבר עם השוטרים כי הוא יודע עברית. מוחמד הגיע תוך כמה דקות ודיבר עם שוטר המג"ב, אבל הוא עדיין לא הסכים להכניס אותי עם המכונית. אחרי שחיכינו שם בערך חצי שעה הגיע לשם מכונית עם צעיר פלסטיני שהציע לי להכניס בשבילי את המכונית שלי. נתתי לו את המפתחות והוא הכניס את המכונית והחנה אותה בצד השני בצד הדרך ואז נתן לי את המפתחות. באותו רגע השוטר ניסה לחטוף לי את המפתחות מהיד. הכנסתי אותם לכיס שלי והוא ניסה להוציא אותם אבל לא נתתי לו. אמרתי לו שאם הוא רוצה לעשות עליי חיפוש שיביא שוטרת. מוחמד הסביר לו את זה בעברית ואז השוטרים תקפו אותו. תוך כדי הוויכוח על המפתחות הגיעו למחסום שני מתנחלים, והתחילו לצלם אותנו בטלפון הסלולארי. אחד מהם לעג לי. כשאחותי אימאן בקשה מהם לא לצלם אותנו אחד מהם תקף אותה והיא נפלה על הקרקע. בינתיים שוטרי המג"ב עיכבו את מוחמד. המתנחל שתקף את אימאן ניסה לתקוף גם את מוחמד אבל השוטרים לא אפשרו לו, הובילו אותו למכונית שלו וביקשו משני המתנחלים לעזוב את המקום. מוחמד נדאל א-תלחמי, בן 22, תיאר את התקיפה שלו ושל אימו, בעדות שמסר לתחקרנית בצלם, מנאל אל-ג'עברי: אחרי חצי שעה בערך של ויכוח עם השוטרים הגיעו למחסום עוד מכוניות. צעיר פלסטיני ירד מאחת מהן והציע לדודה שלי ואימא שלי לצאת מהמכונית ושהוא יעביר אותה במחסום. הוא אמר ששוטרי משמר הגבול יאפשרו לו. הן הסכימו ויצאו והוא נכנס למכונית. אימא ודודה שלי עמדו ליד המחסום. בינתיים הגיעו שני מתנחלים, אחד מהם איש ענק שלבש מכנסיים קצרים, והם התחילו לצלם את אימא שלי ודודה שלי בטלפון הסלולארי. הצעיר עבר עם האוטו במחסום ועצר אותו בצד ואז נתן את המפתחות לדודה שלי. אחד משוטרי משמר הגבול רץ אליהם וניסה לחטוף את המפתחות מהיד שלה, והיא הכניסה אותם לכיס. השוטר ניסה להוציא אותם מהכיס שלה ואז התנגדנו שהוא ייגע בה וביקשנו ממנו להביא שוטרת. השוטרים כעסו וקפצו עליי וניסו לאזוק לי את הידיים. באותו רגע ראיתי את המתנחל הענק דוחף את אמא שלי שנפלה על הקרקע וצעקה מכאבים. ניסיתי לחלץ את עצמי מידי שוטרי משמר הגבול, אבל הם השתלטו עליי אחרי שהם הטיחו אותי על הגדר של המחסום, בעטו בי והכו אותי. בזמן שהשוטרים החזיקו אותי המתנחל ניסה לתקוף אותי. ראיתי את אחד השוטרים מדבר איתו ואז המתנחל נכנס למכונית שלו והסתלק. אימא נשארה על הקרקע ונראתה מחוסרת הכרה. אחרי כמה דקות הגיע אמבולנס שפינה את אימא שלי ודודה שלי לבית החולים. אחר-כך השוטר שיחרר אותי וחזרתי הביתה. בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר אספתי את אמא שלי ודודה שלי מבית החולים במכונית של דודה שלי ולקחתי אותן לבית שלנו. אחר-כך נודע לי כי השוטר דרש מהמשפחה שלי לוותר על הגשת התלונה נגד המתנחל בתמורה לשחרור שלי. אני נחבלתי בצד ימין של הראש, בזרוע ימין ובמקומות אחרים בגוף מהמכות שחטפתי מהשוטרים כשהם ניסו להשתלט עליי.

8 אוגוסט 2021