דיאא אל-כחלות, בן 38 ואב לחמישה, עיתונאי, תושב העיר עזה
אני עיתונאי ומנהל עיתון אל-ערבי אל-ג'דיד (הערבי החדש) בעזה. אני, אשתי וחמשת הילדים שלנו, נדא, בת 17, חמזה, בן 15, עלי, בן 13, מלאכ, בת עשר ושאם בת שלוש, גרנו בשכונת אל-כראמה, בחלק המערבי של העיר עזה.
ב-7 באוקטובר בבוקר התעוררתי מההפצצות ומהצעקות של הבת שלי נדא, בת 17, שיש לה מוגבלות עקב שיתוק מוחין. היא דפקה על דלת החדר בבהלה וצעקה "טילים!" "טילים!".
הדלקתי את הטלוויזיה והתחלתי לעקוב אחרי החדשות. באותו ערב הצבא הישראלי ירה טיל לחלקת אדמה ריקה שמפרידה בין בית השכנים לשלנו וגרם לבית שלנו נזקים קשים. צנרת המים של הבית נהרסה.
ירדתי לרחוב, כמו שהחיילים ציוו עלינו, והורדתי את הבגדים שלי. כעבור עשר דקות הצבא אסף את כל הגברים באזור, בערך 300 גברים
למחרת בערב שמעתי את השכנים צועקים "תפנו, תפנו את האזור! מפציצים את בניין איסטנבול!" הבניין הזה נמצא מאחורי הבית שלי. ואז הטלפון שלי צלצל ועל הקו היה קצין ישראלי. הוא אמר לי: "אתה דיאא אל-כחלות, ומס' תעודת הזהות שלך ככה וככה. אתה צריך לפנות את הבית". הוא אמר לי גם שאנחנו צריכים ללכת לדרום רצועת עזה. אמרתי לו "אין לנו אף אחד בדרום. ההורים שלי בצפון הרצועה, בבית לאהייא, ואני רוצה ללכת אליהם" והוא ענה "אל תלכו לשם".
למרות זאת, התקשרתי לאחי בבית לאהייא והודעתי לו שאנחנו מגיעים אליהם. יצאנו מהבית בסביבות השעה 21:30, בלי לקחת איתנו כלום. נכנסו לאוטו שלנו ונסענו. כשהגעתי ההורים שלי וכל המשפחה חיכו לנו מודאגים מפוחדים מאוד כי המצב היה קשה מאוד והיו הפצצות בכל מקום. ככה התחיל מסע העקירה שלנו, התחנה הראשונה הייתה בית ההורים שלי. כעבור שלושה ימים חזרתי הביתה לבד כדי לקחת את הכסף, תכשיטי הזהב של אשתי, הציפור של הבן שלי עלי וקצת אוכל, וחזרתי לבית ההורים.
נשארנו אצל ההורים שלי בערך חודשיים. ההפצצות נמשכו כל הזמן. סבלנו ממחסור באוכל, מים וחשמל. הטענתי את הטלפון שלי אצל שכנים שהיה להם גנראטור, ובגלל שהתקשורת נותקה חלק מהזמן קניתי כרטיס סים ישראלי כדי שאוכל להתקשר ולהמשיך בעבודה שלי.
ב-7.12.23, בדיוק בשעה שבע בבוקר, הצבא הישראלי פלש לאזור בית לאהייא. החיילים כרזו לנו ברמקולים "נשים, ילדים ומבוגרים לבית החולים כמאל עודוואן. גברים מגיל 16 עד 60 לרחוב – להוריד את הבגדים ולהישאר בתחתונים".
ירדתי לרחוב, כמו שהחיילים ציוו עלינו, והורדתי את הבגדים שלי. כעבור עשר דקות הצבא אסף את כל הגברים באזור, בערך 300 גברים. אזקו את הידיים שלנו לאחור, וחייל אחד שאל אותי מה שמי ובמה אני עובד. עניתי לו שאני עיתונאי ומסרתי לו את כרטיס העיתונאי שלי והוא לקח אותו ושבר אותו. משם לקחו אותנו לשוק בבית לאהייא.
היו שם שלוש משאיות צבאיות. הכניסו אותנו לתוכן והן נסעו עד לבסיס צבאי, בצפון הרצועה. כיסו לנו את העיניים בחתיכות בד וזרקו אותנו על החול. היו שם דחפורים שעסקו בחפירת בורות גדולים. חשבתי שהם יקברו אותנו שם.
אחר כך הם מיינו אותנו ולקחו טביעת עין עם טלפון או מכשיר אחר, אני לא בטוח. ואז חייל לקח אותי לקבוצה של גברים שהבנתי ממנו שיוחזרו לרצועה. הייתי שם בערך שעה ואז חיילים לקחו אותי לחקירה. החוקר היה קצין מהשב"כ. אני הייתי עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. הקצין שאל אותי אם מציקים לי ועניתי לו שכן ואז הוא אמר לי: "עכשיו אפטור אותך מהם" ומייד ביקש מחייל שם להדק חזק את האזיקים ואת הכיסוי עיניים. ואז הוא האשים אותי שאני מפקד בחמאס. הכחשתי ואמרתי שאני עיתונאי. הוא התחיל להגיד לי שאנשים אמרו שאני חמאס ואני הכחשתי את זה שוב ואמרתי לו שאני עיתונאי.
עמדנו בתור כדי להיכנס לצריף שדומה למכלאת חיות, והם הרביצו לנו גם בתור גם כשהם הובילו אותנו פנימה
ואז חייל נתן לי מכה חזקה בגב ואני שוב אמרתי לו שאני עיתונאי ושוב אותו חייל נתן לי מכה בגב והחוקר אמר לי: "אתה לא עיתונאי". אחר כך הוא אמר לי: "אתה עיתונאי, וכתבת מאמר על סיירת מטכ"ל. יחידה שנכנסה לח'אן יונס בשנת 2018, וחמאס התעמת איתה". אמרתי לו: "אני לא זוכר מאמר כזה". הוא התחיל לקרוא מהטלפון שלו ולומר "אתה חמאס". אחר כך הקצין הזכיר את שמו של עזמי בשארה, שהוא העורך הראשי של העיתון שאני עובד בו, "אל-ערבי אל-ג'דיד" [הערבי החדש]. ואז הם התנפלו עליי במכות.
אחר כך השליכו אותנו בערימה למשאית צבאית. שמעתי צרחות ובכי של אסירים, מכות ורעש של דברים נשברים. מישהו לידי במשאית נאנק מכאבים. התברר שזה קרוב משפחה שלי מצד אבא, עלאא אל-כחלות. הוא אמר לי: "הרגו אותי במכות, הרסו אותי. הרביצו לי עם הנשק בגב ובפנים". אמרתי לו: "תחזיק מעמד. תתאזר בסבלנות". הוא מוחזק במעצר עד היום.
עצרנו במחנה צבאי ושם החיילים הורידו אותנו מהמשאית והעלו אותנו על אוטובוסים צבאיים. חייל אחד הטיח את הראש שלי בדופן הברזל ואמר לי "שב בתוך האוטובוס". האוטובוס נסע איזה שעה וחצי והגענו למתקן כליאה אחר שלא ידענו איפה הוא או איך קוראים לו. היה קר מאוד ובכל פעם שהתעטשתי חייל התנפל עליי והכה אותי. אחרי שירדנו מהאוטובוס הורידו לנו את האזיקים מהידיים ונתנו לנו מן פיג'מה ללבוש, ראיתי מתחת לכיסוי העיניים שהיא הייתה אפורה. היינו יחפים.
חילקו אותנו לקבוצות של חמישה עצירים, ותוך כדי כך הכו אותנו ולעגו לנו. היו שם שני קרוואנים אחד ליד השני. כשנכנסתי לקרוואן הראשון החייל אמר לי "תגיד בפני המצלמה את השם שלך, את מספר תעודת הזהות שלך ומאיפה אתה". בקרוואן השני היה רופא ששאל אם אנחנו סובלים ממחלות כלשהן או לוקחים תרופות כלשהן. אמרתי לו שאני סובל מבעיות בסחוס ומקבל באופן קבוע משכך כאבים.
עמדנו בתור כדי להיכנס לצריף שדומה למכלאת חיות, והם הרביצו לנו גם בתור גם כשהם הובילו אותנו פנימה. זה היה חלל מוקף בגדר תיל מכל הכיוונים, עם גג מפח, כמעט חשוף ושם נשארנו כל תקופת המעצר. במשך כל התקופה הייתי עם אזיקים על הידיים וכיסוי על העיניים.
פעם ביומיים שינו את המיקום של כל אסיר. העירו אותנו כל יום בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, עם חבטות, קללות וניבולי פה
נתנו לנו מזרונים דקים ושמיכות דקות, שהיו מטונפים והיה להם ריח מגעיל. פעם ביומיים שינו את המיקום של כל אסיר. העירו אותנו כל יום בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, עם חבטות, קללות וניבולי פה והלכנו לישון בשעה 23:30, עם אורות. בלילה בכל פעם שהיינו נרדמים החיילים התחילו לחבוט על הגדר כדי להעיר אותנו. רק לפעמים הם הרשו לחלקנו לישון, למשל לחולים ולמבוגרים יותר. הידיים שלנו היו אזוקות מלפנים באזיקי מתכת, והעיניים מכוסות, גם ביום וגם בלילה.
אם חייל ראה אותנו מדברים אחד עם השני, היו קושרים אותנו בעמידה עם הפנים לגדר תיל, למשך יותר משעתיים. במהלך תקופת המעצר שלי הענישו אותי ככה בערך שבע פעמים, גם בגלל שזזתי או השתעלתי. בכל פעם העונש נמשך שלוש שעות בערך.
החיים שם היו כמו גיהנום. בלי אוכל ובלי מקלחת. היה שאוויש פלסטיני שתיווך בין האסירים והצבא. מדי פעם הוא שאל אותי: "אתה צמא?" ואמרתי לו "כן" ואז הוא לקח אותי לקרוואן של השירותים ושם שתיתי מהברז. כל הזמן קיללו אותנו "בני כלבים" וכו'...
הימים עברו לאט. ביום התשיעי חקרו אותי שוב. שאלו על עבודתי כעיתונאי, מי הבעלים של "אל-ערבי אל-ג'דיד", ואיך אני עובד בעיתון הזה ועוד. החוקר, שלבש בגדי צבא, איים עליי: "אתה לא תראה יותר את אור השמש", "אתם מחבלים". הוא גם אמר שכשעצרו אותנו היה עלינו נשק ואני הכחשתי את זה ואמרתי לו שאנחנו הסגרנו את עצמנו כשהצבא כרז לנו.
קשרו אותי בעמידה על קצות האצבעות, עם הידיים מתוחות למעלה ולאחור. השאירו אותי במצב הזה שעתיים
כעבור 15 יום בערך, לקחו אותי שוב לחקירה. החוקר אמר לי שוב ושוב "אתה חמאס", "אתה מפקד בחמאס בצפון רצועת עזה", ו"יש לנו מידע שאתה תומך חמאס". הפעם החקירה כללה "שבח": קשרו אותי בעמידה על קצות האצבעות, עם הידיים מתוחות למעלה ולאחור. השאירו אותי במצב הזה שעתיים.
כמה ימים אחר כך שוב לקחו אותי לחקירה ועברתי שוב "שבח". הפעם החזיקו אותי באותה תנוחה במשך למעלה משש שעות. הרגשתי שהגוף שלי מתרסק. כאב לי מאוד, גם בגלל שממילא יש לי בעיית סחוס. החקירה הייתה דומה לזו שלפניה. החוקר גם איים עליי שלא אצא משם ושהם יכולים לעצור אותי לעשר שנים שבהן לא אראה את אור השמש. ואז הוא אמר לי שישאירו אותי לעשרים שנה ואמרתי לו יאללה, שיהיה, זה כבר לא משנה לי.
באותו יום ירד גשם, והם הורידו לנו את הבגדים ושמו לנו חיתולים. לכל מי שנחקר באותו יום שמו חיתולים.
ב-25 הימים הראשונים למעצר הכריחו אותנו לכרוע כל הזמן על הברכיים. באחד הלילות הם עשו לידנו מנגל ושרו ודיברו על כדורגל בקול רם. הם עשו את כל זה כדי להקשות עלינו לישון.
במשך כל תקופת המעצר התקלחתי רק פעמיים. בפעם הראשונה המים היו קרים מאוד והמקלחת נמשכה רק שלוש דקות, ובשנייה המים היו חמים אבל לא נתנו לנו בגדים אחריה. בכל פעם, קבלתי או חולצה או מכנסיים, ואפשר היה למות מהריח שלהם - ריח של דם ומוגלה מהפצעים של האסירים.
אוכל היו מביאים לנו שלוש פעמים ביום. לארוחת הבוקר שתי פרוסות לחם וכף גבינה לבנה או ריבה ולארוחות הצהריים והערב פרוסת לחם עם כף טונה. האוכל היה מעופש והיה לו ריח רע. שלוש פעמים הביאו לנו תפוחים, פעם תפוח שלם, בפעם השנייה חצי תפוח ובשלישית רבע תפוח.
למרות העינויים, המכות וה"שבח" לא קיבלתי שום טיפול רפואי וכדור נגד כאבים קיבלתי רק פעם אחת. היו שם אסירים חולי סרטן וגם חולה אלצהיימר שאני מכיר
למרות העינויים, המכות וה"שבח" לא קיבלתי שום טיפול רפואי וכדור נגד כאבים קיבלתי רק פעם אחת. היו שם אסירים חולי סרטן וגם חולה אלצהיימר שאני מכיר. ראיתי פצועים מעזה שהטיפול היחיד שקיבלו היה כדור אקמול, וכדור אחר בצבע צהוב שהחיילים אמרו שהוא אנטיביוטיקה, אבל לא הייתה לו שום השפעה. אנשים צרחו מרוב כאב.
בכל פעם שלקחו אותנו ממקום למקום בכלא, חטפנו מכות עם כל צעד. אתה הולך ומקבל מכות תוך כדי כך. מובילים אותך לחקירה ומרביצים לך תוך כדי כך. היו אסירים שהסוהרים הכריחו לעמוד בגשם. פעם, אסיר שהיה צריך לשירותים חבט על הגדר כדי שהם ימהרו לקחת אותו. אחרי שהוא היה בשירותים הם גררו אותו על האדמה ונתנו לו מכות רצח. שמעתי את הצרחות שלו.
לא הייתה אף טיפת אנושיות ביחס שלהם אלינו. במשך 33 ימי המעצר שלי קיבלתי את משכך הכאבים שאני צריך לבעיית הסחוס שלי רק פעם אחת. והחיילים תמיד ידעו איפה הכי כואב לנו והכו אותנו שם. לי הרביצו תמיד בגב.
היינו כלואים במקום שאפילו לא ידענו איפה הוא. היינו מנותקים לגמרי מהעולם. היה מגיע קצין מהשב"כ ואומר לנו "אנחנו החרבנו את צפון הרצועה. לקחנו את הנשים והילדים לאוניברסיטת אל-אזהר, ואת המבוגרים לבתי הכלא". או: "המשפחות שלכם כבר לא בחיים"... "אחרי שהמשפחות שלכם הלכו לבית החולים כמאל עדוואן לקחנו אותם למסגד אל-קסאם בבית לאהייא והפצצנו את המסגד והחצר שלו ואת כל מי שהיה שם". אנשי השב"כ הפעילו עלינו לחץ נפשי בשיטות הכי מכוערות שאפשר. לאורך כל התקופה אף אחד מאיתנו לא פגש גם עורך דין.
ב-8.1.24, קצין התחיל לקרוא בשמות של אנשים שעומדים להשתחרר. השם שלי היה האחרון ברשימה. שמחתי כל כך שבכיתי. הלכנו לישון בשעה 22:30.
היינו כלואים במקום שאפילו לא ידענו איפה הוא. היינו מנותקים לגמרי מהעולם
ב-9.1.24, בשעה 3:00 לפנות בוקר, החליפו לנו את אזיקי המתכת באזיקי פלסטיק, אזקו לנו את הידיים מאחורה במקום מלפנים וכיסו לנו את העיניים. הרשו לנו להיכנס לשירותים ולשתות מים. אספו את כולנו והעמידו אותנו לשעה ליד גדר התיל. כשהגיעו האוטובוסים הכניסו לכל אוטובוס 40 אסירים מלווים בחיילים. כשהגענו למעבר כרם אבו-סאלם [כרם שלום] נתנו לנו מים ואמרו לנו "יאללה לכו, שלא נירה בכם!". כשהגענו לצד הפלסטיני של המעבר קיבלו אותנו עובדים של הצלב האדום וסוכנות אונר"א. הם נתנו טיפול ראשוני לאסירים הפצועים ואחר כך הסיעו אותנו למחנות העקורים. הצלב האדום נתן לכל אסיר סכום כסף קטן כדי לקנות בגדים ומצרכים אחרים, במיוחד למי שאין לו משפחה בדרום הרצועה.
אחי מוחמד, שגם הוא עיתונאי, היה עצור במשך תשעה ימים ונשאר בדרום הרצועה. כשנודע לו שהשתחררתי הוא הגיע לאסוף אותי. רק שלושה ימים אחרי השחרור הצלחתי בקושי רב ליצור קשר עם המשפחה שלי, כי החיבור לאינטרנט היה חלש מאוד. בצפון הרצועה נמשכו הפצצות והיה קשה לדבר איתם כי והם פחדו כל הזמן. הצלחתי פעם אחת לעשות איתם שיחת וידיאו.
הייתי שלושה חודשים באוהל משותף של עיתונאים ברפיח. אלה היו שלושה חודשים קשים ומייאשים מאוד. שירותים היו רק במסגד הקרוב וכדי להיכנס אליהם היה צריך לעמוד בתור שעה וחצי. מים לא היו כמעט ואכלנו ארוחה אחת ביום, לרוב מקופסאות שימורים, אם הצלחנו להשיג כאלה. הכול היה מאוד יקר והחיים היו קשים ביותר.
הייתה לי תקווה שאוכל לחזור לצפון ושהחיים שם יחזרו לשגרתם, אבל לצערי המלחמה נמשכה. היו לי פצעים ברגליים מהעינויים שהפרישו מוגלה והתחלתי לסבול מתסמונת המעי הרגיז. אי אפשר היה לקבל טיפול אפקטיבי ברצועה והבנתי שאני צריך לצאת לטיפול בחו"ל. ב-10.3.24 הצלחתי לצאת מהרצועה ולנסוע לקהיר ואחרי יומיים, ב-12.3.24 אשתי והילדים הצליחו להגיע לדרום הרצועה, בלי כלום חוץ מהבגדים שלעורם. הם שנשארו לילה אחד ברפיח, בבית של אחותה של אשתי, ולמחרת ב-13.3.24 הם הצליחו גם לצאת למצרים והצטרפו אליי.
המפגש עם אשתי והילדים היה מרגש מאוד וגם קשה. בכינו והתחבקנו. במקום גילויי שמחה היה בכי. אבל תודה לאל יכולנו סוף סוף להיות ביחד, אפילו שהיינו מחוץ לרצועת עזה.
נשארנו חודשיים וחצי במצרים וב-3.6.24 לקטר. עכשיו אנחנו בדוחה ואני עובד שוב בעיתון "אל-ערבי אל-ג'דיד".
אני כבר במצב גופני יותר טוב, למרות שגם לי וגם לילדים יש צהבת. אנחנו מחלימים לאט לאט. ההורים שלי והאחים והאחיות שלי עדיין ברצועה וזה קשה מאוד.
* העדות נגבתה בטלפון על-יד תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-15.6.24