מוחמד מפארג'ה, בן 16, תושב מחנה הפליטים שועפאט במזרח ירושלים
אני לומד בבית הספר א-רשידייה וגר עם ההורים וששת האחים והאחיות שלי – אני הבן הבכור.
ב-12.2.24, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, שוטרי מג"ב פוצצו את הדלת הראשית ואז פשטו על הבית שלנו . התעוררתי מהפיצוץ. ארבעה שוטרי מג"ב פרצו לחדר השינה שלי ושל האחים שלי ואחד מהם הורה לי לקום ולתת לו את הטלפון שלי. באותו זמן, שוטרי מג"ב הובילו את האחים שלי אל מחוץ לחדר. בזמן שחיפשתי את הטלפון, אחד השוטרים הוריד את הקסדה ודפק לי אותה בראש. צרחתי מכאבים. שוטר אחר בעט בי ואמר לי למהר. מצאתי את הטלפון שהיה על מדף בכוננית הספרים בחדר.
אמרתי לחוקר שאני צמא ושגם בבית המשפט לא שתיתי, וביקשתי מים. החוקר אמר שאני ילד שלא מגיע לו מים, ולא נתן לי לשתות
אחר-כך אחד השוטרים הורה לי להתלבש. הם אזקו לי את הידיים מאחורי הגב באזיקונים מפלסטיק, הוציאו אותי מהחדר והושיבו אותי בכריעה על הברכיים בפתח החדר. את שאר בני המשפחה הם לקחו לחדר אחר. באותו זמן הם ערכו חיפוש בכל החדרים והארונות והפכו את הבית. זה נמשך אולי 40 דקות מהרגע שהם נכנסו לבית.
השוטרים הוציאו אותי מהבית, כיסו לי את העיניים בחתיכת בד ולקחו אותי ברגל למחסום שועפאט – מרחק של חמש דקות הליכה מהבית שלנו, ושם הכניסו אותי לג'יפ.
הרכב לקח אותי לתחנת המשטרה במגרש הרוסים, במערב ירושלים. שוטר לקח אותי לחדר 4, שבו חוקרים פלסטינים. אמרתי לו שהאזיקים על הידיים שלי הדוקים מדי והוא נתן לי סטירה ואמר "אני יודע את זה!". הושיבו אותי בכריעה על הברכיים עם עיניים מכוסות, ואחרי שישבתי שם בערך שעה מישהו בא והחליף את אזיקוני הפלסטיק לאזיקי ברזל. אחר-כך אחד השוטרים בעט בי במותן ימין. זה הכאיב לי מאוד וכמעט בכיתי. בערך שעה אחרי שהחליפו לי את האזיקים, הגיע עורך הדין, ואז הורידו לי את כיסוי העיניים. הוא הקריא לי את הזכויות שלי במעצר – בין היתר זכות השתיקה.
אחר-כך החזירו לי את כיסוי העיניים אבל בערך שעה אחר-כך הם הורידו לי אותו ולקחו אותי לחקירה. האזיקים על הידיים נשארו והם אזקו לי גם את הרגליים. הושיבו אותי על כיסא והיה שם אדם בלבוש אזרחי שישב מאחורי שולחן. הוא הציג לי תמונות של ילדים ונערים שזרקו אבנים לעבר המחסום במחנה שועפאט ושאל אותי מי הם. אמרתי לו שאני לא יודע. החוקר אמר לי שאני מואשם ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר המחסום במחנה ואמרתי לו שלא עשיתי את זה.
הוא אמר לי: "אז אתה יודע מי עושה את זה!". אמרתי לו שאני לא יודע על מה הוא מדבר, לא עשיתי כלום, ואני לא מכיר אף אחד שמיידה אבנים ובקבוקי תבערה. החוקר צעק עליי שעוד נראה אם אני יודע או לא. בסביבות השעה 12:00 הם לקחו אותי ישירות מהחקירה לבית משפט השלום בירושלים ושם האריכו לי את המעצר בשלושה ימים. אבא שלי היה בבית המשפט, אבל אסור היה לי לדבר איתו.
היו עוד ילדים בחדר ההמתנה, לפני הכניסה לאולם בית המשפט שהגיעו ממגרש הרוסים ומתחנת המשטרה ברחוב סלאח א-דין, והם שאלו אותי אם נחקרתי ואיפה. אמרתי להם שנחקרתי בחדר 4 והם אמרו לי: "מסכן, אלוהים יעזור לך, הם יפשטו את העור שלך מהעצמות". הדברים שהם אמרו הפחידו אותי מאוד.
כשחזרתי לחדר 4, החזירו אותי ישר לחקירה. אמרתי לחוקר שאני צמא ושגם בבית המשפט לא שתיתי, וביקשתי מים. החוקר אמר שאני ילד שלא מגיע לו מים, ולא נתן לי לשתות. הוא צעק עליי ודרש ממני להודות ואז נזכרתי במה שאמרו הילדים בחדר ההמתנה על חדר 4, שזה כמו בית מטבחיים, והחלטתי להודות במשהו שלא עשיתי, זריקת אבנים.
נכנסו ארבעה סוהרים מיחידת נחשון והתחילו לבעוט בנו בלי שום סיבה
אחרי שהודיתי הם לקחו אותי לחדר אחר. הם הביאו לי סנדוויץ' עם שניצל, מים וקולה. אני חושב זה היה בשעה שלוש אחר הצהריים. משם לקחו אותי למתקן המעצר במגרש הרוסים ובאותו לילה ישנתי לבד בתא. למחרת צירפו אלי ילדים עצורים מסילוואן, עיסאוויה, ואדי א-ג'וז ובית חנינא. כולם עדיין עצורים. בתא היו שתי מיטות קומותיים ושירותים והיינו שם שבעה עצורים, אז ארבעה ישנו על מיטה והשאר על הרצפה, על שמיכות כי לא היו עוד מזרנים. האוכל היה בסדר מבחינת הכמות והאיכות. התרחצתי כל יום בחדרון השירותים בתא שיש בו מקלחת. נשארתי במגרש הרוסים במשך חודשיים וחצי ובמהלך התקופה הזאת ראיתי את המשפחה שלי רק בזמן הדיונים בבית משפט.
אחרי חודשיים וחצי העבירו אותי לכלא רמלה. באותו יום, סביב השעה 16:00, הכניסו אותי ועוד שישה עצורים, כולנו מתחת לגיל 18, לחדר במגרש הרוסים שבו המתנו לרכב ההסעה של העצורים. לחדר נכנסו ארבעה סוהרים מיחידת נחשון והתחילו לבעוט בנו בלי שום סיבה. זה נמשך כמה דקות ואז אזקו לנו את הידיים לאחור באזיקונים. אחד מהם משך את היד האזוקה שלי אחורה, ואחר הכה אותי בגב עם המרפק שלו.
אחרי חצי שעה בחדר ההמתנה, העלו אותנו למיניבוס שבו הם הכריחו אותנו לשבת כפופים. אחד מאיתנו נפל בדרך למיניבוס והם בעטו בו וסטרו לו.
האוטובוס הגיע איזה כלא ושם העבירו אותנו לכלי רכב להסעת עצורים שיש בו תאים נפרדים. הסוהר שלקח אותי המיניבוס לרכב הזה לחץ עם האצבע שלו על הצוואר שלי ואז שרט אותי בצוואר.
הכניסו אותנו לרכב, שלקח אותנו לכלא רמלה, ובתוך הרכב הם הידקו לנו את האזיקונים על הידיים, שהיו עדיין אזוקות לאחור. הגענו לאגף המעברים בכלא רמלה. כשהוליכו אותנו שם, הסוהרים נתנו לנו כמה פעמים מכות אגרוף בראש. כששחררו את האזיקים מהידיים שלנו הם היו משחררים יד אחת ואוזקים את היד הנוספת. הרגשתי ששורש כף היד שלי עומד להישבר.
הסוהר הורה לנו לכרוע על הברכיים, עם הידיים מאחורי הגב ואסר עלינו להירדם או לשנות תנוחה ואיים עלינו במכות. היה כבר לילה והיינו מאוד עייפים
הכניסו אותי ועוד חמישה נערים מירושלים לתא שלא היו בו עצורים. כשנכנסו, הורידו לנו את האזיקים מהידיים ואז הם הביאו לכל עצור ביצה ופרוסת לחם ושתינו מים מהברז בשירותים שבתא. הסוהר הורה לנו לכרוע על הברכיים, עם הידיים מאחורי הגב ואסר עלינו להירדם או לשנות תנוחה ואיים עלינו במכות. היה כבר לילה והיינו מאוד עייפים מכל תהליך ההעברה, כך שלמרות האיום של הסוהר, נרדמנו וישנו על הרצפה. כבר לא היה אכפת לנו מה יקרה לנו.
בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, הסוהר הגיע לעשות ספירה וגילה שאנחנו ישנים הוא תפס לי את האבצעות באחת הידיים והתחיל לעקם אותן ולסובב אותן. הוא איים לשבור לנו את האצבעות אם נסרב לציית וקילל אותנו. הסוהר דרש ממני להגיד שאבא שלי משתף פעולה, ואמרתי את זה כי פחדתי שהוא ישבור לי את האצבע.
למחרת, אכלנו ארוחת בוקר והעבירו אותנו לכלא מגידו. הידקו לנו את האזיקים על הידיים והרגליים בצורה מכאיבה ובכיתי בשקט מרוב כאב. כשהגענו לכלא מגידו, לקחו לנו את הבגדים ונתנו לנו מדים של כלא. הגרון כאב לי והרגשתי שיש לי חום. החובש נתן לי כדור אקמול ביום במשך יומיים. הייתי גם רעב וצמא כי מאז ארוחת הבוקר בכלא רמלה לא אכלנו ולא שתינו. אבל באותו ערב לא נתנו לנו אוכל והלכנו לישון רעבים. היינו בתא 11 עצורים למרות שהוא לא היה מיועד להכיל כל-כך הרבה אנשים. חלקנו ישנו על מזרנים לרצפה.
למחרת קיבלנו ארוחת בוקר שכללה כף גבינה לבנה, רבע חבילת לחם וארבע פרוסות עגבנייה לכל עצור. הוציאו אותנו מהתא לחצר רק לשעה אחת ביום שבה היינו צריכים גם להתקלח. שמעתי מעצירים אחרים שלפני 7 באוקטובר הם יכלו להיות בחצר במשך 12 שעות ביום. כל עצור קיבל חצי כוס פלסטיק עם שמפו, וזה היה צריך להספיק למקלחות של כל השבוע. בגלל שהייתה רק שעה אחת שהייתה צריכה להספיק גם לטיול וגם למקלחת, ובגלל המחסור בסבון, לא התקלחנו כל יום ובחלק מהימים העדפנו לנצל את הזמן לפעילות גופנית בחצר. חסכנו בשימוש בשמפו גם כדי שנוכל להשתמש בחלק מזה כדי לכבס את הבגדים, כי לא קיבלנו אבקת כביסה. היו לי רק זוג תחתונים אחד, חולצה אחת וזוג מכנסיים אחד, שקיבלתי כשהגעתי לכלא.
בגלל המחסור באוורור והקושי לשמור על היגיינה נדבקתי בחודש האחרון למעצר במחלת עור. גירד וכאב לי מאוד והטיפול היחיד שנתנו לי היה כדור אקמול
קיבלנו כמות קטנה של אוכל והוא היה לא מגוון: ארוחות הצהריים והערב כללו 3 כפות אורז, בלי שום תוספת. כל לילה הלכתי לישון רעב ורק חיכיתי לארוחת הבוקר, שכללה: כף גבינה לבנה, ארבע פרוסות עגבנייה ורבע חבילת לחם. העצירים האחרים סיפרו שלפני 7 באוקטובר הם היו קונים אוכל בקנטינה אבל היא נסגרה וכל הציוד שהיה להם בתא להכנת אוכל ולדברים אחרים הוחרם.
אחרי הכביסה, תלינו את הבגדים בתוך התא על שני חלונות ועל המיטות, אבל בגלל שלא היה אור שמש וכמעט לא נכנס אוויר דרך החלונות הקטנים הם לא התייבשו כמו שצריך. בגלל המחסור באוורור והקושי לשמור על היגיינה נדבקתי בחודש האחרון למעצר במחלת עור. גירד וכאב לי מאוד והטיפול היחיד שנתנו לי היה כדור אקמול. בתא שלנו היו עוד ארבעה עצורים עם מחלות עור כמוני.
אני והחברים שלי בתא לא ספגנו מכות, אולי כי אנחנו קטינים, אבל בחדרים אחרים הסוהרים היו פורצים לתא ומרביצים להם בטענה שהם הפרו את הוראות הסוהרים.
ב-4.6.24, התקיים הדיון האחרון שלי בבית המשפט. בהסעה בדרך לבית המשפט בירושלים, הסוהרים הכו אותי באגרופים בראש, בצוואר ובגב במשך בערך דקה. בבית המשפט נגזרו עליי שישה חודשי מאסר, אבל שוחררתי ביום של הדיון, למרות שרציתי רק חמישה. גזרו עליי גם קנס בסך 3,000 שקלים ב-10 תשלומים וההורים שלי שילמו אותו בתשלומים.
לאחר השחרור גיליתי שירדתי 20 קילו; זאת תוצאה של התזונה החסרה, גם מבחינת הכמות וגם מבחינת האיכות. הסוהרים צחקו עלי, הם היו מרוצים מהתוצאה הזו. אני שוקל היום 44 קילו.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם עאמר עארורי ב-11.6.24