אשרף אל-מוחתסב, בן 53 ואב לחמישה, תושב חברון
אני גר עם אשתי, נידאא, בת 32, וארבעת הילדים שלנו, מוחמד, בן 12, זייד, בן עשר, אדם, בן שמונה, ואימאן, בת שבע. יש לי גם בן נשוי, מאשתי הראשונה, שגר במקום אחר. יש לי תואר ראשון באומנויות ואני מנהל להקת חתונות ומאמן להקות מוסיקה. פעם היה לי גם סטודיו להכנת פסיפסים. נכלאתי בעבר בבתי הסוהר הישראליים למשך שש שנים במצטבר. המעצר הראשון שלי היה בשנת 1989 ואז נעצרתי לשלושה חודשים.
ב-8.10.23, בערך בשעה 2:00 לפנות בוקר, התעוררתי לקול דפיקות חזקות בדלת הכניסה הראשית, פתחתי את הדלת ובערך עשרה חיילים רעולי פנים נכנסו פנימה. ראיתי עוד הרבה כוחות שהקיפו את הבית. האיש שעמד בראשם הרים את המסכה וזיהיתי אותו כקצין השב"כ "קפטן סאלם" שמוכר לי ממעצרים קודמים. יומיים לפני לכן הוא התקשר אליי, איים לעצור אותי והזהיר אותי להימנע מפעילות פוליטית. היה שם עוד קצין שב"כ שהציג את עצמו כ"אדיב". קפטן סאלם אמר שהוא רוצה להסתובב בבית. הערתי את אשתי ואמרתי לה שהחיילים באו לעצור אותי. ביקשתי שתכין לי תיק עם בגדים. הבן שלי, מוחמד, התעורר ונבהל מאוד כשראה את החיילים. כשהוא שמע שעומדים לעצור אותי הוא התחיל לצרוח ואז החיילים הכניסו את אשתי והילדים לחדר הילדים ואחד החיילים נעמד ליד הדלת וכיוון לעברם את הנשק שלו. אותי הם לקחו לסלון.
כיסו לי את העיניים והכניסו אותי לג'יפ צבאי שחנה מול הבית
נשארנו שם בערך רבע שעה, ואז החיילים אזקו לי את הידיים מאחורי הגב באזיקוני פלסטיק והובילו אותי החוצה. חייל אחד משך אותי בכוח ובאלימות. כיסו לי את העיניים והכניסו אותי לג'יפ צבאי שחנה מול הבית. הג'יפ הסיע אותי למחנה הצבאי באזור "גבעת החרסינה" בקרית ארבע, ממזרח לחברון. הביאו לשם עוד ארבעה עצורים והושיבו את כולנו על קרקע עם חצץ. החיילים הכו את העצורים האחרים. שמעתי אותם צורחים מכאבים ויכולתי לראות קצת מתחת לכיסוי העיניים. העצורים היו צעירים, בתחילת שנות העשרים לחייהם, והחיילים הכו אותם באגרופים ובקתות הרובים, בעטו בהם וקיללו אותם. בי החיילים לא נגעו, אולי בגלל שאמרתי מראש שאני חולה סוכרת ושעברתי ניתוח בלב, ויש לי גם בעיה בכליות. הם אפילו לא דיברו איתי.
ישבתי שם על החצץ עם שאר העצורים עד הערב ובמהלך הזמן הזה המכות נפסקו והתחדשו לסירוגין. החיילים לא נתנו לנו שום אוכל. ביקשתי מהם ללכת לשירותים והם אפשרו לי, אבל לצעירים לא. הם הותקפו בכל פעם שהעזו אפילו לזוז קצת. הרגשתי לפי תסמינים שאני מכיר שרמת הסוכר בדם שלי עולה, ושקצב הלב שלי מואץ. ביקשתי מהחיילים שיאפשרו לי לקחת תרופות שהבאתי איתי, אבל הם לא הסכימו. פחדתי שהחיילים ינקמו בנו על מה שקרה בעוטף עזה ושלעולם לא אחזור הביתה. החיילים סירבו אפילו לתת לנו מים, ובגלל המצב הרפואי שלי, זה הפחיד אותי מאוד. לקראת הערב נעשה קר והרגשתי את הגפיים שלי מתחילות להירדם וכאילו הדם קופא לי בוורידים. בשעות הערב העבירו אותנו לבית המעצר "עציון" ברכב צבאי. הורידו אותנו בחצר עם חצץ גס ואילצו אותנו לכרוע עליו.
במשך שעתיים אסרו עלינו לזוז. הברכיים כאבו לי מאוד. החיילים הסתובבו בינינו ודחפו אותנו באלימות. הרגשתי יובש בגרון וחולשה כללית, בגלל הצמא ובגלל שלא אפשרו לי לקחת תרופות. פחדתי מאוד. במהלך השעתיים האלה ביקשתי מהחיילים לתת לי את המשאף שהיה לי בתיק, אבל הם סירבו וגם לא הסכימו לתת לי התרופה של הסוכרת. אחרי שעתיים לקחו אותנו לחיפוש בעירום ומשם לקחו אותנו לתאים. לפני שהכניסו אותנו לתאים, הסירו לנו את כיסוי העיניים והאזיקים. בתא קיבלתי את התרופות שלי. הצעירים שהיו איתי סבלו מנפיחות ומדימום בפרקי הידיים בגלל האזיקים. הכניסו אותנו לתא שהיה מלוכלך מאוד והיה בו תא שירותים קטן ומלוכלך. קיבלנו שם אוכל פעמיים ביום, באיכות גרועה ובכמויות קטנות מאוד. אכלנו רק כדי להישאר בחיים. לא היו מים חמים, ובתאי המקלחות שאליהן לקחו אותנו לא היו דלתות.
אף פעם לא ראיתי דבר כזה בבתי הכלא. המכות שהם חטפו היו מעבר למה שניתן בכלל לדמיין
למחרת הביאו עוד קבוצה של חמישה צעירים מהעיר בית לחם, בשנות העשרים לחייהם. הכניסו אותם לחצר שהייתה מולנו, וראינו מהחלון איך מכים אותם. היו שם עשרה חיילים. הם הפעילו בחצר מוסיקה רועשת והכו באכזריות את העצורים, שהיו אזוקים ועם כיסוי עיניים. הם הכו אותם באגרופים ובקתות רובים ובעטו בהם. אחד הצעירים הוכה כל כך חזק שירד לו דם מהפנים ומהפה. אלה היו מכות מפחידות. חשבתי שהם עומדים להרוג אותם שם בחצר. זה נמשך חצי שעה, אף פעם לא ראיתי דבר כזה בבתי הכלא. המכות שהם חטפו היו מעבר למה שניתן בכלל לדמיין.
הכניסו אלינו לתא שניים מהם. אחד מהם דימם מאוד מהראש, והבגדים שלו כבר היו מלאים בדם. הוא נשאר אצלנו בתא יומיים. במהלך היומיים האלה ביקשנו שיביאו רופא אבל החיילים התעלמו מאיתנו. העצור השני שהם הכניסו לתא לא היה מסוגל לזוז בגלל המכות הרבות שהוא ספג. היו לו חבלות בכל הגוף, ופרקי הידיים שלו היו נפוחים, עם פצעים פתוחים, בגלל אזיקוני הפלסטיק.
למחרת שמענו שני פיצוצים והחיילים ברחו למקלטים. במשך שעתיים לא ראינו אף אחד מהם. עשן חדר לתאים ופחדנו שיפציצו את הכלא ואף אחד לא יבוא לחלץ אותנו. אני מבין עברית ופעם שמעתי את אחד החיילים אומר ברמקולים: ״תתכוננו למסיבה, הגיעו אנשים מחמאס״. נשארתי בעציון חמישה ימים שבמהלכם ראיתי איך מכים עוד עצירים. ואז לקחו אותי ועוד עשרים עצורים לחקירת שב"כ במרכז של חקירות ליד כלא עופר שממערב לרמאללה. השאירו אותנו ברכב במשך שעתיים ואז לקחו כל אחד בנפרד לחקירה.
בחדר שאליו לקחו אותי היה חוקר שב״כ אחד. הוא דיבר אליי כאילו השתתפתי במה שקרה ב-7 באוקטובר בעוטף עזה, והטיל עליי אחריות למה שחמאס עשה שם. דחיתי את הטענות האלה ואמרתי שאין לי שום קשר למה שחמאס עשה. אחרי בערך חצי שעה של חקירה החזירו אותי לרכב הצבאי. בלילה, אחרי שכולם נחקרו, החזירו אותנו לעציון, בלי שקיבלנו אוכל או שתייה כל אותו יום. הרגשתי סחרחורת בגלל העלייה ברמת הסוכר בדם.
למחרת בבוקר העבירו אותי ועוד כמה עצורים לכלא עופר. לקחו אותנו ברכב להובלת עצורים שבו ישבנו על מושבי ברזל בתא גדול בלי חלונות. חיכינו בו במשך ארבע שעות לפני שהוא יצא לדרך. כשהגענו הוליכו אותנו במסדרון בתוך הכלא כשסוהרים עומדים משני הצדדים שלנו. אחד מהם החזיק ברצועה בערך עשרה כלבים, שניסו לתקוף אותנו. פחדתי מאוד, הייתי בטוח שהם ישסו בנו את הכלבים. אחר כך לקחו אותנו לחיפוש גופני ושם הכריחו אותי להתפשט ואז נתנו לי ולשאר העצורים מדי כלא. אותי לקחו לאגף 24, שהיו בו 220 עצורים בכל הגילאים, ב-20 תאי מעצר.
לידנו היה אגף מיוחד לאסירי עזה, שעליו הייתה אחראית יחידת כת"ר. לפני שהכניסו אותי לתא מספר 18, חיכיתי עשר דקות מול האגף של העצורים מעזה. ראיתי את אנשי כת"ר לוקחים בערך עשרה עצורים, עירומים, מכוסי עיניים, עם ידיים אזוקות באזיקים ברזל. הם היו כפופים, עם הראש כלפי מטה, ואז הפילו אותם על הרצפה והתחילו להכות אותם באלות ולבעוט בהם. הצרחות שלהם מילאו את המסדרון שבין התאים. גם אחר-כך, כשכבר הייתי בתא, שמעתי צעקות כאלה במשך כל שעות היום, ואפילו בלילה. הייתי מוכה אימה, חשבתי שהכלא הזה עשוי להפוך ל"גואנטנמו" חדש.
ואז הכניסו אותי לתא 18. רציתי לשאול את הסוהרים על מה שקרה עם עצירי החמאס, אבל פחדתי שיתקפו גם אותי ושתקתי. בתא היינו 11 עצורים, שישה ישנו על מיטות וחמישה על הרצפה ושניים נאלצו אפילו לחלוק מזרון. לכל עציר הייתה שמיכה אחת, ולא הייתה כרית. לא היו שום אמצעי תקשורת כמו טלוויזיה או רדיו. חוץ מהמיטות והמזרונים לא היה בתא כלום. לא היו גם זגוגיות בחלונות, הסוהרים הורידו אותן והיה לנו קר. לגבי האוכל, הוא לא הגיע בצורה סדירה, הכמות לא הספיקה לכולם והוא לא היה מזין. אסור היה לעשן ולא היה קפה. הקנטינה הייתה סגורה. המקלחות היו בחצרות החיצוניות, והקציבו לנו זמן קצר להשתמש בהן.
נשארתי שם שמונה ימים, וב-26.10.23 העבירו אותי יחד עם עוד שמונים עצורים אחרים לכלא הנגב (קציעות). כשהוציאו אותנו לחצר של הכלא, בדרך לאוטובוס, אנשי יחידת נחשון הסתובבו שם עם 13 כלבים ענקיים. הם כל פעם אפשרו לכלבים להתקרב אלינו ולנסות לתקוף אותנו, ואז משכו אותם אחורה ברגע האחרון – מעולם לא חוויתי קודם אימה כזאת. הייתי אזוק בידיים וברגליים, שהיו עם אזיקי ברזל, ואחד הסוהרים החזיק אותי, לחץ לי על הראש וכופף אותו. הם עשו את אותו הדבר לשאר העצורים. כשהתקרבתי לדלת של האוטובוס, ארבעה מאנשי היחידה הכי אותי ובעטו בי באזורים שונים בגוף וכשנכנסתי פנימה אחד מהם תפס את הראש שלי מאחור וחבט אותו כמה פעמים בדלת של האוטובוס. הם קיללו אותי ואת שאר העצורים, והשתמשו במילים מגונות שפוגעות בכבודן של האמהות והאחיות שלנו. הייתי במצב נפשי מאוד קשה בגלל המכות, ההשפלות והקללות שאני ושאר העצורים באוטובוס ספגנו.
הנסיעה ארכה שלוש שעות. כשהגענו לכלא הנגב, אנשי יחידת נחשון הורידו אותנו באותה דרך אכזרית ואז דחסו אותנו, חמישים איש, לחדר המתנה שלא יכול להכיל עשרים. היחידה האחראית שם הייתה כת"ר. בחדר לא הייתה תאורה ולא היו מים. הרגשתי כמו בקבר קטן. אחרי חצי שעה, התקשיתי לנשום והייתי מותש. רמת הסוכר שלי בדם עלתה והיה לי דופק גבוה. ממש הרגשתי שאני עומד למות. אחר-כך הגיעה חיילת ופתחה חלון קטן. ואז הם פתחו את הדלת והתחילו לקרוא בשמות שלנו כדי להעביר אותנו אחד-אחד לתאים. כשהגיע תורי, סוהר אחד הורה לי להרכין את הראש ואז אחד מהם תפס את הידיים שלי וסובב אותן בכוח מאחורי הגב. הם הובילו אותי מרחק של בערך 500 מטרים ובדרך הכו אותי באכזריות עד שנפלתי על הרצפה ואז הם בעטו בי בחלקים שונים של הגוף.
תוך כדי התקיפה, הם משכו והורידו לי את כל הבגדים, כולל התחתונים. שמעתי אותם אומרים אחד לשני: "זה חולה", ובכל זאת הם המשיכו להכות אותי. הרגשתי שאני עומד לאבד את ההכרה. בסוף הם הורו לי להתלבש. בזמן שהתלבשתי בקושי, הם המשיכו לבעוט בי. המותניים כאבו לי מאוד ובקושי נשמתי. לא יכולתי לזוז, שלא לדבר על ללכת. נשארתי שוכב על הרצפה, עד ששלושה מהם משכו וגררו אותי בידיים. זה היה נורא, אי אפשר בכלל לתאר את זה, הרגשתי קרוב למוות. כשגררו אותי ראיתי על הרצפה דם של עצורים אחרים. גם אני דיממתי, מזרוע ימין, ולפני כן אפילו לא שמתי לב לזה.
הביאו אותי לאגף 27, זרקו אותי על הקרקע בחצר, וגם שם בעטו בי כמה פעמים בחלקים שונים בגוף. שרר שם שקט מוחלט, למרות שהיו שם עוד אסירים. אחר-כך הם הורו לי לעמוד אבל לא הצלחתי, ואז הם שוב גררו אותי בידיים, לתא מספר 3, וזרקו אותי ליד התא. הם פתחו את הדלת ואחד מהם הביא בקבוק שמפו גדול, שפך אותו לתוך התא, ליד הדלת, ואז הם שמו אותי על השמפו ודחפו אותי בכוח ברגליים שלהם על הרצפה של התא. החלקתי עד שפגעתי במסגרת של מיטה עם כתף ימין. הכתף שלי נפגעה מזה ואני סובל מהפגיעה הזו עד היום.
כשהגעתי התא היה ריק מעצורים והיו בו רק מיטות ברזל, בלי שמיכות, מזרונים או כל דבר אחר. ואז הסוהרים הביאו עוד עצורים, והכניסו אותם לתא באותה דרך. רובם נחבלו או נפצעו כשהתנגשו במיטות הברזל. אחד מהם דימם מהאף. נשארנו מוטלים ככה חצי שעה. היינו בהלם מוחלט ממה שקרה לנו, ולא היינו מסוגלים לזוז. היינו 12 עצורים בתא.
בתא לא היו הדברים הכי בסיסיים שנדרשים לקיום. ישנו ארבעה לילות על הרצפה, בלי שמיכות או מזרונים. ביום הראשון הסוהרים בכלל לא הביאו לנו אוכל. הגוף שלי כבר היה כל כך חלש, ציפיתי למות בכל רגע. לא העזתי אפילו לבקש את התרופות שלי כי פחדתי שיכו אותי או אחרים בגלל זה. בימים שאחר כך הביאו לנו ארוחה אחת ביום, בלילה, והיא כללה קצת אורז, חצי עגבנייה, חצי מלפפון ושלוש פרוסות לחם לכל עצור.
בספירה היינו חייבים לכרוע על הרצפה עם הראש כפוף לקרקע והידיים על הראש
ספרו אותנו שלוש פעמים ביום. בספירה היינו חייבים לכרוע על הרצפה עם הראש כפוף לקרקע והידיים על הראש. הם נהגו לצלם אותנו בתנוחה הזאת.
ביום החמישי, אנשי יחידת כת"ר העבירו את כל 12 העצורים מהתא לאגף מספר 28. הם הכו אותנו – סטירות ובעיטות – עד שהגענו לתא מספר 3. זה היה בשעת תפילת הערב והסוהרים שמעו מישהו קורא לתפילה. הם זרקו רימון הלם לתוך התא שאליו הם הכניסו אותנו, והלכו מהר לתא מספר 1. הם תקפו את כל מי שהיה שם בתא, שמענו את העצורים צורחים. הם הכו אותם במשך חצי שעה בלי הפסקה.
נשארנו באגף הזה עשרה ימים. החלק הכי מפחיד בתקופה הזאת היה הלילות, כי הכוחות היו מתפרצים לתא בלילה, מאיימים במפורש להרוג אותנו ומכים אותנו מכות קשות. הם גם הפעילו בלילות מוסיקה רועשת. כל הזמן הזה עדיין לא היו לנו שמיכות או מזרונים. במשך עשרת הימים האלה בקושי חיינו, הרגשנו שהמוות אורב לנו כל דקה. אחר-כך העבירו אותנו לאגף מספר 22, במרחק של 500 מטרים מהתא שהיינו בו. הגיע כוח של יחידת כת"ר, והם לקחו אותנו עם ידיים אזוקות וראש מורכן, וכל הדרך ספגנו אלימות קשה. אני חטפתי בערך חמישים מכות אגרוף בחלקים שונים בגוף. נפלתי על הרצפה, ואז ארבעה מאנשי היחידה הרביצו לי במשך חמש דקות כעונש על זה. אחר כך הם גררו אותי בידיים במורד מדרגות ברזל, בערך 20 מדרגות, ותוך כדי כך הם בעטו לי ברגליים.
במהלך ההעברה הם הורו לנו בצעקות לקלל את סינוואר ואת חמאס. בגלל עוצמת האלימות נאלצנו לקלל את חמאס ולעשות כל מה שביקשו מאיתנו, רק כדי שהסוהרים יפסיקו להכות אותנו. חוסר האונים היה נוראי. היינו מבודדים לגמרי מהעולם. לקחו אותנו לתא מספר 14 ושם הוחזקנו חמישה ימים, גם שם בלי שום שמיכה או מזרון. אחרי חמישה ימים, הם הביאו לכל אסיר מזרון.
ב-18.11.23, בשעת הספירה, נכנסו לתא חמישה מאנשי יחידת כת"ר ועוד הרבה סוהרים בראשות קצין והתנפלו עלינו בתואנה שהם מחפשים מכשיר רדיו. הם הכו אותנו באלות ובאגרופים ובעטו בנו בכל הגוף. הם הכניסו לתא כלב שתקף עציר צעיר ושרט אותו קשות בגב.
כולם מסביבי צרחו מרוב כאבים וחלקם בכו. רובם דיממו.
בתקיפה הזאת כולנו נחבלנו קשה. כשזה נגמר שכבנו על הרצפה. אני נשענתי על הקיר. היו לי שברים בצלעות ונפגעתי גם בכתף ימין, באגודל של יד ימין ובאחת האצבעות ביד שמאל. במשך חצי שעה לא יכולתי לזוז או לנשום. כולם מסביבי צרחו מרוב כאבים וחלקם בכו. רובם דיממו. זה היה סיוט שאי אפשר לתאר. הקצין הודיע לנו שהוא יחזור אלינו גם בערב.
שכבנו שם וחיכינו, מבוהלים, פחדנו פחד מוות, אבל באותו לילה לא תקפו אותנו שוב. אנשי יחידת כת"ר תקפו באותו לילה עצירים בתאים אחרים, בעוצמה כזאת שהצרחות שלהם מילאו את הכלא. למחרת נודע לנו שאנשי כת"ר הרגו את האסיר ת'אאיר אבו עסב. באותו לילה הסוהרים ערכו מסיבה באגף 21: הם שמו מוזיקה רועשת, רקדו עם החיילות וקיללו את חמאס וסינוואר.
נשארתי באגף הזה יותר מחמישה חודשים. אחרי ההודעה על מותו של אבו עסב תדירות המכות פחתה. חמישה ימים אחרי התקיפה הזאת באו ואמרו לי שלוקחים אותי למרפאה. ארבעה אנשי שב״ס ליוו אותי, אבל במקום למרפאה הם פתאום הכניסו אותי לחדר, דחפו אותי על הרצפה, הכו אותי ובעטו לי ברגליים. אחר-כך הם החזירו אותי לתא בלי שבכלל ראיתי רופא. במשך כל התקופה הזאת קיבלתי פעם ביום כדור אחד לסוכרת, ואת שאר התרופות שאני צריך לא קיבלתי. הגוף שלי נחלש מאוד. קיבלנו גם מעט אוכל ואפילו מי השתייה היו מוגבלים: הרשו לנו להחזיק בקבוק מים אחד בשביל כולנו למשך היום. את המים בברז הם ניתקו, וחידשו את הזרם רק לשעה אחת ביום. מהשירותים עלה סרחון קשה. בין האסירים התפשטו מחלות עור קשות, כולל סוג של "גרדת" או ״סקביאס״.
לא הייתה גם תאורה, ביום או בלילה, חוץ מאשר לשלוש דקות בשעת הספירה, ונאסר עלינו להתפלל. בשעת הספירה נדרשנו לכרוע עם הראש כפוף לרצפה, בתנוחת סגידה.
יום אחד הם שוב נכנסו לתא והכו אותנו באלימות קשה, בתואנה שהחזקנו בתא מצית. אחד מאנשי כת"ר בעט לי באוזן שמאל ועד היום אני לא שומע בה. המצב נמשך ככה עד ששוחררתי, אחרי שישה חודשים של מעצר מנהלי.
ביום השחרור שלי,7.4.24, בשעות אחר הצהריים, אזקו לי את הידיים מאחורי הגב באזיקי ברזל וגם את הרגליים וכיסו לי את העיניים. ואז אחד הסוהרים תפס אותי באלימות בצוואר והוליך אותי לחדר המתנה, במרחק של 500 מטרים מהתא. בדרך חטפתי מכות בגב, קללות והשפלות והרגשתי שאני עלול לאבד את ההכרה. הלכתי בלי להבין בכלל לאן אני הולך. אף אחד לא אמר לי שאני משתחרר. זרקו אותי בחדר ההמתנה, שהיה מטונף, יחד עם עוד שני עצירים. משם לקחו אותי אחר-כך לחיפוש בעירום. הפשיטו אותי כשהעיניים שלי היו עדיין מכוסות ותוך כדי כך הכו אותי. הם אמרו לי, "אתה חמאס", והכו אותי בחלקים שונים של הגוף כשהייתי עירום לגמרי.
ואז החזירו אותי לחדר ההמתנה, ומשם לקחו אותי לחדר של מנהל הכלא. הוא חתם על חתיכת נייר ואז לקחו אותי בחזרה לחדר ההמתנה. בדרך לשם ספגתי עוד בעיטות. אחרי שעה אזקו אותי ואת שני הצעירים האחרים והובילו אותנו לאוטובוס של הכלא, שהסיע אותנו למעבר מיתר, מדרום לחברון. שם שוחררנו. אין לי מושג למה הם הכו אותנו כל-כך הרבה ביום השחרור. הרי לא האשימו אותנו בכלום.
הם הורידו אותי שם ולא יכולתי ללכת אחרי כל המכות שחטפתי, אז התקדמתי בזחילה מרחק של בערך מאה מטר. היה רמדאן ובקושי היו אנשים ברחוב. עד שמישהו עצר והסיע אותי הביתה. כשאשתי והילדים ראו אותי, אשתי התמוטטה והתעלפה. אחד הילדים שלי אפילו שאל אותי ״מי אתה ואיפה אבא שלי?״ הגענו הביתה והייתי שם רק כמה דקות ואז לקחו אותי לבית חולים. עשו לי כל מיני בדיקות, כולל CT, והזריקו לי תרופות. מצאו אצלי שברים, חבורות ופגיעות בעצמות. שבע מהצלעות שלי נפגעו והיו לי שלושה שברים ביד שמאל. באוזן שמאל אני לא שומע עד עכשיו בגלל הבעיטות שחטפתי. משם העבירו אותי לבית החולים אחר בחלחול. עשו לי שם עוד בדיקות ושחררו אותי.
חזרתי הביתה במצב בריאותי קשה מאוד. לא יכולתי לישון מרוב כאבים. סבלתי מקוצר נשימה, כאבי ראש וצלצולים חזקים באוזניים ובסוף נסעתי שוב לבית חולים בחברון. עשו לי שם עוד בדיקות ונתנו לי עוד זריקות ותרופות. שחררו אותי הביתה ואצטרך לחזור לביקורת.
כשעצרו אותי שקלתי 96 קילו, ויצאתי מהכלא במשקל של 65 קילו.
שבוע אחרי ששוחררתי זימנו אותי לפגישה עם השב"כ. ביום ראשון, 14.4.24, נסעתי ל"עציון" למרות שהמצב הבריאותי שלי היה עדיין גרוע מאוד. נפגשתי שם עם קצין שב"כ, שאיים שיעצרו אותי שוב אם אהיה מעורב במשהו ביטחוני. ואז נתנו לי ללכת הביתה.
בעדות הזאת ניסיתי לפרט חלק ממה שאני זוכר ממסע הייסורים, ההתעללות והיחס האכזרי בבתי הכלא בישראל. אבל חשוב לי לציין שמה שאני סבלתי הוא כאין וכאפס ביחס להתעללות האכזרית לעצורים מעזה. ראיתי איך החזיקו אותם אזוקים בידיים וברגליים ועירומים לגמרי, בחצר, בקור. נתנו להם אוכל כשהידיים והרגליים שלהם קשורות, והם נאלצו לאכול כשהם כורעים על הקרקע כמו חיות ותוך כדי כך סוהרים וסוהרות הכו אותם, קיללו אותם והתעללו בהם. כל אסיר בעולם זכאי לזכויות - אבל מאז 7 באוקטובר אין פה שום זכויות. את כל המעשים האלה עשו אנשים שהם עובדי מדינה.
אני בן 53, ונעצרתי כמה פעמים בעבר. בתקופות הקודמות שלי בכלא מעולם לא חוויתי ולא ראיתי מכות, השפלות ואכזריות כמו במעצר הזה. במעצר הזזה למדתי שני משפטים "ראש למטה" ו-"זה מה יש" כשביקשנו אוכל סביר יותר.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-15.4.24
** העדות בכתב נגבתה בנפרד מראיון הווידיאו ואינה תמליל שלו