ז.א., תושב מזרח ירושלים

ב-10.12.23, בסביבות השעה 13:30, בזמן שנסעתי לעבודה על האופנוע שלי, חסם לי פתאום את הדרך רכב אזרחי מסוג קיה ספורטאז'. מהרכב ירדו ארבעה גברים חמושים במדים אפורים. הם לא הזדהו וישר כיוונו עליי את הנשק שלהם. בלמתי מהר וירדתי מהאופנוע, שנפל על האדמה.

אחד מהם שאל איך קוראים לי, ואחר-כך משך אותי לתוך הרכב. פחדתי מאוד. הם הושיבו אותי בין שניים מהם, ואחד הדביק לי בהתחלה סרט דביק ואפור מסביב לידיים, ואחר כך שם לי אזיקונים ואחריהם אזיקי מתכת. בזמן שהם אזקו לי את הידיים ארבעת הגברים צחקו ולגלגו עליי. אחד מהם אמר לשני להדביק לי גם על העיניים, אבל הוא אמר שבמקום זה הוא יקשור חתיכת בד.

בכל פעם שביקשתי מים או ללכת לשירותים, השוטר היה אומר לי שאסור לדבר

הם לקחו לי את הטלפון. הטלפון צילצל כמה פעמים, אז אחד הגברים התחיל לקלל אותי כי הצלצולים הפריעו לו. הוא קילל את אמא שלי.

במהלך הנסיעה, אחד הגברים הורה לי לדבר בטלפון עם מישהו שהציג את עצמו כ"קפטן" שאחראי על האזור שבו אני גר. איש המודיעין הזה שאל אותי אם אני מרוצה מזה שישראלים נהרגים בעוטף עזה. אמרתי לו שברור שלא. הוא אמר לי שהוא מודה לי על ההזדהות בשם עם ישראל ולמסור ד"ש לאסירים; ככה הבנתי שאני עצור. אני חושב שמי שעצרו אותי היו מהימ"ם, לפי המדים האפורים שלהם.

כשהורידו אותי מהרכב הם אזקו לי גם את הרגליים, וכיסו לי את העיניים בחתיכת בד. לקחו אותי לחדר 4 בתחנת המשטרה במגרש הרוסים - המקום שבו חוקרים פלסטינים. כשהורידו אותי מהרכב, אחד מהם שם לי רגל כדי להפיל אותי, ואחר כך הם שוב ניסו לשים לי רגל כשעליתי במדרגות. הם צחקו עליי תוך כדי כך, ואחד מהם אמר ליגלג על המשקל שלי: "דיר באלכ! זה לא נשבר זה מתפוצץ!". שקלתי אז 150 קילו.

הושיבו אותי על כיסא והשאירו אותי לבד במשך בערך ארבע שעות. הרגשתי רע מאוד. לפני שעצרו אותי הייתי אצל קרדיולוג בגלל שהרגשתי דקירות בלב והתנשפתי בכבדות כשעליתי מדרגות. ביקשתי משוטר שהיה איתי בחדר שיקרא לרופא ואמרתי לו שאני מרגיש כאבים בלב, אבל הוא התעלם ממני. סירבו גם להביא לי מים לשתות. בכל פעם שביקשתי מים או ללכת לשירותים, השוטר היה אומר לי שאסור לדבר. רק אחרי בערך ארבע שעות, לפני שהתחילה החקירה, הם הסכימו לאפשר לי ללכת לשירותים. בשירותים הורידו לי את כיסוי העיניים.

כשהושיבו אותי בחדר החקירה הייתי עדיין אזוק בידיים וברגליים, בלי כיסוי העיניים. החוקר, שהיה בלבוש אזרחי, אמר לי שאני חשוד ביצירת קשר עם ארגונים עוינים, כמו דאעש וחמאס. אמרתי לו שזה לא נכון. החקירה נמשכה בערך עשר דקות. בסוף חתמתי על מסמך בערבית.

הסוהר שעשה את החיפוש נתן לי סטירה בכל פעם שהורדתי פריט לבוש

אחר כך הוציאו אותי לפרוזדור שבין החדרים ושמו לי שוב כיסוי עיניים. הכריחו אותי לכרוע שם על הברכיים – למרות שאמרתי להם שאני לא מסוגל לכרוע הרבה זמן בגלל עודף המשקל שלי. השוטר אמר לי שזו לא בעיה שלו. הם השאירו אותי ככה עד השעה 21:00 בערב. כאב לי מאוד וכמעט בכיתי.

לא נתנו לי אוכל, הייתי רעב וצמא ובמשך כל השעות האלה לא נתנו לי ללכת שוב לשירותים. המפרקים ברגליים ובברכיים כאבו לי מאוד. כשישבתי שם שמעתי צרחות ובכי של אנשים שככל הנראה הרביצו להם.

אחר כך העבירו אותי ועוד ארבעה עצורים – שסיפרו לי שקיבלו קודם מכות – לבית המעצר במגרש הרוסים. לקחו אותנו בניידת משטרה, למרות שהנסיעה לקחה רק דקה אחת.

בכניסה לבית המעצר עשו עליי חיפוש, לקחו לי את טבעת הנישואין וזרקו אותה לפח יחד עם המסמכים על הפיקדונות של הכסף שהחרימו אותי בזמן המעצר. אחר כך הורו לי להתפשט וערכו עליי חיפוש בעירום. הסוהר שעשה את החיפוש נתן לי סטירה בכל פעם שהורדתי פריט לבוש. כשחלצתי את הנעליים הוא לקח אותן והכה אותי איתן על הראש, זה כאב מאוד. היה שם עוד סוהר וגם הוא הכה אותי במהלך החיפוש, שנמשך בערך חמש דקות.

אחר כך לקחו אותי לחדר אחר שבו צילמו אותי ומשם לחדר המתנה, שבו הושיבו אותי על ספסל בטון עם הידיים והרגליים אזוקות והעיניים מכוסות בחתיכת בד. ישבתי שם שעה עד שלקחו אותי לתא שהיו בו חמישה עצורים. ביקשתי מהסוהר אוכל והוא אמר לי שאני בכלל צריך להיות מת, אז למה לו להביא לי אוכל.

נשארתי בלי אוכל עד למחרת בבוקר, ואז הביאו משהו לאכול, נדמה לי שזה היה 50 גרם גבינה לבנה ושתי פרוסות לחם. עברה כבר חצי שנה מאז אז אני לא זוכר בדיוק. הייתי במגרש הרוסים 13 יום, שבמהלכם כל הזמן הכניסו עוד עצורים לתא עד שהיינו 14, למרות שהוא אמור להכיל רק עשרה אנשים. עשרה מאיתנו ישנו במיטות והשאר על מזרונים על הרצפה.

ספרו אותנו שלוש פעמים ביום. נדרשנו לעמוד עם הפנים לקיר, ובכל פעם הסוהרים הרביצו לנו והשפילו אותנו: סטירות, בעיטות, מכות באלות ברזל ועץ. משך הזמן שבו הכו אותנו השתנה מפעם לפעם אבל תמיד הכו אותנו. היו עצורים שנפצעו בספירה. באחת הספירות הסוהרים זרקו את כולנו על הרצפה והתחילו לקפוץ עלינו ולצחוק, זה נמשך כמה דקות.

מייד כשהגענו לכלא הנגב הכריחו אותנו לכרוע, כמו בתפילה, עם המצח על הקרקע והידיים על הראש. אסור היה להרים את הראש מהאדמה

היו לי כדורים ליתר לחץ דם שלקחתי פעם ביום. פעם אחת, כשהסוהר קרא לי כדי לקחת את התרופה ושמתי את הכדור בפה, הסוהר התחיל לתת לי סטירות ולצעוק עליי לבלוע את הכדור טוב.

הייתה תאורה בתא מ-21:00 בערב עד 9:00 בבוקר. בתא לא היו חלונות, אז היה צריך תאורה גם בשעות היום, אבל לא הדליקו אותה אז, אלא דווקא בלילה כשניסינו לישון, וזה פגע לנו באיכות השינה.

למחרת המעצר שלי, לקחו אותי לחדר שבו צפיתי ב"זום" באולם בית המשפט שבו ישבו עורך דין, שופט ואנשים אחרים. הם החליטו להאריך את המעצר שלי, וכעבור שישה ימים אמרו לי שהוצא לי צו מעצר מנהלי למשך חודשיים.

ביום החמישי למעצר החרימו את כל הבגדים של העצורים, חוץ ממה שהיה עלינו. לקחו לנו גם את המגבות. בניגוד למה שהיה בעבר, הם הפסיקו לספק אבקת כביסה או מקום לכבס בו את הבגדים. השירותים היו בתוך החדר, והיתה גם מקלחת אחת. חמישה ימים אחרי המעצר שלי הם הפסיקו לספק מים חמים והתקלחנו רק במים קרים, בלי סבון או שמפו.

שבוע אחרי שמסרו לי את ההחלטה על המעצר המנהלי העבירו אותי לכלא הנגב יחד עם עוד שלושה עצורים – אחד מהגדה המערבית ושניים מירושלים. היינו אזוקים בידיים וברגליים ובזמן שהובילו אותנו לרכב ההעברות הסוהרים התנפלו עלינו במכות ובבעיטות.

הנסיעה לכלא הנגב לקחה בערך שלוש שעות. הייתי רעב וצמא, כי לא אכלתי כלום מאז שהוציאו אותי מהתא וכל העניין לקח כמה שעות טובות. מייד כשהגענו לכלא הנגב הכריחו אותנו לכרוע, כמו בתפילה, עם המצח על הקרקע והידיים על הראש. אסור היה להרים את הראש מהאדמה.

אחרי שעה לקחו אותי לחיפוש בעירום ומשם לחדר החקירות. בחקירה שאלו אותי למה אני עצור ואצל איזה ארגון אני רוצה לשהות בכלא – פתח, חמאס, ג'יהאד, פלגי השמאל, או אחרים. החוקר אמר לי שאני בטח יודע איפה האסירים מחביאים את הטלפונים, כי הייתי אסור שבע שנים בעבר. אמרתי לו: "אני לא יודע על מה אתה מדבר" ואז הוא התחיל לקלל את אמא שלי ואיים להכות אותי עם פטיש עטוף בעור, שבמהלך החקירה הוא דפק איתו על השולחן.

אחרי עשר דקות החזירו אותי למקום שבו כרעתי קודם על הקרקע, ושוב אילצו אותי לכרוע באותה תנוחה במשך ארבע שעות. עדיין לא קיבלתי אוכל או מים ולא איפשרו לי ללכת לשירותים. זה היה שיא ההשפלה והעלבון, מעבר לכאב הגופני.

בסוף לקחו אותי לתא. אזקו לי את הידיים והסוהר שהוליך אותי תפס אותי בצוואר והכריח אותי לכופף את הגב ולהרכין את הראש בזמן ההליכה. אני רוצה להגיד, ישבתי בעבר שבע שנים בכלא; אף פעם לא עברתי השפלה כזו ולא נחשפתי לדיכוי כזה ולפגיעה כזו בכבוד האדם. השינוי הזה התחיל בעקבות ה-7 באוקטובר 2023.

הכניסו אותי לאגף 26, לתא שמיועד לחמישה אנשים אבל היו בו שישה. דחפו אותי פנימה וראיתי את העצורים האחרים עומדים עם הפנים לקיר בפינות החדר, חלקם רעדו מפחד. זאת הייתה הפעם ראשונה שראיתי עצורים עומדים ככה עם הפנים לקיר ונלחצים כל כך ברגע שהסוהר פותח את דלת התא. כשישבתי בעבר במאסר האסירים עמדו ליד הדלת או נשארו יושבים כשהסוהרים נכנסו – חוץ מאשר בספירה, שבה כולם היו צריכים לעמוד, אבל לא במקום מסוים בחדר. כל זה השתנה מאוד.

כאן התחיל מסע הסבל שלי בקציעות. בזמן הספירה כולם היו צריכים להצטופף בפינה אחת של התא, ולכרוע עם הראש על האדמה, והידיים מעל הראש. האסירים היו חייבים להצטופף בפינה אחת של החדר. זה נוהל חדש שלא היה קיים לפני 7 באוקטובר.

בחודש וחצי הראשונים בקציעות, היתה תאורה בחדר רק אחרי השעה 20:00. אחר כך התחילו לנתק את החשמל ביום ובלילה. רק בזמן הספירה היו מדליקים את האור כדי שהסוהר יוכל לספור את העצורים.

חודשיים אחרי שהגעתי לא היה מים חמים כל הזמן. עד היום ה-60 לצערי התקלחתי פעם בשבועיים מחוץ לחדרים. היו שם עשר מקלחות והקציבו לכל אסיר חמש דקות למקלחת. התקלחנו בלי סבון וגם לא היו מגבות.

גם אספקת מי הברז הקרים בחדרים הוגבלה לשעה אחת ביום, מ-14:30 עד 15:30. אפשר היה להשתמש בשירותים – שנמצאים בתוך התא – רק במהלך השעה הזו, כי אחרת אי אפשר היה להוריד מים. אבל לפעמים אנשים לא יכלו להתאפק וזה היה מגעיל, וגרם לצחנה ולתנאי היגיינה קשים.

בשביל לשתות היו לנו שני בקבוקי מים של ליטר וחצי והכמות הזו הייתה צריכה להספיק לעשרה עצורים במשך 23 שעות, עד שחידשו את הזרם בברז. היינו מטהרים את עצמנו לתפילה בלי מים, כי פשוט לא היו לנו. בחודש האחרון שלי במעצר, מהיום השני של רמדאן, החזירו את אספקת המים הקרים לחדרים במשך כל היום.

החרימו את כל ספרי הקוראן וכשהסוהרים מצאו קוראן במהלך חיפוש, הם היו זרקו אותו על הרצפה ודרכו עליו

אחרי 7 באוקטובר הם גם החרימו את כל ספרי הקוראן וכשהסוהרים מצאו קוראן במהלך חיפוש, הם היו זרקו אותו על הרצפה ודרכו עליו. גם שטיחי התפילה ומחרוזות התפילה הוחרמו, ונאסרה בכלל התפילה – גם קבוצתית וגם פרטנית. היה אסור להתפלל בקול, והיו אסירים שהוכו בגלל שהתפללו לבדם בקול. רק חודש לפני תחילת חודש הרמדאן הם אפשרו לעצורים לחזור להתפלל באופן פרטני, אבל בלי קול. תפילה עם משתיק קול!

בנוסף לספירה היומית, שנועדה להשפיל את העצירים, היו עורכים חיפוש יומי בתאים: היו אוזקים לנו את הידיים, מוציאים אותנו מהתאים, ומרביצים לנו ובועטים בכולם; אחר כך היו עושים חיפוש בתא, כולל החלונות, הקירות והרצפה. כך מדי יום: שלוש ספירות וחיפוש אחד ביום. לפעמים, במהלך החיפוש היומי, הם היו מרטיבים לנו את הבגדים והמזרונים.

היציאה לחצר בוטלה, וכמעט לא הייתה לנו בכלל הזדמנות ללכת ולזוז או לנשום אוויר נקי.

מאז 7 באוקטובר המרפאות הפסיקו לפעול. רק בחודש האחרון של המעצר שלי, פתחו שוב את המרפאה, אבל הרשו רק לשני אסירים ביום להגיע לשם, מתוך 1,300 אסירים באגף ג' שבו הייתי. ומדובר באנשים שלא קיבלו טיפול במשך חמישה חודשים. בזמן הספירה היה מגיע עם הסוהרים חובש שהביא כדור אקמול אחד לכל עשרת האסירים שבתא. כלומר, הטיפול בכל המחלות של כולם היה כדור אקמול אחד.

בגלל תנאי ההיגיינה האיומים, הגבלת הגישה למים, מניעת המים החמים וזה שאסרו עלינו לכבס או להחליף בגדים, התפתחו אצל חלק מהעצורים מחלות עור. חלק סבלו גם מטחורים שנבעו מהעצירות שנגרמה מהמחסור במים ומזה שיכולנו להשתמש בשירותים רק בשעה שבה היתה אספקת מים. התזונה הירודה, מבחינת איכות וכמות, גם החריפה את העצירות וגרמה לעצורים מחלות מעיים.

האוכל שהביאו לנו לא היה מבושל כמו שצריך. למשל היו נותנים לנו אורז שרק הושרה במים חמים, בלי לבשל אותו, והכמות הייתה בערך שלוש כפות לאסיר. לזה הוסיפו כף שעועית או דגנים לאדם. או שקיבלנו שתי נקניקיות ו-7 פרוסות לחם לכל אסיר בתוספת כף כרובית, רבע מלפפון ורבע עגבנייה. קיבלנו ארוחה אחת ביום, ולפעמים שתיים. האוכל היה בלי מלח ותבלינים. את הפלטה שהאסירים השתמשו בה בעבר לחימום האוכל, החרימו וגם לקנות בקנטינה היה אסור.

בזמן הספירה היה מגיע עם הסוהרים חובש שהביא כדור אקמול אחד לכל עשרת האסירים שבתא

העובדה שהחרימו לנו את כל הבגדים חוץ ממה שהיה עלינו ושאסרו עלינו לכבס, גם גרמה לצחנה בחדר, בנוסף למחסור במים חמים במקלחת ובמים בכלל לשירותים. אני אישית נשארתי באותם בגדים, בלי לכבס אותם, במשך שישה חודשים.

הביקורים נאסרו וכל הזמן הזה לא היה שום קשר עם אף גורם מחוץ לכלא – משפחה, עורכי דין, הצלב האדום – אף אחד. רק חודש לפני השחרור שלי אפשרו לי להיפגש עם עורך דין בכלא.

במהלך המעצר שלי, האריכו לי את צו המעצר המנהלי כל פעם מחדש: בהתחלה בחודשיים, אחר כך בעוד חודשיים ואז בעוד 50 יום. כל פעם היו לקחו אותי בשעה 8:00 בבוקר לחדר שבו השתתף בדיון דרך ה-"זום", שהתחיל בשעה 14:00. עד אז הכריחו אותי, ואת שאר העצורים שהביאו לשם, לחכות בכריעה על הארץ, בלי אוכל או מים.

שוחררתי ב-30.3.24. בשעה 7:30 בבוקר הוציאו אותי מהתא, ולקחו אותי לחדר אחר. שם הכריחו אותי לחכות באותה תנוחה מכאיבה – כריעה על הברכיים עם הראש על האדמה והידיים על הראש. החזיקו אותי ככה במשך ארבע שעות בלי אוכל ומים ובלי ללכת לשירותים. כל הזמן הזה בני המשפחה שלי חיכו לי מחוץ לכלא.

* העדות נגבתה ע"י תחקירן בצלם עאמר עארורי ב-7.4.24