פ.ג., תושב מחוז חברון

ב-17.10.23, בסביבות השעה 1:25 אחרי חצות, התעוררנו מדפיקות חזקות על דלת הבית. פתחתי את הדלת וראיתי קצין ישראלי וארבעה חיילים, ועשרות חיילים נוספים היו פרוסים מסביב לבית. הקצין שאל אותי איך קוראים לי ודרש את תעודת הזהות שלי, נתתי לו אותה והוא אמר לי שהם באו לעצור אותי. ביקשתי ממנו שיאפשר לי לנעול נעליים וללבוש מעיל שלי, כי היה קר. הוא סירב בהתחלה, אבל בסוף הסכים ו הורה לי לנעול אותן מהר. אשתי הביאה לי את הנעליים ונעלתי.

הגיע רופא צבאי וגם הוא קילל אותנו. אני דובר עברית ושמעתי אומר לקצין: למה הבאת אותם לפה? היה מספיק לירות להם בראש

החיילים כיסו לי את העיניים ואזקו לי את הידיים באזיקוני פלסטיק מאחורי הגב, ואז הם לקחו אותי בריצה מרחק של 200 מטרים והכניסו אותי לג'יפ צבאי, שנסע ועצר ברחוב שאני לא מכיר. הם הביאו לג'יפ עצור נוסף. הם התייחסו אליו באלימות ושמעתי את הצעקות שלו. היה שם קצין שצעק עליו, העליב אותו ואיים עליו ובכל פעם העצור הגיב למה שהקצין אמר ואז הקצין הכה אותו. הוא כינה אותו דאעש ואמר שאחרי מה שחמאס עשה בעוטף עזה הם יחסלו את כל תושבי הרצועה.

הג'יפ הסיע אותנו למנהלת התיאום והקישור של הצבא הישראלי והורידו אותנו בחצר. ראיתי מתחת לכיסוי העיניים עצורים אחרים יושבים על הקרקע בחצר עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. החיילים הטיחו בהם עלבונות וקללות. לקחו אותנו למרפאה והושיבו אותנו על כיסאות ממתכת. הגיע רופא צבאי וגם הוא קילל אותנו. אני דובר עברית ושמעתי אומר לקצין: למה הבאת אותם לפה? היה מספיק לירות להם בראש. הרופא שאל אותנו כמה שאלות על מצבנו הבריאותי ומילא טופס רפואי. סיפרתי לו שאני סובל ממחלת לב ושעברתי ניתוח לב פתוח. אחר-כך לקחו אותנו בחזרה לחצר ונשארנו שם עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות עד הבוקר. היה קר מאוד והרגשתי שהדם קופא לי בעורקים.

בסביבות השעה 8:00 החיילים לקחו אותי ושלושה עצורים נוספים באוטובוס, עדיין עם כיסוי עיניים ואזיקים. הגענו לתחנת המשטרה בקריית ארבע והורידו אותנו בחצר. מתחת לכיסוי העיניים ראיתי בערך 20 עצורים יושבים על הקרקע, אזוקים ועם עיניים מכוסות. כולם היו מבוגרים, מעל גיל 55 והיו סביבם כמה חיילים שבעטו בהם וקיללו אותם. הושיבו אותי ואת שלושת העצורים שהיו איתי ברכב לידם, ואז התחילו לקחת אותנו אחד אחד לחדר חקירות.

החיילים הכניסו אותי לחדר חקירות שהיה בו חוקר שמדבר ערבית שוטפת. החוקר האשים אותי שאני פעיל בחמאס, משתתף בתהלוכות ומפרסם פוסטים מסיתים בפייסבוק. הכחשתי את ההאשמות. אחרי בערך עשרים דקות של חקירה, החוקר הורה לי לחתום על העדות שלי וסירבתי.

אחרי שאמרתי להם שאני סובל ממחלת לב, הם הכו אותי שוב ושוב באזור החזה

אחר-כך, שוטר מלווה בארבעה חיילים לקחו אותי לחדר אחר כדי לקחת ממני טביעות אצבע. לפני שהורידו לי את האזיקים בשביל זה, הוא הזהיר אותי שאם לא אעשה כל מה שאומרים לי החיילים יירו לי בראש. אחרי שלקחו ממני טביעות אצבע וצילמו אותי, ואחרי שסיימו לחקור את שאר העצורים – שכולם היו מבוגרים ממני – החיילים העלו אותנו לרכב ובזמן שנסענו הם קיללו אותנו, ירקו עלינו ובעטו לנו ברגליים.

לקחו אותנו לכלא עציון ושם זרקו אותנו מהרכב באלימות לחצר כשהעיניים שלנו מכוסות. הושיבו אותנו שם והחיילים התחילו להכות אותנו עם הרובים, לבעוט בנו, לירוק עלינו ולהשפיל אותנו. בכל פעם שאחד העצורים אמר להם שהוא חולה או פצוע, הם הכו אותו בכוונה במקום שעליו הוא התלונן. אחרי שאמרתי להם שאני סובל ממחלת לב, הם הכו אותי שוב ושוב באזור החזה. שמעתי את הצעקות של עצור אחד שאני מכיר מקודם, שסובל מקדחת ים-תיכונית, החיילים תקפו אותו באכזריות. עצור אחר אמר להם שהוא סובל מפריצת דיסק ומכאבים בעמוד השדרה, אז הם הכו אותו בכוונה בגב. החיילים גם השתינו על חלק מהעצורים. היינו צמאים, אבל החיילים הכו אותנו ובעטו בנו בכל פעם שמישהו ביקש לשתות מים או ללכת לשירותים. אחד העצורים סיפר לי אחר כך שחייל השתין עליו ואז ניגב את איבר המין שלו על הפנים שלו.

נשארנו ככה עד השעה 20:30 ואז הסוהרים לקחו אותנו לחיפוש בעירום. לקחו לי את התרופות. אחר כך הם הכניסו אותי לתא עם עוד עשרה עצורים, שהיו בו מיטות מתכת ורק סדינים דקים במקום שמיכות, והיה קר מאוד. היו בתא שירותים פתוחים ומלוכלכים מאוד והריח היה נורא. לא קיבלנו מזון או שתייה. נשארנו בתא הזה למשך הלילה.

למחרת בבוקר, בסביבות 6:00, אחרי הספירה, הם הוציאו אותנו לחצר כדי לאכול ארוחת בוקר. היינו בערך 30 עצורים. ארוחת הבוקר כללה לבנה ושתי פרוסות לחם, וכמובן שנשארנו רעבים. אחרי חמש דקות החזירו אותנו לתאים. בארוחת הצהריים שוב הוציאו אותנו לחצר ונתנו לנו קערת פסטה שהייתה כל-כך מלוחה שאי אפשר היה לאכול אותה, ואז החזירו אותנו לתאים. ארוחת הערב הייתה קערת אורז, שגם הוא היה מלוח כל-כך שלא יכולנו לאכול אותו.

אחרי יומיים בעציון העבירו אותי באוטובוס עם עוד 50 עצורים לכלא עופר. הכניסו את כולנו לתא בשטח של 4x4 מטר. היה כל-כך צפוף שם שבקושי יכולנו לנשום. הסוהרים התחילו לקחת אותנו אחד אחד לחקירת שב"כ ואחרי זה לחיפוש בעירום ואז נתנו לנו מדי שב"ס ולקחו אותנו לאגפי הכלא.

אותי לקחו לאגף 14 – אגף המעבר. האגף היה עמוס מאוד, היו בו בערך 120 עצורים. הכניסו אותי לחדר עם עוד 11 עצורים שהיו בו שש מיטות. שישה ישנו על המיטות והשאר על מזרונים דקים על הרצפה. השמיכות היו קלות מאוד והחדר היה קר מאוד, עם חלונות פתוחים. האוכל היה גרוע ובכמויות קטנות מאוד, היינו ממש רעבים. לא היו שם שום תנאים מינימליים. גם מים חמים לרחצה או סבון לא היו. התקלחנו במים קרים.

ביקשתי מהסוהר להביא את התרופות שלי, והוא ענה לי בערבית: "תמות"

בגלל שבעציון לקחו לי את התרופות, ביומיים הראשונים בעופר לא היו לי. התחלתי להרגיש סחרחורת, חוסר שיווי משקל, והתקשיתי ללכת. ביקשתי מהסוהר להביא את התרופות שלי, והוא ענה לי בערבית: "תמות". דפקתי על דלת התא במחאה והגיעו קצין ואחות שאמרו לי שהם יביאו לי תרופות ומאוחר יותר הביאו לי. הם אמרו שרק חולי לב, יתר לחץ דם וסוכרת יקבלו תרופות. ביום השמיני למעצר הודיעו לי שהוצא נגדי צו מעצר מנהלי לתקופה של שישה חודשים.

ב-23.10.23, בשעות הערב, הסוהרים הכניסו לתא שלנו שני צעירים מהכפר בית סירא במחוז רמאללה. לאחר מהם קראו ערפאת חמדאן, בן 24, והשני היה שכן שלו. חמדאן נראה חולה ועייף והתנשם. הוא נשכב על מזרון על הרצפה והתקשה לדבר. הוא ניסה לקום כדי להתפלל איתנו את תפילת הערב הראשונה, אבל לא הצליח וחזר לשבת על הרצפה. הוא נשען על הקיר ואמר לנו שהוא רעב. נתנו לו קצת אורז ועדשים מבושלות ששמרנו, אבל הוא אכל רק שתי כפות ולא הצליח לבלוע את השלישית. נתנו לו גם קצת מים לשתות. ראינו שהמצב הבריאותי שלו מחמיר, הוא התחיל להקיא ולהתנשם. השכן שלו אמר שהוא חולה בסוכרת נעורים, ושהוא סובל מהתקף סוכרת וצריך לפנות אותו מייד לבית חולים. קראנו לסוהרים ובקשנו שיביאו רופא, אבל הם התעלמו מאיתנו.

בסביבות השעה 5:00 בבוקר, בזמן הספירה, אמרנו לקצין שערפאת חולה מאוד, שמצבו הבריאותי מחמיר ושהוא מחוסר הכרה. הקצין אמר לנו שהוא יקרא לחובשים והלך. אחרי 20 דקות בערך הגיעו שני חובשים לדלת התא בליווי קצין וסוהרים ואמרו לנו להביא את ערפאת לדלת כדי שיוכלו לבדוק אותו דרכה. אמרנו להם שהוא מחוסר הכרה ולא יכול להגיע לדלת. אחד החובשים איים שאם לא נביא את ערפאת לדלת הם יעזבו. נאלצנו לגרור אותו מחוסר הכרה לדלת התא והרמנו אותו כדי שיוכלו לבדוק אותו דרכה. החובש לא הצליח לבדוק אותו ככה, לכן אחד העצורים לקח את מכשיר בדיקת הסוכר מהחובש ובדק את ערפאת. התברר שרמת הסוכר שלו נמוכה מאוד. אמרתי לחובשים שזה מצב מסוכן ושערפאת גוסס, אבל הם התעלמו ממני ועזבו אחרי 10 דקות עם הקצין והסוהרים שליוו אותם. אחר כך הם חזרו ולקחו את ערפאת למרפאה של הכלא. אחרי שעה בערך החזירו אותו. הוא לא היה מסוגל לעמוד ונשען על אחד הסוהרים שהכניסו אותו לתא. הסוהר אמר שערפאת זקוק לאוכל ולשתייה, ועניתי לו שאין לנו במה להאכיל אותו. הוא אמר שנחכה לארוחת הבוקר.

ערפאת ישב על הקרקע ונשען על הקיר עד לארוחת הבוקר, שהייתה בסביבות השעה 9:00. הוא אכל רק שתי נגיסות, שתה מעט מים, וחזר להישען על הקיר, הוא התנשם מאוד. קראנו שוב לחובש כדי שיבדוק אותו, והוא אמר שנקרא לו כשערפאת ילך לעולמו. ערפאת נשאר ככה ואז הוא נרגע והפסיק להתנשם. הוא עדיין ישב עם הגב לקיר וחשבנו שהוא נרדם. אמרתי לאסירים שיתנו לו לנוח קצת אבל ערפאת לא התעורר. אחרי שעה וחצי ראינו נוזל יוצא לו מהפה. אחד האסירים בדק את הדופק שלו וצעק שערפאת מת. התחלנו לצעוק לסוהרים ודפקנו חזק על הדלת. קצין ועשרה סוהרים הגיעו לתא ואמרנו להם שערפאת מת. הם לקחו את ערפאת מהחדר ומאוחר יותר שאלתי עליו את אחד הסוהרים והוא אמר שפינו אותו לבית חולים.

אחרי ארבעה ימים הסוהרים הביאו עצור חדש, שסיפר לנו שערפאת מת ביום שבו הוציאו אותו מהחדר. ערפאת היה זקוק לתרופות ולמזון מותאם לסוכרת שלו, והיה צריך לאכול לעיתים קרובות. אבל להנהלת הכלא לא היה אכפת והוא מת כתוצאה מהזנחה וממחסור במזון.

הסוהרים הכו אותנו באלות וצעקו עלינו לקום בזמן שברקע השמיעו את ההמנון הישראלי

באחד הימים במהלך השהות שלי בכלא עופר, הסוהרים לקחו אותנו בקבוצות כשהעיניים שלנו מכוסות והידיים שלנו אזוקות וזרקו אותנו לתוך רכב, אחד על השני. אז נסענו קצת ואז העבירו אותנו לסוהרים אחרים שהיו רעולי פנים. אחד מהם הכה אותי בפנים עם קסדת המתכת שלו. הם זרקו אותנו החוצה מהרכב ונפלנו על הפנים, אנשים נפצעו בפנים ולחלק נשברו האפים. הסוהרים הכו אותנו באלות וצעקו עלינו לקום בזמן שברקע השמיעו את ההמנון הישראלי, "התקווה" בעוצמה גבוהה. הכריחו אותנו לשיר שאנחנו אוהבים את ישראל ושונאים את חמאס. דחפו לנו אצבעות לעיניים ולחצו חזק. מי שהרים את הראש חטף מכות בראש.

הביאו אותנו לקציני שב"כ, שאיימו עלינו ודיברו על 7 באוקטובר ועל מה שחמאס עשה בעוטף עזה. אחרי זה החזירו אותנו לרכב שלקח אותנו בחזרה לאגף בכלא עופר. גם שם תקפו אותנו באלימות, קיללו אותנו וירקו לנו בפנים.

הסוהרים נהגו להכניס לתאים כלבים ולשסות אותם בנו בזמן שהם הכו אותנו. היו תקפו אותנו מדי יום. הם היו לוקחים כמה עצורים לחקירה, ומחזירים אותם אחרי שהוכו קשות. לפעמים העצורים חזרו עם פצעים קשים ועם שברים בצלעות, אבל הם לא קיבלו שום טיפול רפואי. הפצעים של העצורים היו מזדהמים ולקח הרבה זמן עד שהם הגלידו בלי טיפול. אחד העצורים הוחזר לתא עם פצע עמוק בראש ובמצח ושריטות בפנים מציפורני כלב, שברים בצלעות ונפיחות בעין. הוא לא קיבל טיפול.

במשך כל תקופת המעצר שלי לא הייתי בקשר עם המשפחה שלי , ולא היו ביקורים של עורכי דין או של הצלב האדום. בסוף חודש דצמבר העבירו אותי לאגף 18 ואז גיליתי שהבן שלי, בן 21, עצור באותו אגף. הוא עצור עד היום.ב-25.2.24 שוחררתי עם עצורים נוספים. במהלך הכליאה שלי ירדתי 25 קילו והמצב הבריאותי שלי הדרדר ועכשיו אני זקוק עכשיו לטיפול רפואי. ישבתי בעבר 14 שנים בכלא, אבל בחיים לא חוויתי אכזריות והשפלה כאלה.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-19.3.24