הדיל א-דחדוח-זאזא, בת 24 ואם לשניים, תושבת שכונת א-זייתון בעיר עזה
כשהמלחמה פרצה נשארנו בבית שלנו בשכונת א-זייתון בעיר עזה: אני, בעלי, רושדי, בן 30, ושני הילדים שלנו, מוחמד, בן ארבע וזיין, בן שנה. ההורים והאחים של בעלי גרו באותו בניין. כל הזמן שמענו ירי והפצצות כבדות מסביב, אבל נשארנו, עד שהבית שלנו נפגע ונגרם לו נזק. עברנו לבית של דוד של בעלי ל-20 יום, ואז, כשהוכרזה ההודנה (הפסקת האש), חזרנו הביתה.
אחד הגיסים שלי נהרג מהירי וגיס אחר נפצע כשניסה לעזור לו. החיילים פוצצו את הקיר של הבית ונכנסו אלינו למרתף
ההפצצות התחדשו אבל נשארנו בבית וכשהיה מפחיד במיוחד הלכנו למרתף של השכנים. ב-6.12.23, כשהסתתרנו במרתף של השכנים, התחיל ירי על הבית. היינו שם בערך 20 אנשים. אחד הגיסים שלי נהרג מהירי וגיס אחר נפצע כשניסה לעזור לו. החיילים פוצצו את הקיר של הבית ונכנסו אלינו למרתף. זה היה מפחיד מאוד. נלחצתי ופרצתי בבכי.
החיילים הוציאו אותנו מהמרתף. הם לקחו את הגברים, אזקו את הידיים שלהם וכיסו להם את העיניים. אחר כך הם הוציאו גם אותנו הנשים ואת הילדים, ולקחו אותנו לאחת הדירות. הם לקחו מכולן את תעודות הזהות והטלפון, וקשרו כל תעודה לטלפון של אותה אישה.
קצין קרא לי ואמר לי שהוא רוצה לעשות לי בדיקת דם. נבהלתי ונלחצתי. התחלתי לבכות וגם זיין התינוק בכה. הקצין לקח אותי החוצה וזיין נשאר עם סבתא שלו. בחוץ ראיתי את בעלי ואת אבא שלו, זיאד, אחיו איימן ושני שכנים.
חיילת שהחזיקה תיק קטן תפסה אותי ביד והובילה אותי לבית אחר. הייתי מבוהלת ובכיתי כל הזמן. הביאו גם את בעלי ואת חמי לאותו בית. בתוך הבית היא ועוד חייל אזקו לי את הידיים באזיקונים וכיסו לי את העיניים בחתיכת בד. הם נתנו לי זריקת הרדמה, ואז החייל שאל אותי אם היא משפיעה. עניתי לו שגם כשעשו לי ניתוח קיסרי ההרדמה לא השפיעה עליי והייתי בהכרה.
החיילים נתנו זריקת הרדמה גם לבעלי. הם עשו לנו בדיקת דם. שמו לנו גם משהו בפה, אני לא יודעת מה זה היה. אחרי ששוחררתי חמותי סיפרה לי שהם לקחו גם את הילדים לכמה דקות, ומוחמד סיפר לה אחרי שהחזירו אותם שעשו להם בדיקות.
היינו בבית הזה עד למחרת ואז לקחו אותי ואת בעלי למקום שהיה מלא בגברים. את אבא שלו לקחו למקום אחר. ראיתי את זה כשהצצתי מתחת לכיסוי העיניים. אני חושבת שהייתי האישה היחידה שם. הייתי עייפה מאוד ולא הרגשתי טוב. היו לי כאבים בחזה אחרי שלא הנקתי את זיין יומיים רצופים. החיילים גם הכו אותי בגב ובחזה.
החיילים הורו לי להוריד את החיג'אב. אחד מהם אמר לי: "אני הרגתי את בעלך ואני רוצה לקבור אתכם חיים, שהכלבים יאכלו אותכם"
אחר כך הכניסו אותי לתוך בור בקרקע. כשהייתי בתוכו, עם כל העצורים האחרים, החיילים הורו לי להוריד את החיג'אב. אחד מהם אמר לי: "אני הרגתי את בעלך ואני רוצה לקבור אתכם חיים, שהכלבים יאכלו אותכם".
כעבור בערך חצי שעה הוציאו אותנו מהבור והעלו אותנו למשאית. היו שם גברים שהיו ממש דבוקים אליי. בשלב הזה חשבתי שבעלי נהרג. אחרי ששוחררתי ראיתי שהם צילמו אותנו במשאית. רואים אותי שם בתמונה. המשאית נסעה למתקן מעצר מחוץ לרצועה. הכניסו אותי שם לתא עם נשים שכבר היו שם. את הגברים שמו בנפרד. הייתי תשושה אחרי שלושה ימים של סבל בלתי פוסק ומכות.
כעבור יומיים הביאו עוד נשים מהרצועה וכבר היינו 19 נשים בתא. היה שם קר מאוד ורטוב והייתה רק שמיכה אחת לכולנו.
אחר כך העלו אותנו לאוטובוס. תפסו אותנו וסחבו אותנו אליו כמו חיות, עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות, ותוך כדי כך נתנו לנו מכות בראש. החיילים אמרו לנו שוב ושוב: "אתן חמאס".
האוטובוס לקח אותנו למתקן מעצר בשם ענתות, ושם חיילות אמרו לי להתפשט ולהישאר בתחתונים וככה הן ערכו עליי חיפוש. אחר כך הן נתנו לי ללבוש טריינינג אפור. כל הזמן הזה הן הכו וקיללו אותי. הייתי במתקן הזה תשעה ימים, ימים של תשישות, קור עז, ורעב. הייתי אזוקה כל הזמן.
אחר כך העבירו אותנו לכלא באר שבע ושם נשארנו עוד חמישה ימים. הוציאו אותנו כל פעם לחצר והכו אותנו שם. זה היה מתיש וקשה.
אחר כך העבירו אותנו לכלא דמון ליד חיפה ושוב עברתי חיפוש בעירום. לקחו אותי לחקירה חמש פעמים, ובכל פעם שאלו את אותן שאלות: "את חמאס? איפה היית ב-7 באוקטובר?". הם שאלו גם על א-סינוואר, ועל המנהרות, ובכל פעם אמרו לי שהם הרגו את בעלי והילדים שלי. הוחזקנו שם באגף 9, עם אסירות מהגדה שעזרו לנו. עשינו מקלחת והן נתנו לנו בגדים שלהן, לי ולכל העצירות מעזה.
חיילות אמרו לי להתפשט ולהישאר בתחתונים וככה הן ערכו עליי חיפוש [...] כל הזמן הזה הן הכו וקיללו אותי
החזיקו אותי בדמון בערך 40 יום.
אחרי 54 ימי מעצר, ב-26.1.24, לקחו אותנו למעבר כרם שלום ושחררו אותנו. לא החזירו לנו את הפיקדונות: כשעצרו אותי היו עליי תכשיטי הזהב שלי, 4,900 שקל, ו-370 דינר וגם תעודת הזהות והטלפון שלי. יש לי קבלה על הפיקדונות האלה. הלכנו ברגל כמה קילומטרים עד שהגענו למעבר כרם אבו סאלם.
הגענו למשרדי האו"ם במעבר. כולנו היינו תשושות. ביקשתי מאנשי האו"ם להתקשר לבעלי, והוא הגיע אחרי שעה.
כשראיתי את בעלי לא זיהיתי אותו. הוא נראה אחרת לגמרי, אחרי שהיה עצור במשך 33 יום ועבר עינויים. הוא שוחרר לפניי.
עכשיו אני פה באוהל ברחוב ברפיח, עם בעלי והילדים שלנו. גיסי וגיסתי הביאו אותם אלינו לפני כמה ימים. הם היו איתם בשכונת א-זייתון בעזה כל הזמן הזה. גם הילדים נראו מותשים. רק חיבקתי אותם ובכיתי.
אני כל-כך עייפה. והמצב הכלכלי שלנו מאוד קשה. אין לנו אוכל ולא בגדים. הילדים רעבים וקר פה מאוד. אני הולכת למחנה אחר כדי להשיג אוכל אבל לא מצליחה להשיג חלב לזיין, שעדיין ינק לפני שעצרו אותי. מוחמד בכלל לא מזהה אותי ולא מתקרב אליי. הוא רוצה רק את אבא שלו. עכשיו יש לו אנמיה בגלל התזונה הלקויה. הרעב הורג אותנו. עכשיו גם רמדאן, וזה רק מדגיש את המחסור הנורא שבו אנחנו חיים.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-18.3.24