מוחמד סרור, בן 34 ואב לשניים, תושב ניעלין שבמחוז רמאללה
אני מתפרנס ממכירת ירקות. לאורך השנים הצבא הישראלי עצר אותי חמש פעמים, בפעם הראשונה בשנת 2008, והאחרונה אחרי 7 באוקטובר ותקופות המעצר נעו בין ארבעה לשישה חודשים. אחד מהמעצרים היה מעצר מנהלי, ואחר היה בטענה להסתה בפייסבוק. אבל המעצר אחרי ה-7 באוקטובר היה שונה לחלוטין מכל המעצרים האחרים.
ב-18.10.23, בסביבות 2:00 לפנות בוקר, כוח צבאי, בראשות קצין שב"כ, פלש לבית שלי בשכונת ואדי אל-עין, כשהייתי בשוק של שכם – קניתי שם ירקות לחנויות שלי בניעלין. כשהם לא מצאו אותי בבית, הם פלשו לבתים של האחים התאומים שלי, עבד א-רחמאן ואחמד, בני 29. הקצין התקשר אליי מהטלפון של עבד, הציג את עצמו כ"בשאר", ואיים עליי שהם עצרו את האחים שלי וישחררו אותם רק אם אסגיר את עצמי. הסברתי לו שאני בשכם והוא אמר לי שיש לי 30 דקות להגיע. אמרתי לו: ״איך אני אבוא אליך משכם תוך חצי שעה?״. ביקשתי ממנו לאפשר לי להסגיר את עצמי במחסום חווארה, אבל הוא סירב. הצעתי שאגיע בבוקר למחנה עופר וגם לזה הוא סירב. הוא התעקש שאגיע למחסום נעלין ואמר לי שאם לא אגיע, איחשב למבוקש נמלט. אמרתי לו שאין לי שום כוונה לברוח. לא הייתה לי ברירה, יצאתי מהשוק ונסעתי בחזרה לכיוון ניעלין, אבל הנסיעה התארכה בגלל המחסומים והכבישים הסגורים בגדה והגעתי רק בשעה 5:00.
במהלך המעצר, כל מי שביקש ללכת לשירותים או לשתות מים, חטף אגרופים ובעיטות קשות מהשומרים
כשהגעתי לכפר לא מצאתי שם את החיילים אבל אז התקשר אליי הקצין והורה לי להגיע מייד למחסום ניעלין. הלכתי לשם יחד עם בחור צעיר שגם היה מבוקש על ידי הקצין. לקחתי איתי תיק עם בגדים כי הנחתי שיעצרו אותי. כשהגעתי למחסום, הקצין התקשר אליי. הוא אמר שראה אותי במצלמת האבטחה ושאל אותי מה יש לי בתיק. עניתי שאלה בגדים, והוא שאל אם יש בו פצצה. פתחתי את התיק והוצאתי את כל מה שהיה בתוכו כדי שיוכל לראות שאין בו שום דבר אסור. אחר כך הוא הורה לנו להיכנס למחסום. נכנסנו ועשו עלינו חיפוש שגרתי.
בשלב הזה, סביב השעה 7:00, קצין השב"כ פגש אותנו והציג את עצמו. הוא לבש מדי צבא, זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. היו איתו עוד שני אנשי ביטחון של המחסום. משם לקחו אותנו לחדר בשטח של 1x2 מטרים. אחרי 30 דקות הדלת נפתחה, ואז הקצין "בשאר" הודיע לנו שכללי המשחק השתנו, שחמאס הרגו ילדים ואנסו נשים, שהם דאעש. אחר כך הוא אמר לי שהם יודעים שאני פעיל ומכירים את הפעילות הפוליטית שלי. הוא אמר לי שאני הולך לכלא. אחרי 30 דקות נוספות הגיעו חיילים. הם אזקו לנו את הידיים. בהתחלה הם רצו לאזוק לי מאחור, אבל אמרתי להם שאני לא יכול לכופף לאחור את זרוע ימין בגלל שפרקתי את הכתף בעבודה והם אזקו לי את הידיים מקדימה. לבחור השני אזקו את הידיים מאחור. אחר כך כיסו לנו את העיניים עם חתיכות בד, לקחו אותנו לג׳יפ צבאי מחוץ למחסום ושמו אותנו על הרצפה של הג׳יפ. זיהיתי שזה ג׳יפ לפי רעש המנוע. משם לקחו אותנו למחנה רנתיסי (מוצב רנתיס). כשהיינו שם הביאו לשם את האחים שלי עבד ואחמד ואת אבא ואח של העצור השני, שגם הוחזקו כבני ערובה עד שהוא יסגיר את עצמו, ושחררו אותם. צירפו אותנו לקבוצה של צעירים, ומתחת לכיסוי זיהיתי שהם תושבי הכפר שלנו שנעצרו באותו לילה. הושיבו אותנו על הרצפה. היינו 11 אנשים. בשעה 9:00 הכניסו אותי למרפאה לבדיקה של רופא צבאי. הוא שאל אותי בעברית על המצב הבריאותי שלי. אני מבין עברית ועניתי לו על השאלות. זו הייתה רק בדיקה סמלית. הידיים שלי היו אזוקות, אבל הייתי בלי כיסוי עיניים. אחר כך עשו בדיקה רפואית לעצור השני והחזירו אותנו לקבוצה. במהלך המעצר, כל מי שביקש ללכת לשירותים או לשתות מים, חטף אגרופים ובעיטות קשות מהשומרים. אני כבר למוד ניסיון, אז לא ביקשתי כלום, למרות שהייתי צריך ללכת לשירותים. הם הכו ככה ארבעה עצורים.
בסביבות 11:00, לקחו אותנו לאוטובוס, עם עיניים מכוסות וידיים אזוקות. הידיים שלי ושל עוד אחד היו אזוקות מקדימה, ולכל האחרים הן היו אזוקות מאחורי הגב. הושיבו אותנו על מושבי האוטובוס ואז התחיל סבב של התעללות. הם הורו לנו לשיר ולחזור אחריהם על המשפט ״עם ישראל חי״. דרשו מכל אחד מאיתנו, לפי תור, לומר את זה. מי שסירב חטף מכות. אני סירבתי ואז אחד החיילים דחף לי את הראש שלי למטה בין שני הכיסאות והכה אותי על הגב והראש. אחרי זה הוא אמר לי לחזור אחריו על המשפט, והמשיך ללחוץ לי על הראש. הוא עבר כל פעם למישהו אחר ואז חזר אליי. הם אמרו לנו שלוקחים אותנו לעזה כדי להרוג אותנו שם. מאוחר יותר התברר שלקחו אותנו להתנחלות מעלה אפרים. הורידו שם ארבעה עצורים ובדיעבד התברר לי שאלה היו עצורים שסבלו מבעיות רפואיות בלב, ולקחו אותם כביכול כדי לעשות להם בדיקת א.ק.ג אבל לא עשו אותה בתואנה שאין מכשיר. אחרי חצי שעה החזירו אותם לאוטובוס והוא המשיך בנסיעה, לא ידענו לאן. בדרך, התחילה ״המסיבה״: "עם ישראל חי", צעקות, "אתם תמותו בעזה". הכו אותנו, קיללו אותנו. צילמו אותנו, הבנתי את זה כשאחד מהם הרים לי את הראש וכיוון אותו לטלפון הנייד שלו, כדי להצטלם איתי; הוא הרים את הכיסוי מעל העיניים שלי, ודרש ממני להגיד את המשפט הזה. סירבתי, והוא התחיל להכות אותי כמו קודם. הדרך הייתה ארוכה, התעייפנו מאוד כי לא נתנו לנו אוכל ושתייה וגם לא ללכת לשירותים. לקח יותר משלוש שעות עד שהגענו לעציון. הורידו אותנו בחצר חיצונית, ושם פגשנו בערך ארבעים עצורים אחרים. חלק מהם הוכרחו לשכב על הבטן, אחרים ישבו רגיל. לחלק אזקו גם את הרגליים. הושיבו אותנו שם.
שמעתי צעקות של עצורים אחרים ואת המכות והקללות של השומרים. הם עברו מקבוצה לקבוצה של עצורים עד שהגיע תורנו לקבל מכות. זה מגיע בהפתעה. לאורך כשעתיים חטפתי יותר מעשר בעיטות באזור המותניים שהכאיבו לי מאוד. חלק מהזמן ממש לא הצלחתי לנשום. הם גם העמידו אותי, ומתחת לכיסוי ראיתי שהם עוטפים אותי בדגל ישראל ומצלמים אותי. אחר כך אחד מהם כרך לי את הזרוע על הצוואר, דחף לי את הראש למטה ורץ איתי בחצר. חייל אחר צילם את זה בווידיאו. הם העמידו פנים שהם מצלמים סצנה של חטיפה בסרט שמעתי את החיילים צוחקים ומבקשים אחד מהשני לצלם. זה נמשך בערך עשר דקות. לא ראיתי שעשו את זה עם מישהו אחר.
הם העמידו פנים שהם מצלמים סצנה של חטיפה בסרט שמעתי את החיילים צוחקים ומבקשים אחד מהשני לצלם
אחר-כך הכניסו אותי לחדר, והורידו לי את כיסוי העיניים. בחדר היו בו שלושה חיילים ומחשב ושם לקחו לי טביעות אצבע שלי ולקחו ממני את החפצים שלי (הטלפון הנייד, תעודת הזהות, כסף וסיגריות). את הבגדים שהבאתי הם רצו לזרוק לאשפה אבל ביקשתי שייתנו לי ללבוש אותם – כי הבאתי במיוחד בגדים שאמורים להתאים לכללים של הכלא. הם הסכימו. אחר כך ערכו עליי חיפוש, והורו לי להתפשט לגמרי, כולל התחתונים. ערכו עליי חיפוש בעירום עם גלאי מתכות ידני. אחר כך לבשתי את אותם הבגדים והוציאו אותי בחזרה לחצר ושם הורו לי לכרוע על הברכיים. חיכיתי במשך שעה עד שיסיימו עם שאר העצורים. התנוחה הזאת הכאיבה לי מאוד ואחרי כמה זמן כבר לא הרגשתי את הרגליים. בכל פעם שניסיתי לשנות תנוחה כדי לתת לרגליים לנוח טיפה, מישהו הכה אותי על הראש. אחר כך לקחו אותי ביחד עם עוד חמישה עצורים לתאי הכלא. במסדרונות בדרך, השומרים דחפו אותנו באלימות על הקירות. הכניסו אותנו לתא מספר 8. זה תא גדול, שיש בו חמש מיטות קומתיים מברזל, אבל בלי מזרונים, רק ספוג דק בעובי של 2 ס״מ, או שמיכה. בתא לא היו אורות, היה חושך מוחלט כמעט. היו בו שירותים, אבל הם היו מאוד מסריחים, בלי דלת. היה כיור עם ברז לשתייה ולשטיפת ידיים.
באותו לילה היינו רק שבעה עצורים בתא, למרות שבכלא הזה בדרך כלל דוחסים לתאים פי שניים עצירים ממה שאמורים. רק בלילה הביאו לנו אוכל, סיר גדול של ספגטי עם ביצים. האכילו אותנו כמו עם חיות: כל פעם הוציאו לחצר את העצורים מתא אחר וכולנו אכלנו מאותו סיר, עם אותן כפות. כלומר מהסיר האחד הזה אכלו כל העצורים מ-12 תאים. אפילו לא ידענו מה אנחנו אוכלים, אבל אכלנו רק כדי לא להיות רעבים. חלק מהעצורים נגעלו כל-כך שלא יכלו לאכול.
ישנו בתא הזה, ולמחרת בבוקר קראו לי והעבירו אותי לכלא עופר ברכב להסעת עצורים יחד עם עוד עשרה עצורים, כולנו מניעלין. העיניים שלנו היו מכוסות והידיים והרגליים אזוקות באזיקי מתכת שהיו הדוקים מאוד וממש ננעצו בבשר והכאיבו לנו. ליוו אותנו אנשים מיחידת נחשון. הייתה מחיצה בינינו לבינם והם לא הכו אותנו בדרך.
כשהגענו לעופר, הכניסו אותנו לתוך תא המתנה, בשטח של 2x2 מטרים שיש בו רק חלון קטן לאוורור וספסל בטון שלא מספיק לכולם. הרוב עמדו. אחר כך הכניסו לתא עוד עשרה עצורים ונשארנו ככה שעה. אין שם מים ויש רק אסלה קטנה חשופה שמחוברת לקיר. ביקשנו מים אבל לא נתנו לנו. אחר כך לקחו אותנו לחיפוש גופני ושם זרקו את הנעליים ואת הבגדים שלבשנו לפח. ערכו עליי חיפוש בעירום מלא כשדלת החדר פתוחה. במהלך החיפוש הם מיששו את הגוף שלי והכריחו אותי לעמוד ולהתכופף שלוש פעמים. אחר כך נתנו לי מדים חומים של כלא, כפכפים, מגבת ומברשת שיניים. החזירו לי רק את התחתונים שלי. שאלתי אותם למה הם זורקים את הבגדים שלי, הרי הבאתי כאלה שעומדים בכללים של הכלא, מבחינת סוג וצבע, אבל הם אמרו שאסור בכלל ללבוש בגדים שהבאנו איתנו.
אחרי החיפוש, העבירו אותי לתא 2 במחלקה 14. היו איתי בתא 9 אסירים ולפעמים הכניסו עוד, עד 12. השטח של התא הוא 7x3.5 מטרים רבועים. היו בו 3 מיטות קומתיים, ולכל אסיר היו מזרון ושמיכה. היה אור אבל לא היה שום מכשיר חשמלי: לא קומקום חשמלי, לא כיריים לבישול וגם לא כלים או סירים לבישול כמו שהיו פעם. גם רדיו לא היה ולא היו ספרים, אפילו לא קוראן. לא קיבלנו חומרי ניקוי ולא מגב ולכן התא נשאר מלוכלך ומסריח. היו הרבה פשפשי מיטה וחרקים. אחרי שלושה ימים נתנו לנו מגב באופן חד פעמי ויכולנו לשטוף את התא. לגבי מקלחות, בבוקר האסירים בכל תא היו מקבלים 15 דקות לצאת ביחד למלקחות. המים היו קרים, ולא היו שמפו או סבון. לא היו לנו בגדים להחלפה, אפילו לא תחתונים.
היו רק שתי ארוחות ביום, בצהריים ובערב. בבוקר קיבלנו רק קופסת יוגורט של 50 גרם, שלא יכולה להיחשב לארוחה. בצהריים זה היה אורז חצי מבושל וכל אסיר קיבל 4-3 כפות ופעם בשבוע שתי נקניקיות או לפעמים חתיכת שניצל ותפוח אדמה. רוב הזמן נשארנו רעבים. בערב, הארוחה הייתה פלפל אחד, חומוס וביצים, גם זה לא בכמויות מספיקות.
במהלך כל חמשת החודשים שהייתי בכלא עופר לא היו ביקורים, לא עורכי דין ולא צלב אדום. ב-23.10.23 הוציאו אותי לדיון בבית משפט. אזקו לי את הידיים, ועד שנכנסתי לדיון לקחו אותי לתא המתנה שהיחס בו היה משפיל מאוד. זה היה סבל בפני עצמו.
בזמן שהשב״ס העבירו אותנו, חלק מהם התנהגו כרגיל ואחרים היו אלימים: הכו וקיללו אותנו, הכריחו אותנו להחזיק את הראש כפוף. באותו יום לקחו אותי לחדר חקירה בעופר, החקירה לא הייתה ממש חקירה. הוא שאל את השאלות וענה עליהן בעצמו. זה הלך ככה: החוקר שאל ״אתה חמאס?״ וענה לעצמו ״לא״. אחר כך הוא שאל ״השתתפת באירועים?" וענה "לא.״ וכך הלאה. אחד החוקרים הורה לי לחתום על טופס שהוא נתן לי. אחר-כך החזירו אותי לתא. בשעה 18:00 בערב, הביאו שני עצורים חדשים לתא שלנו. שניהם היו מבית סירא ולא הכרתי אותם קודם. לאחד מהם קראו ערפאת יאסר חמדאן, הוא היה בן 24. ערפאת לא נראה במצב טוב. ראו שהוא מותש והוא לא היה מסוגל לדבר. שאלתי את העצור השני מה יש לו והוא ענה: ״הוא חולה ועייף״. שמתי לב שערפאת כל הזמן שם את הידיים שלו על הבטן ושהוא צולע ברגל ימין. הבנתי שהכו אותו בעציון. נתנו לו מזרן ואפשרנו לו לישון. אחרי חצי שעה הוא קם והלך מהר לשירותים כשהוא מחזיק את הבטן שלו, ושם הוא התחיל להקיא. אחר כך הוא חזר ושכב על המזרון והיה ברור שהוא סובל מכאבים. תוך שעתיים הוא הקיא שוב ושוב יותר מ-5 פעמים. בכל פעם, אחרי שהוא חזר למזרון, הוא היה אומר ״תעזרו לי, תעזרו לי״, וחובט עם היד שלו ברצפה. כששאלנו אותו מה קרה לו הוא ענה: ״הם הכו אותי, הם עינו אותי״. אחר כך הוא אמר לנו ״יש לי בעיה עם הסוכר בדם, אם לא אוכל משהו כדי להעלות את רמת הסוכר בדם, אני אקבל התקף של עוויתות ואני עלול להתעלף, זה מחמיר את הבעיה הבריאותית שלי. בנוסף הם הכו אותי באזור הקיבה והבטן ״.
במשך שעתיים, בין 18:30 ל-20:30, ביקשתי שוב ושוב דרך הפתח בדלת שרופא יבוא לבדוק אותו. בסוף הגיע רק חובש, שהסתכל על ערפאת דרך הפתח בדלת. ערפאת הסביר לו את המצב הבריאותי שלו ואמר לו שהוא במצב קשה ושהוא צריך טיפול בבית החולים בגלל הסוכרת. הבנתי שהוא צריך לקבל זריקה מיוחדת, אבל החובש אמר לו ״אין בית חולים״ והלך בלי לתת לו שום טיפול.
המצב של ערפאת התחיל להתדרדר, הוא התקשה לנשום, והתנשם והתנשף. הוא הקיא שוב ושוב. לא יכולנו לעזור לו בכלל. אני ועוד עציר נשארנו ערים בלילה כדי להשגיח עליו בתורות. ניסיתי לעזור לו, ובעיקר הרמתי אותו בכל פעם שהוא היה צריך להקיא, כדי שלא יחנק. הוא התחיל להקיא נוזל שחור שנראה כמו משקעים של קפה. בשעות הבוקר הוא התעלף. במשך איזה 5-4 שעות התחננתי יותר מ-30 פעם שיישלחו שוב את החובש. כשהוא בא בסוף הוא ראה את ערפאת מחוסר הכרה דרך הפתח בדלת ואמר לי שהוא צריך להגיע למרפאה. שאלתי איך הוא אמור להגיע למרפאה אם הוא מחוסר הכרה, אז החובש ביקש שנמשוך אותו לדלת של התא. אחרי שמשכנו את ערפאת על שמיכה עד הדלת, החובש ביקש שנעמיד אותו על הרגליים. שאלתי איך הוא אמור לעמוד על הרגליים כשהוא מחוסר הכרה. בסוף הוא נתן לי מכשיר לבדיקת רמת הסוכר בדם, עם סטיקים. בדקנו אותו והופיע שם ערך נמוך מאוד. אחרי שתי דקות, החובש חזר וביקש מהסוהר שיפתח את הדלת של התא כדי להוציא את ערפאת. שמנו אותו על מזרון וגררנו אותו איזה 15 מטרים עד החדר של ההנהלה. אחרי 40 דקות, החזירו אותו כשהוא הולך על הרגליים. נראה שנתנו לו נוזלים. אחר כך האח הגיע והביא כוס מים עם סוכר. הוא נתן לי את הכוס, וביקש ממני לתת לערפאת לשתות ממנה בכל פעם שהוא מתחיל להתעייף, הוא גם ביקש שנאכיל אותו. ניסינו לתת לו לאכול לחם עם לבנה, אבל הוא לא הצליח לאכול. הוא היה לוקח ביס, וזה היה נשאר בפה שלו רבע שעה בלי שהוא יצליח לבלוע.
יותר מחמש פעמים אמרתי להם שערפאת מת והם ענו רק שאסור להם לפתוח את הדלת ושעוד מעט יבוא החובש
ניסיתי לתת לו את המים עם הסוכר, אבל גם אותם הוא לא הצליח לבלוע. אחרי שעה המצב שלו שוב התדרדר והוא התעלף. ביקשתי מהסוהר שוב ושוב לקרוא לחובש, אבל הוא סירב. בזמן של ספירת הצהריים, ערפאת לא הצליח לעמוד על הרגליים. הקצין שאל אותי למה הוא לא קם והסברתי לו על המצב של ערפאת. הוא אמר שהוא שאל את החובש לגביו והוא אמר לו שערפאת לא סובל משום דבר ואין שום דבר שאפשר לעשות איתו. אחרי הספירה הם עזבו את התא וערפאת נשאר במצב הזה עד השעה 15:00 אחר הצהריים. בשלב מסוים אני נרדמתי בגלל שלא ישנתי בלילה כדי להשגיח עליו. ואז האסירים האחרים העירו אותי ואמרו לי שערפאת הפסיק לנשום. ראיתי שיוצא לו קצף מהפה. בדקתי אם יש לו דופק, אבל לא היה דופק והוא לא נשם. במשך 10-5 דקות עשינו לו החייאת לב ריאה, עם הנשמה מלאכותית, אבל הוא לא הגיב. יש לי קצת ידע בעזרה ראשונה ובגלל שלא היו סימני חיים הערכתי שהוא מת. התחלנו לקרוא לסוהרים. מדי פעם עבר שם סוהר, יותר מחמש פעמים אמרתי להם שערפאת מת והם ענו רק שאסור להם לפתוח את הדלת ושעוד מעט יבוא החובש.
זה נמשך ככה שעה או שעה וחצי ורק אז באו פתאום כולם, אנשי ההנהלה, הסוהרים, הרופאים והחובשים. הם פתחו את הדלת. אני ועוד שני עצורים הוצאנו את ערפאת על המזרון לחצר של הכלא. משם לקחו אותו על אלונקה לכיוון ההנהלה. אנחנו לא יודעים מה קרה איתו אחר-כך. אחרי חצי שעה סוהר חזר אלינו ואמר שערפאת בסדר ושאין לו שום בעיה בריאותית. הוא אמר שלקחו אותו לבית החולים ומצבו טוב. אמרתי לו ״אתה צוחק עלינו?!״ לא האמנתי למה שהוא אמר. הרי ערפאת יצא מהתא מת, בלי דופק ובלי נשימה. שאלתי אותו ״איך אתה אומר שאין לו שום בעיה בריאותית?״, אבל זה לא עניין אותו.
נשארתי באותו תא עד ל-1 בנובמבר, ואז לקחו אותי ועוד 49 עצורים אחרים לתא המתנה בשביל העברה. זה היה מסע קשה. היינו אזוקים בידיים וברגליים (בלי כיסוי על העיניים), ואנשי יחידת נחשון שליוו אותנו שיסו בנו את הכלבים שלהם, הכו אותנו עם אלות, בעיקר בגב וברגליים, וכל הזמן קיללו והעליבו את מנהיגי חמאס וכו'. בתא ההמתנה גם ושם התייחסו אלינו באופן משפיל ומשם לקחו אותנו לאוטובוס. כל הסיפור הזה, מרגע שהוציאו אותנו מהתאים ועד שהעלו אותנו על האוטובוס נמשך מ-6:00 בבוקר ועד 11:00. כלומר חמש שעות של השפלה, התעללות, ומכות בלתי נסבלות ללא הפסקה. האוטובוס היה מחולק לתאים, ובכל תא היה מקום לשלושה אסירים. איתי היו שני צעירים, אחד מרמאללה ואחד מבית לחם. העצור מרמאללה סיפר לי שבכלא עופר ירו לו רימון של גז או פלפל על הרגל מטווח אפס. הרגל שלו הייתה חבושה וראו מתחת את הדם. הוא אמר שיש לו פצעים עמוקים וכוויות שמייד אחרי הפגיעה זה גרם לו גם לשיתוק זמני ברגל.
אחרי בערך שלוש שעות של נסיעה קשה ומעייפת, הגענו לכלא נפחא. הורידו אותנו מהאוטובוס, ובדרך לתאים היחס היה דומה לזה שקיבלנו בכלא עופר. שיסו בנו כלבים וחטפנו מכות קשות ועלבונות. לפני הכניסה לתאים, לקחו אותי ועוד עצור נוסף לחדר שבו הושיבו אותנו מול מסך מחשב כדי להשתתף בבית משפט בשידור חי. לפני התחלת הדיון, תקפו אותנו והכו אותנו מכות קשות באלות מתכת בכל חלקי הגוף, במשך יותר מ-30 דקות. בדיון בבית המשפט היו שופטים, תובעים, מתרגם ועורך דין. כשעורך הדין ראה אותי במחשב והפנים שלי היו נפוחות ואדומות עם חבלות, הוא שאל מה קרה לי. סיפרתי לו מה קרה לפני הדיון והוא ביקש שאספר לשופט. בדיון באמת הייתה לי הזדמנות לדבר והסברתי לשופט מה קרה. הוא שאל אותי אם לקחו אותי לבדיקה ואם רופא טיפל בי. עניתי שלא. הוא המליץ לקחת אותי לרופא. במהלך הישיבה גיליתי שהוציאו לי צו מעצר מנהלי לשישה חודשים. בגלל המצב הבריאותי שלי, ובגלל המכות הקשות וההתעללות, הוחלט לקצר את התקופה לחמישה חודשים.
אחרי הדיון, בדרך לתא, אנשי השב״ס התנקמו בי על זה שהתלוננתי על ההתנהגות שלהם. לכל אורך הדרך הם הכו אותי ובעטו בי באכזריות
במהלך הדיון סיפרתי גם על מה שקרה עם לערפאת, וגם על ההתעללויות, ועל התקיפות האכזריות שלנו בידי הסוהרים במהלך ההעברה ממקום למקום, אבל השופט לא התייחס לזה. אחרי הדיון, בדרך לתא, אנשי השב״ס התנקמו בי על זה שהתלוננתי על ההתנהגות שלהם. לכל אורך הדרך הם הכו אותי ובעטו בי באכזריות. כשהגענו, הכניסו אותי לתא 68 באגף 12. אני חושב שהאגף הזה מיועד לאסירים מחמאס. התאים היו מוזנחים והיה רושם שאנחנו הראשונים שנכנסים אליהם. היה ריח של רטיבות ועובש על הקירות של התא. אי אפשר היה לנשום בתוכו. אתה רק חולם שם לשאוף אוויר צח. בתאים לא היו חלונות לחצר, חיבר ביניהם מסדרון ארוך עם תקרה - כך שלא נכנס אור שמש וגם לא אוויר נקי. שטח התאים היה 7x3.5 מטרים רבועים. לא היה שם חשמל, ולא היה מענה לצרכים בסיסיים. היו רק 4 מיטות קומתיים, שיכולות להכיל 8 אנשים, אבל הכניסו לכל תא 10, 12 ולפעמים 14 אסירים.
ביום הראשון קיבלנו רק מזרון, למרות שהלילות קרים מאוד בגלל האקלים המדברי. רעדנו מקור, ניסינו להצמד אחד לשני כמה שאפשר כדי להתחמם קצת. רק אחרי שלושה ימים הביאו לנו שמיכות. כל אסיר קיבל שמיכה אחת. היה לי קר מאוד כי הייתי לי רק חולצה קצרה אחרי שהחרימו את הבגדים שלי. לא היו מספיק מים, יכולנו לשתות רק מהברז של הכיור בשירותים, שהיו מסריחים מאוד. בתא של השירותים הייתה גם מקלחת, אבל רוב הזמן לא היו בה מים חמים. כשקיבלנו מים חמים זה היה רק לשעה אחת וזה לא היה בזמנים קבועים. לפעמים היו מים חמים יום אחרי יום ולפעמים שבוע שלם לא היו. מים קרים היו בערך למשך שעה אחת כמעט כל יום. התא היה מאוד מלוכלך ומלא פשפשי מיטה וחרקים אחרים שעקצו אותנו וגרמו לנו לתגובות אלרגיות, ולפעמים ממש לנפיחות. זה הלחיץ אותנו ומנע מאיתנו לישון בשקט. המאפיין העיקרי של הכלא הזה היה שיבוש שגרת חיי היום-יום. למשל באמצעות העברות ממקום למקום, תקיפות פתאומיות, רעשים מבחוץ, מדיניות הצמאה והרעבה. בקיצור, זו הרגיש לי כמו מוות איטי. היינו מבודדים מהעולם החיצון, לא היו ביקורים של משפחות, צלב אדום או עורכי דין. כששוחררתי בסוף, עורך הדין אמר לי שהוא הגיש שלוש בקשות לבקר אותי אבל כולן סורבו.
מידי פעם, הביאו מבקרים ישראלים ועיתונאים ישראלים והראו להם את המצב שלנו ואיך מתעללים בנו. לפעמים הכניסו חלק מהמבקרים האלה לתאים ואמרו לנו לכרוע על הרצפה ולהתכופף, בתנוחה מאוד קשה ומשפילה עד סוף הביקור. ולפעמים הם ירדו עלינו ולעגו לנו.
בתאים לא היה שום דבר שעוזר להעביר את הזמן, לא ספר, לא קוראן, לא רדיו, אפילו לא שעון כדי לדעת את זמני התפילות. יכלנו לנחש אותם רק לפי האור שבחוץ, ולפי השעון הביולוגי או לפי הערכת זמן פנימית. הרגשנו שהגוף שלנו נרקב מרוב לכלוך. לחלקנו היו פריחות. לא הייתה שום היגיינה. לא היו סבון, שמפו, מברשת שיער או קוצץ ציפורניים. אחרי חודש וחצי קיבלנו לראשונה שמפו. גם חומרי ניקיון לא היו ואי אפשר היה לנקות את התא או השירותים, או לכבס את הבגדים. אחרי חודש וחצי הביאו גומי של מגב בלי מקל.
כשמישהו חלה הוא לא קיבל טיפול. מדי פעם הגיע חובש ושאל את האסירים על הכאבים שלהם ועל מחלות, אבל הוא לא באמת בדק אותנו. הוא רק דיבר איתנו דרך פתח קטן בדלת התא, שואל את האסיר ״מה יש לך?״ ואז מציע לו לשתות מים או נותן לו כדור אקמול. בשבוע או בעשרת הימים האחרונים של המעצר שלי, החובש לא הגיע בכלל. לאכול קיבלנו בצהריים קערה של אורז חצי מבושל ל-14 אסירים, בתוספת נקניקיה לכל אסיר. בערב קיבלנו חתיכת גבינה לבנה, עם חתיכת פלפל ירוק, או חתיכת עגבנייה. בנוסף לזה, כל אסיר היה מקבל שש פרוסות לחם ביום. ניסינו לשמור חלק מארוחות הצהריים והערב, כדי שיהיה לנו משהו לבוקר, כי לא היו ארוחות בוקר.
באו לספור אותנו שלוש פעמים ביום. זה התנהל באופן משפיל והיה מלווה בצעקות של הסוהרים. היחידה הייתה נכנסת חמושה בכבדות בגז ובאלות. חל איסור מוחלט לא לעמוד לספירה, ומי שלא ציית הוענש בבידוד או מכות. במהלך הספירה אסור היה לדבר או לעשות שום דבר, אפילו לא לזוז. למשל מי שגרד את האף, הלך עליו. בנוסף הייתה מדיניות של ענישה קולקטיבית וחיפושים פתאומיים בתאים בערך פעם בשבוע. היו מכריחים אותנו להתפשט, ואז עורכים עלינו חיפוש, מוציאים אותנו מהתאים למסדרון, ועורכים בחדר חיפוש יסודי. זה יכול היה לקחת שעה או אפילו כמה שעות וכלל צעקות, תקיפות ומכות עם אלות. כשרצו להטיל עלינו עונש קולקטיבי, החרימו לנו את המזרונים למשך כל שעות היום, מ-6:00 בבוקר ועד שעות הלילה. הענישו אותנו על הדברים הכי מגוחכים שיש. למשל, הם דיברנו איתנו רק בעברית, ואנחנו היינו צריכים לענות להם רק בעברית; אם מישהו מאיתנו פנה אליהם בטעות בערבית, הטילו על כולנו עונש קולקטיבי.
לא הייתה יציאה לטיול או הפסקה בחצר והרגליים שלנו כמעט התנוונו מרוב ישיבה. בתא היה צפוף מאוד ולא הייתה אפשרות ללכת כמעט. ביקשנו שוב ושוב לפגוש איזשהו נציג של הנהלת הכלא, אבל הם תמיד סירבו.
מי שנכנס לבתי הכלא הישראליים, במיוחד אחרי 7 באוקטובר, נחשב נעדר או מת. מי שיוצא מבתי הכלא נחשב כמי שנולד מחדש. היו עצורים שמתו בכלא, כמו ערפאת למשל, והיו פצועים וחולים במחלות קשות, שרק ייחלו לרחמי שמים. אני מחשיב את עצמי כמי שנולד מחדש כי שוחררתי מהכלא. השתחררתי ב-18.3.24. בדרך כלל, הליכי השחרור נמשכים מהבוקר ועד סביבות 11:30. ביום שבו תקופת המעצר המנהלי שלי הייתה אמורה להסתיים, לא הקריאו את השם שלי ברשימה של המשתחררים. אחר כך הבנתי שהם פשוט שיחקו בעצבים שלי בכוונה. בגלל ניסיון העבר, הנחתי שהאריכו לי את המעצר המנהל ואיבדתי תקווה להשתחרר. חיכיתי לשמוע בכמה האריכו לי.
מעצר מנהלי הוא אחד המעצרים הכי גרועים שיש. לא מאשימים את האסיר בשום דבר, אין דיוני בית משפט, ואי-אפשר לדעת מתי המעצר יסתיים. קובעים לעצור תקופת מעצר לזמן מסוים, ואז מחדשים אותה פעם או פעמיים או עשר פעמים ואפילו יותר. לכן, הקושי העיקרי במעצר מסוג זה הוא המצב הנפשי ששל העצור, שיושב ומחכה שישחררו אותו ולא יודע אם זה יקרה, או שיחדשו לו שוב את הצו.
הרגשנו שהגוף שלנו נרקב מרוב לכלוך. לחלקנו היו פריחות. לא הייתה שום היגיינה. לא היו סבון, שמפו, מברשת שיער או קוצץ ציפורניים
באותו יום, בשעה 16:00, קראו פתאום בשם שלי. לא אמרו לי שישחררו אותי, אז רצו לי בראש כל מיני מחשבות, למשל שהם הולכים לקחת אותי לבידוד. שניים מהסוהרים התנפלו עליי בלי שום סיבה והרביצו לי במשך 30 דקות, עד שאיבדתי את היכולת לזוז. אחר כך לקחו אותי לרכב העברה והכניסו אותי לכלוב שנמצא בתוכו. הייתי אזוק באופן הבא: אזיקים מברזל על הרגליים, אזיקים על הידיים, אזיקים בין הידיים והרגליים. צורת האיזוק הזו כופפה לי את הגב וזה כאב. אבל הכי גרוע היה הפחד. לא ידעתי לאן לוקחים אותי. הנסיעה נמשכה הרבה זמן, אני לא יודע כמה, כי איבדתי את היכולת להעריך זמן. הגענו לאזור חשוך. הורידו אותי מהרכב והורידו לי את האזיקים; הם הכריחו אותי ללכת לפניהם, כשהם מכוונים אליי את הנשק שלהם. חשבתי שאולי הם הולכים להרוג אותי, כי אף אחד לא יודע מה קורה איתי ויהיה קל מאוד לטעון שירו בי כי ניסיתי לברוח. הם הוליכו אותי ימינה ושמאלה. הלכנו בערך 500 מטרים. הם הובילו אותי למחסום, ואחר כך גיליתי שזה מחסום א-ד׳אהרייה. כשהגענו לשם הם זרקו עליי שקית שהיו בה החפצים שלי, תעודת הזהות, הבגדים שמסתבר שלא נזרקו באמת והטלפון הנייד. הם אמרו לי ״רווח׳״ (לך הביתה).
כששמעתי את המילה הזאת, התמלאתי שמחה. הרגשתי אושר כמו שמעולם לא הרגשתי בחיים, כאילו נולדתי מחדש. עברתי במחסום וההתקדמתי לכיוון א-ד׳אהרייה. כבר לא הייתה תחבורה כי השעה הייתה 21:00 או 22:00. פגשתי במקרה מישהו מתושבי הכפר, והוא ההסיע אותי לעיר חברון. התקשרתי לאחים שלי וביקשתי שיפגשו אותי ברמאללה. לקחתי לשם מונית והאחים שלי שילמו לנהג כשהם פגשו אותי שם ואז לקחו אותי איתם הביתה. הגענו בסביבות 1:30 בלילה.
אחרי השחרור עברתי בדיקות רפואיות. התברר שנדבקתי באיזה חיידק. ירדתי במשקל בערך 15 קילו. אני עדיין סובל מבחילות ולפעמים גם מהקאות וכאבי מעיים חזקים.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם איאד חדאד ב-7.4.24