ס.ב., תושב מזרח ירושלים

אני תושב ירושלים. נעצרתי באפריל 2021 בעילה ביטחונית, והייתי כלוא עד מארס 2024. במהלך 35 החודשים האלה עברתי בין שלושה בתי כלא: רימון, נגב ונפחא. בנפחא הייתי מאוגוסט 2023 עד מארס 2024 – כלומר גם במהלך תקופת המלחמה.

אחרי 7 באוקטובר 2023, המצב בבתי הכלא הפך לקטסטרופלי בהשוואה למה שחוויתי קודם. הנהלת הכלא הענישה אותנו קולקטיבית בדרך קבע. הדבר הראשון היה הגדלת מספר הכלואים בכל תא מ-6 אסירים ל-14. המשמעות הייתה פגיעה בפרטיות שלנו והמתנה ארוכה הרבה יותר לשימוש בשירותים בתא. בנוסף, העצורים החדשים שהגיעו לתא נאלצו לישון על הרצפה, כי היו בו רק שלוש מיטות קומתיים.

לכל אסיר היו מקסימום 3 דקות להתקלח

בעבר יכולנו לקנות נייר טואלט לשירותים בקנטינה בלי הגבלה, אבל אחרי 7 באוקטובר הקנטינה בוטלה וקיבלנו הקצבה של נייר מהנהלת הכלא, ונאלצנו להשתמש בו בחסכנות.

לגבי מקלחות, עד המלחמה הייתי בתא בלי מקלחת, אבל במקלחות המשותפות היו מים חמים והיה מספיק זמן להתקלח. בתא שהעבירו אותי אליו בתחילת המלחמה הייתה מקלחת, אבל אז המים החמים כבר נותקו בתאים. הנהלת הכלא סיפקה מים חמים רק במקלחות המשותפות, שאליהן הרשו לנו ללכת כולם ביחד למשך שעה פעם בשלושה ימים – כך שלכל אסיר היו מקסימום 3 דקות להתקלח.

הם גם צמצמו את מספר התאים במקלחות המשותפות מ-12 ל-6, והסירו את המחיצות ביניהם. הכלואים מ-20 תאים חלקו את 6 המקלחות האלה, ובלי המחיצות לא הייתה שום פרטיות והיו כאלה שסירבו להתקלח בגלל זה.

עד המלחמה היה מותר לצאת מהתאים במשך 12 שעות – בין 18:00-06:00, ולטייל במגרש גדול בחוץ, להיות בשמש. אבל מאז 7 באוקטובר היציאה היחידה הייתה למקלחת, ושם חיפשנו את קרני השמש הבודדות שחדרו דרך חור בקיר. בימים שבהם לא יכולנו להתקלח התרחצתי בתא השירותים עם מים קרים בעזרת הקנקן של נטילת הידיים לפני התפילה. עד למלחמה גם הייתה לנו גישה לחדרי כביסה בכל אגף עם מכונות כביסה, אבל אחרי 7 באוקטובר המכונות הוחרמו ונאסר עלינו גם לתלות כביסה בחוץ.

אני הועברתי עם פרוץ המלחמה מאגף 4 לאגף 12, שבו התאים קטנים יותר וכולם בשורה אחת, בלי אוורור. בגלל ההגבלה על השימוש במים חמים ועל זמן הרחצה ומניעת השימוש במכונות כביסה, היה שם מאוד מסריח. כשהסוהרים הגיעו לספירה או לערוך חיפושים בתוך התאים, הם ריססו אותם במטהר אוויר בגלל הריח הרע. התחלנו לכבס את הבגדים ביד עם טיפה שמפו, כי לא קיבלנו שום אבקת כביסה. נאלצנו לתלות את הבגדים הרטובים בתאים ואלתרנו חבל כביסה משקיות הניילון של הלחם. זה לא מצא חן בעיני הנהלת הכלא והם עשו חיפושים בתאים כדי להחרים את החבלים והתחילו לחלק לחם בקופסאות קרטון כדי שלא יהיו לנו שקיות ניילון.

נדבקתי בפטרת ציפורניים והטיפול היחידי שקיבלתי היה אקמול, כי הם סגרו את המרפאה בכלא

התנאים הלא היגייניים שכפו עלינו – הגבלת הרחצה, מניעת מים חמים, איסור על תליית כביסה וביטול הטיול היומי שגרר שהייה ממושכת בתאים דחוסים ומניעת חשיפה לשמש, הובילו להתפשטות של מחלות עור. אני נדבקתי בפטרת ציפורניים והטיפול היחידי שקיבלתי היה אקמול, כי הם סגרו את המרפאה בכלא. האח אמר לנו שההנחיות החדשות הן שמקבלים טיפול רפואי רק למצבים מסכני חיים. לכן, לכל דבר הם נתנו רק אקמול. בתא שלנו לדוגמה, היו שבעה אסירים שסבלו מפריחה ופצעונים. הם כל הזמן התגרדו וסבלו מאוד אבל לא נתנו להם שום משחה או טיפול. היו אסירים שסבלו מסקביאס וגרדת.

לפני 7 באוקטובר היה בכל אגף מטבח ויכולנו לקנות הרבה מוצרים בקנטינה: בשר, עוף, ירקות, פירות, מלח, תבלינים, סוכר ואורז. בישלנו בעצמנו אז האוכל היה טעים ולא חסר לנו. אבל אחרי 7 באוקטובר הקנטינה בוטלה כמו שאמרתי וגם החרימו לנו את כל האוכל שכבר קנינו קודם. היינו תלויים לגמרי באוכל שהנהלת הכלא סיפקה לנו וההרגשה הייתה שמנסים להרעיב אותנו כעונש על מה שקרה בעוטף עזה. האוכל שסיפקו לנו היה גרוע ולא מבושל כמו שצריך. לארוחת הצהריים קיבלנו רק 3 כפות אורז חצי מבושל לאסיר ומרק דלוח בלי טעם ולפעמים כפית טונה, או כוס עם גרגירי תירס חמים בלי שום מלח או תיבול או ביצים חצי מבושלות ומסריחות. אני חושב שהתוקף שלהן פג. כל האוכל היה מגעיל.

ארוחת הבוקר כללה 50 גרם לבנה לכל אסיר, ועשר פרוסות לחם קטנות שחלקנו בינינו. ארוחת הערב הייתה כמו ארוחת הצהריים, לפעמים הוסיפו חתיכה של נקניקיה לא מבושלת. לא קיבלנו פירות, ירקות, סוכר או מלח והאוכל לא היה מתובל בכלל.

נאסרו גם ביקורים של בני משפחות, עורכי הדין ואפילו הצלב האדום. כך, נותקנו מהעולם החיצון

ב-7 באוקטובר עוד היו לנו טלוויזיות בתאים, וככה נודע לנו על מה שקרה בעוטף עזה באותו יום. הנהלת הכלא לא סיפרה לנו כלום. אבל באותו יום הם החרימו את כל הציוד שהיה בתאים: טלוויזיות, קומקומים חשמליים, פלטות חשמליות, מכשירי חימום ומאווררים, כריות, סדינים, שמיכות וכיסויי מזרנים. הם השאירו רק שמיכה אחת לכל אסיר. נאסרו גם ביקורים של בני משפחות, עורכי הדין ואפילו הצלב האדום. כך, נותקנו מהעולם החיצון. כמובן שהחרימו גם טלפונים סלולאריים שאנשים הסתירו באגפים.

הם התחילו לעשות חיפושים תכופים בתאים ולהחרים את הדברים הכי בסיסיים, ניירות, עטים, סוללות ומכשירי רדיו. כל יום לקחו לנו את המזרנים בין השעות 06:00-22:00. נאסר עלינו גם לדבר עם אסירים בתאים אחרים והוטלו על זה עונשים כמו איסור מקלחות. אנחנו נענשנו ככה פעם אחת. בהתחלה ניתקו את החשמל במהלך היום, וחידשו את הזרם רק בין השעות 18:00 ל-22:00 ואחר-כך השאירו אותו מנותק כל הזמן. היינו צריכים ללכת לשירותים בלילה בחושך מוחלט ולהיזהר לא לדרוך על האסירים שישנו על רצפת התא בגלל הצפיפות.

ששת החודשים האחרונים של המאסר שלי היו קשים במיוחד ושונים בצורה קיצונית ממה שהיה לפני כן. גם אסירים שנשפטו לתקופות מאסר ארוכות, וכבר ישבו בכלא עשרים או שלושים שנה, סיפרו שהתקופה שאחרי 7 באוקטובר הייתה השלב הגרוע ביותר במאסר שלהם.

בחודש הרמדאן, בלחץ העצורים, חידשו את אספקת החשמל לתאים בשעות הלילה – בין הארוחה של שבירת הצום לארוחה המפסקת. אבל הארוחות שסיפקו היו באיכות גרועה ובכמות לא מספקת.

בגלל ההתפשטות של מחלות העור, ובעיקר בגלל שגם הסוהרים נדבקו, בחודש האחרון לפני השחרור שלי הנהלת הכלא נאלצה לאפשר לנו לצאת לחצר לשעה בכל בוקר. הם הוציאו כל פעם תא אחד בנפרד.

ביום שבו שוחררתי לקחו אותי לבדיקה בשעה 11:00 בבוקר, ואז חתמתי על מסמך השחרור. ביקשתי מהשוטר שיאפשר לי להתקשר לאבא שלי כדי שיחכה לי מחוץ לכלא, אבל הוא לא הסכים.

* העדות נגבתה ע"י תחקירן בצלם עאמר עארורי ב-1.4.24