ז.ת., תושב מחוז בית לחם

ביום שבת, 8.11.23, ישבתי ברחוב עם חבר שלי. בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר ראינו שצעירים מהעיירה עדכנו בווטסאפ שחיילים נכנסו לעיירה ברגל. חיכינו שם, כי רצינו לדעת לאן הצבא הולך. אחרי כמה דקות נודע לי שהצבא נמצא בבית של דוד שלי, שם גרנו לפני בערך שלוש שנים. אחרי עוד כמה דקות, החיילים הלכו משם לבית שבו אנחנו גרים היום ואז אח שלי אחמד, שהיה בבית, התקשר אליי ואמר לי לחזור הביתה כי החיילים שואלים עליי. אז מישהו שהציג את עצמו כקצין לקח את הטלפון שלו ואמר לי שאני צריך להגיע לבית. אמרתי לו שאני נמצא בבית לחם ושאבוא ואסגיר את עצמי למחרת בשעה 08:00 בבוקר והוא אמר שהוא יהפוך את הבית שלי למחנה צבאי עד שאבוא ואסגיר את עצמי, וסגר את הטלפון. התלבטתי מה לעשות.

אחרי עשר דקות, אחי התקשר אליי שוב ואמר לי שהצבא עוצר אותו ואת אבא שלי עד שאגיע ואסגיר את עצמי. אמרתי לו שיבקש מהקצין לעזוב אותם, ושאני בא להסגיר את עצמי. הלכתי ברחוב עד הבית, ואמא שלי חיכתה לי בחוץ. החיילים כבר יצאו מהבית עם אבא שלי ואחי והתרחקו איתם איזה קילומטר. הלכתי אחריהם יחד עם אמא שלי. כשהגענו אליהם הם מייד שחררו את אבא ואחי.

אחד החיילים כיוון לי פנס חזק לעיניים מקרוב מאוד. האור היה חזק. הוא אמר לי שאנחנו מחבלים מניאקים

הם אזקו לי את הידיים באזיקי ברזל. היו שם בערך 35 חיילים שהלכו ברגל, בלי כלי רכב צבאיים. הם הוליכו אותי איתם ברגל מהעיירה עד להתנחלות הקרובה, מרחק של כמה קילומטרים. החיילים איימו עליי וכמה מהם ניסו להכות אותי, אבל החייל שהחזיק אותי מנע מהם לתקוף אותי, אז הם רק המשיכו לקלל והעליב אותי. החייל הוריד לי את אזיקי הברזל מהידיים, והם אזקו לי אותן באזיקונים וכיסו לי את העיניים.

הכניסו אותי לאוטובוס שנסע לבית המעצר עציון ושם הם הורידו אותי בחצר. החיילים הכריחו אותי לכרוע על הברכיים ולא לזוז או לשנות תנוחה. אחד החיילים כיוון לי פנס חזק לעיניים מקרוב מאוד. האור היה חזק. הוא אמר לי שאנחנו מחבלים מניאקים. חיילים עברו שם וקיללו אותי, קראו לי "זבל" ו"מחבל". השאירו אותי ככה עד בערך שעה וחצי אחרי הזריחה. הרגשתי שהברכיים שלי נשברות בגלל שכרעתי ככה כל-כך הרבה זמן.

אחר-כך הם לקחו אותי למקום אחר ושם השאירו אותי על הקרקע, אזוק ועם עיניים מכוסות. שמעתי ממבנים סמוכים קולות של מכות ושל אנשים צועקים ובוכים מכאבים. שמעתי את אחד העצורים מבקש מהחיילים לשחרר קצת את האזיקים מהידיים. אני חושב שהחיילים משכו אותם עוד יותר כדי להעניש אותו, כי מייד שמעתי אותו צורח מכאבים. הייתי שם שעה וחצי ואז לקחו אותי לחיפוש והכניסו אותי לחדר המעצר. נשארתי שם עד ה-11.11.23, ומדי יום הם הביאו עצירים ולקחו עצירים אחרים מעציון.

שאלתי את השופט למה נותנים לי מעצר מנהלי והוא ענה שזה בגלל שאני אסיר לשעבר ואנחנו במצב מלחמה; וככה הדיון הסתיים

ב-11.11.23 בצהריים, נכנסו לתא אנשי היחידה להובלת אסירים וקראו לי ולשאר העצורים, היינו בערך 40 איש. הם הורו לנו לעמוד בתור ליד הקיר והתחילו לקחת אותנו לחדר הבידוק. לפעמים הכניסו שניים או שלושה עצורים לבדיקה. בתוך החדר חיכו 3 סוהרים מהשב"ס. כשעמדנו בחוץ שמענו את הצעקות של העצורים שהכניסו לחדר. הבנו שכל מי שנכנס לשם חוטף מכות. הגיע התור שלי והכניסו אותי עם העצור שהיה לפניי בתור ועם זה שהיה מאחוריי. ברגע שהראשון נכנס, שני חיילים הטיחו אותו בקיר והוא נפל, אז הם תפסו אותי וזרקו אותי באותה צורה, ראיתי אותם עושים את אותו דבר גם לשלישי. הם אמרו לנו "יאללה, תורידו את הבגדים שלכם". התחלנו להתפשט והם זירזו אותנו תוך כדי שהם מרביצים לנו ובועטים לנו בכל הגוף. הם המשיכו להכות אותנו ולצחוק עלינו בערך 7 דקות ואז הורו לנו להתלבש בחזרה ויצאנו ועמדנו בטור ליד אוטובוס. הם אזקו את הידיים שלנו ודרשו מאתנו להרכין את הראש ולהרים ידיים למעלה – זו הייתה עוד דרך להשפיל אותנו. אסור היה להסתכל על הקצינים. אחר כך העלו אותנו לאוטובוס והתיישבנו, בזמן שהם המשיכו לצעוק עלינו.

לקחו אותנו לכלא עופר. כשהורידו אותנו שם לקחו אותי לרופא והוא שאל אותי אם אני סובל ממחלות. עניתי לו שלא והוא ענה "חבל". הם לקחו לי את הבגדים ונתנו לי חולצה ומכנסיים. ראיתי שכל העצורים קיבלו אותם בגדים. אחר-כך הם לקחו אותי לתא המעצר, שהיה מיועד ל-6 עצורים, אבל היו בו 10. אני ועוד 3 עצורים נאלצנו לישון על מזרנים על הרצפה, הם היו בלויים מאוד ולא הגנו מפני הקור. קיבלתי גם שמיכה קלה מאוד וקטנה. ככה ישנתי 4 חודשים.

שלושה ימים אחרי שנכנסתי לכלא עופר, היה לי דיון בבית משפט שהשתתפתי בו בזום. הסוהר הוציא אותי מהתא וצפיתי בדיון בטלפון שלו. עורך הדין אמר לי שהוציאו לי צו מעצר מנהלי ל-6 חודשים. שאלתי את השופט למה נותנים לי מעצר מנהלי והוא ענה שזה בגלל שאני אסיר לשעבר ואנחנו במצב מלחמה; וככה הדיון הסתיים. החזירו אותי לתא.

התחלנו לכסות את החלונות עם שקיות הניילון שנשארו מהלחם, בניסיון לחסום חלק מהאוויר הקר שנכנס פנימה

ב-20.11.23 הגיעו בערך 15 סוהרים ונכנסו לתא שלנו, אזקו אותנו ולקחו אותנו לחדר המקלחות. הסתכלתי דרך החלון שם וראיתי אותם מוציאים את הזכוכית מחלונות התא שלנו ויוצאים. בתא שלנו היו 3 חלונות: 2 בתא עצמו ואחד בשירותים. הם הוציאו את הזגוגיות כדי שהאוויר הקר יחדור פנימה. זה היה חורף והיה קור מטורף. הם שמו בחדר רק 3 מעילים - כדי לסכסך בין העצורים. אבל אנחנו פשוט נתנו את המעילים לאנשים המבוגרים שבינינו, והתחלנו לכסות את החלונות עם שקיות הניילון שנשארו מהלחם, בניסיון לחסום חלק מהאוויר הקר שנכנס פנימה. כשהסוהר היה מגיע ורואה את השקיות על החלונות, הוא היה צועק עלינו שנוריד אותן ומקלל אותנו; היינו מוציאים אותן מולו, ומחזירים אותן אחרי שהוא הלך. זה נמשך ככה 20 יום, בסוף הסוהרים החזירו את הזגוגיות של כל החלונות ונתנו לכולנו מעילים.

בתור אסיר לשעבר, הייתי בהלם ממצב האוכל בכלא. אני זוכר שבעבר היינו קונים אוכל בקנטינה, ובתוך החדר הייתה כירה חשמלית ששימשה לבישול; הייתה לנו שליטה בכמות האוכל ובאיכות שלו, והיינו קונים מה שאנחנו רוצים. אבל הפעם, הסוהרים לקחו את הכירה ואת כלי האוכל ומנעו מהעצורים לקנות בקנטינה. הנהלת הכלא שלטה באוכל באופן מלא: באיכות, בכמות, ובזמן. זו הייתה השפלה נוספת עבורנו. האוכל היה ברמת המינימום שנדרש כדי להשאיר אותנו בחיים.

בבוקר הם היו מביאים לנו כף עם ממרח שוקולד או שתי כפות ריבה לכל התא. אספנו את הכמות הזו לאורך כל השבוע ואכלנו אותה רק בשבת כדי להכניס קצת סוכר לדם. בנוסף, היו מביאים 3 או 4 ירקות לכל החדר. בצהריים היו מביאים צלחת וחצי אורז עם קצת עדשים או שעועית לכל התא. ארוחת הערב הייתה כמעט אותו הדבר, ביצה אחת או נקניק. במשך 90 יום נהגתי לצום כל היום ולאסוף את החלק שלי מהאוכל, ואז הייתי אוכל הכול בערב כאיפטאר [ארוחה מפסקת], כמו ברמדאן. כשנכנסתי לכלא שקלתי 102 קילו וכשיצאתי ממנו ב-29.2.24 שקלתי 80 קילו.

כשנכנסתי לכלא שקלתי 102 קילו וכשיצאתי ממנו ב-29.2.24 שקלתי 80 קילו

פעמיים בשבוע היו מוציאים אותנו להתקלח והיו מקציבים לזה רבע שעה. נתנו לנו קופסת שמפו קטנה מאוד, שלא מספיקה לשטוף ידיים. הם הפעילו רק 6 מקלחות, וזה לא הספיק לכל האנשים – אז היינו מתקלחים ברוטציה. יצא שהתקלחתי פעם אחת בשבוע.

ב-29.2.24 סיימתי את תפילת הצהריים וקראתי בקוראן ואז הגיעו שני סוהרים ונעמדו בפתח התא. אחד מהם אמר לעצורים להתרחק לאחור. אחר-כך הוא קרא לי, שאלתי אותו לאן לוקחים אותי והוא הורה לי לשתוק. שאלתי אותו שוב כדי שהעצורים האחרים ידעו. הוא אמר: העברה מכלא לכלא. הם ריכזו בערך 40 עצורים בחדר גדול. אחר כך הם הכניסו אותנו לפוסטה (רכב להסעת עצירים) ובשעה 20:00 הם הסיעו אותנו אל מחוץ למחנה עופר ושחררו אותנו שם.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם באסל עדרה ב-2.4.24