מוחמד עבד אל-חפיז רג'בי, בן 14, ואמו, האלה רג'בי, בת 50 ואם לתשעה, תושבי שכונת אל-חריקה במרכז העיר חברון, על תקיפתם בידי חיילים בביתם ב-31.7.24
עדותו של מוחמד רג'בי
אני גר ברחוב אל-כסארה בשכונת אל-חריקה עם אבא שלי, עבד אל-חפיז, בן 57, אימא שלי, האלה, בת 50, ועם אחי, 24, ושתי האחיות שלי, בנות 16 ו-9. אחי הגדול נשוי וגר עם אשתו וילדיהם בבית ממול. נשרתי מהלימודים לפני שנתיים אחרי שנפלתי במדרגות ונפצעתי. עברתי שני ניתוחים והושתלה לי פלטינה בצד שמאל של הראש.
החיילים התחילו להכות את אמא שלי ואת אחותי עם הרובים שלהם. הם דחפו אותן מחוץ לחדר ונעלו את הדלת מבפנים
ב-31.7.24, בסביבות השעה 21:30, בזמן שישבתי בבית, שמעתי מתושבי השכונה שהצבא פשט על הרחוב שלנו, שכולו מדרגות, במרחק של בערך 30 מטרים מהבית שלנו. אשתו של אחי ביקשה שאלך לסגור את השער הראשי של שביל הגישה לבית שלנו מחשש שחיילים ייכנסו פנימה.
ירדתי במדרגות הבית. כשהגעתי לשער, ראיתי מולי שלושה חיילים יורדים במדרגות ברחוב אל-כסארה. ניסיתי לסגור את השער מהר, אבל חייל הצליח לדחוף ולפתוח אותו עם הרגל שלו. רצתי הביתה והם רדפו אחריי כשהם צועקים לי לעצור. המשכתי לרוץ, הגעתי לבית ונכנסתי לחדר של אח שלי, שבו היו אחי בן ה-24 ואחותי בת ה-16.
אחרי כמה דקות של מכות קשות וקללות, החייל נתן לי מכה חזקה באשכים עם קנה הרובה שלו. איבדתי את ההכרה ומאותו רגע לא ידעתי מה קורה סביבי
שלושת החיילים רדפו אחריי לתוך הדירה והתפרצו לתוך החדר. אחד מהם תפס אותי בצוואר, חנק אותי והרים אותי באוויר מהצוואר. השניים האחרים התחילו להרביץ לאחי, בזמן שאחותי מנסה להרחיק אותם ממנו. בשלב מסוים אמא שלי נכנסה לחדר וניסתה לחלץ אותי מידי החיילים ואז החיילים התחילו להכות את אמא שלי ואת אחותי עם הרובים שלהם. הם דחפו אותן מחוץ לחדר ונעלו את הדלת מבפנים. החייל, שלאורך כל הזמן הזה עדיין החזיק אותי באוויר מהצוואר, הפיל אותי על הרצפה. שני החיילים האחרים המשיכו להרביץ לאח שלי עם אגרופנים ממתכת. החייל שתקף אותי שאל אותי מי שרף את קריית ארבע. עניתי לו שאני לא יודע ונשבעתי באללה. החייל אמר לי שאני שקרן, תפס סיר אפייה שהיה בחדר והיכה אותי איתו בראש ובשאר חלקי הגוף.
שמעתי את אמא שלי בוכה, צועקת ודופקת על הדלת. שמעתי אותה אומרת לחיילים שעברתי ניתוחים ומבקשת שלא ירביצו לי. אחרי כמה דקות של מכות קשות וקללות, החייל נתן לי מכה חזקה באשכים עם קנה הרובה שלו. איבדתי את ההכרה ומאותו רגע לא ידעתי מה קורה סביבי.
התעוררתי בבית החולים מוחמד עלי אל-מוחתסב, בזמן שהרופאים עזרו לי להתאושש ונתנו לי עזרה ראשונה. היו לי חבורות בכל חלקי הגוף ונפיחות בראש. אחר-כך העבירו אותי לבית החולים הממשלתי עאליה כדי לעשות לי צילום סי טי ובבוקר שחררו אותי וחזרתי הביתה עם האחים שלי.
עד היום, שבוע אחרי התקיפה, אני סובל מכאבי ראש וסחרחורות. יש לי סיוטים ואני לא מסוגל לישון בלילה. כל צליל בבית מבהיל אותי מאוד ואני מפחד כל הזמן. אני לא מצליח לשכוח את הרגע שבו החיילים רדפו אחריי, וגם לא את הרגע שבו הם סגרו את הדלת והתחילו להכות אותי ואת אחי בברוטליות.
עדותה של האלה רג'בי
ב-31.7.24, בסביבות השעה 21:30, בזמן שהייתי עסוקה בעבודות הבית, הבן שלי מוחמד נכנס הביתה בריצה כשהוא מבוהל ומתנשף. הוא נכנס לתוך אחד החדרים ושלושה חיילים רצו פנימה אחריו. נכנסתי אחרי החיילים לתוך החדר ושאלתי אותם מה הם רוצים. הם התחילו לתקוף את שני הבנים שלי, כשאחד מהם תופס את מוחמד מהצוואר ומרים אותו באוויר.
נכנסתי אחרי החיילים לתוך החדר ושאלתי אותם מה הם רוצים. הם התחילו לתקוף את שני הבנים שלי, כשאחד מהם תופס את מוחמד מהצוואר ומרים אותו באוויר
ניסיתי להרחיק את החיילים מהבנים שלי. צעקתי עליהם, אמרתי להם ששניהם עברו ניתוחים והתחננתי שיפסיקו להרביץ להם. הבת שלי ניסתה להרחיק את החיילים מהאחים שלה, והם התחילו להרביץ לשתינו עם הרובים שלהם, דחפו אותנו אל מחוץ לחדר ונעלו אותו מבפנים עם המפתח. מבעד לדלת, שמעתי את החיילים ממשיכים לתקוף אותם. דפקתי על הדלת בבכי ובצעקות, ואז יצאתי לחצר הבית וצעקתי לעזרה לשכנים. החיילים המשיכו להרביץ לבנים שלי במשך יותר מחמש דקות. הבת הקטנה שלי, בת תשע, פחדה מאוד וברחה לבית של דודים שלה מעבר לרחוב.
הבן הבכור שלי, שהיה בבית של דודים שלו מעבר לקיר, שמע את הצעקות שלי והגיע ואז חיילים יצאו מהחדר ותקפו גם אותו. הם הובילו אותו לחדר אחר והתחילו להכות גם אותו עם הרובים ומנעו ממני להיכנס לחדר. נכנסתי לחדר שבו היו הבנים הצעירים שלי כדי לבדוק מה מצבו של מוחמד. הוא שכב על הרצפה בלי תזוזה. התחלתי לצעוק שהחיילים הרגו אותו. הבן הבכור שלי דחף מעליו את החיילים והצליח להגיע לחדר שבו הייתי. הוא הצליח להרים את אחיו מוחמד ולצאת במהירות מהבית למרות שהחיילים ניסו למנוע ממנו. הבן השני שלי, שהיה בחדר עם מוחמד, ניסה לבוא אחריו, אבל התעלף ונפל במדרגות שמובילות לכביש. צעירים הרימו אותו ולקחו אותו לרכב פרטי, אליו הבן הבכור שלי הכניס גם את מוחמד, והם נסעו לבית החולים.
נכנסתי לחדר שבו היו הבנים הצעירים שלי כדי לבדוק מה מצבו של מוחמד. הוא שכב על הרצפה בלי תזוזה. התחלתי לצעוק שהחיילים הרגו אותו
ניסיתי ללכת אחריהם אבל החיילים מנעו ממני וזרקו רימון הלם לעבר דלת הבית. נכנסתי הביתה והתחלתי לבכות. הבת הגדולה שלי, בת ה-16, גם בכתה ונאנקה מכאבים בגלל המכות שחייל החטיף לה בזרוע ימין עם רובה.
החיילים נשארו באזור עד השעה 4:00 לפנות בוקר. הבנים שלי היו כל הלילה בבית החולים הממשלתי עאליה וחזרו רק בבוקר, עם חבורות על הפנים ועל הגוף. מוחמד סובל מאז התקיפה מכאבים באשכים ומחרדות ומתקשה לישון. הוא מספר לי שיש לו סיוטים שבהם החיילים רודפים אחריו ומרביצים לו.
למחרת התקיפה גילינו שהחיילים גם ניפצו את השמשה הקדמית ואת הזגוגית בחלון צדדי במכונית של אחי, יחיא, בן 35, שגר לידנו.
לא ממש התאוששתי מאז. קשה מאוד לעמוד חסר אונים ולשמוע חיילים מרביצים לילדים שלך, בתוך הבית שלך.
* העדויות נגבו על-ידי תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-8.8.24