מועתסם דענא, בן 46, אבא לשמונה, תושב שכונת ואדי א-נסארא במרכז העיר חברון, הותקף בידי חיילים ב-28.7.24
אני עובד כעיתונאי ומתגורר עם אשתי ושמונת הילדים שלנו ליד בית הספר היסודי זיאד ג'אבר בחברון.
ב-28.7.24, בסביבות השעה 9:30 בבוקר, יצאתי מהבית לתחנת הרדיו שבה אני עובד. הלכתי בכביש שמוביל למחסום ג'אבר, על ציר המתפללים. כשהגעתי למחסום ראיתי להפתעתי שהחיילים חסמו את המעבר בעזרת גדר תיל שהונחה בין קוביות הבטון. קפצתי מעל קוביות הבטון כדי לעבור. פתאום, שלושה חיילים שישבו ליד בניין ג'אבר הסמוך התחילו להתקדם אליי תוך כדי צעקות ולכוון אליי את הנשק.
[החיילים] הורו לי לכרוע על הברכיים עם ראש מורכן. הם צחקו עליי ולעגו לי, וברקע שמעתי צלילים מהטלפון שלהם. היה לי ברור שהם מצלמים אותי
כשהם הגיעו אליי, שניים מהם התנפלו עליי ודחפו אותי עם הפנים לקיר בברבריות, בזמן שהשלישי המשיך לכוון אליי את הנשק שלו. הם בעטו לי ברגליים, עשו עליי חיפוש אלים וקיללו אותי. הסברתי להם שאני עיתונאי ושרק רציתי להגיע למקום העבודה שלי, אבל הם המשיכו לבעוט בי ולהרביץ לי תוך כדי צעקות וציווי עליי לשתוק ולא לזוז.
החיילים הוציאו מהכיס שלי את תעודת הזהות ואת תעודת העיתונאי שלי והורו לי לפתוח את הטלפון. צייתי והם עשו בו חיפוש ומצאו תכנים שקשורים למלחמה בעזה, לאסירים פלסטינים ולהפרות חוק של כוחות הכיבוש. הם שאלו אותי: "אתה חמאס?". עניתי שלא, והסברתי שאלה תכנים שקשורים לעבודה שלי כעיתונאי, ושחלקם מתייחסים גם להפרות חוק שמבצע חמאס. החיילים המשיכו לחפש בטלפון שלי ובכל פעם שהם ראו משהו שקשור למלחמה בעזה הם קיללו אותי, סטרו לי ובעטו בי.
אחד החיילים הביא חוט, משך את הידיים שלי אחורה בצורה תוקפנית וקשר אותן עם החוט בקשר הדוק שהכאיב לי מאוד בפרקי הידיים. אחר-כך החיילים כיסו לי את העיניים והובילו אותי ברגל בערך 250 מטרים עד למחנה הצבאי שליד השער הדרומי להתנחלות קריית ארבע. החיילים הלכו מהר ולא הצלחתי לעמוד בקצב שלהם עם העיניים המכוסות. הם דחפו אותי בכוח שוב ושוב וציוו עליי ללכת מהר. כשהגענו למחנה, הם הכניסו אותי לחצר והורו לי לכרוע על הברכיים עם ראש מורכן. הם צחקו עליי ולעגו לי, וברקע שמעתי צלילים מהטלפון שלהם. היה לי ברור שהם מצלמים אותי.
[החיילים] שאלו אותנו על אירועי 7 באוקטובר ועל הרג הילדים במג'דל שמס, ועניתי להם שאני לא יודע על זה כלום כי אני חי בחברון. בתגובה, הם בעטו בי ואמרו לי ׳קוראים לזה ישראל.׳
הם החזיקו אותי בתנוחה הזו, בשמש קופחת, כמעט שעה וכל הזמן בעטו בי, סטרו לי וקיללו אותי. שמעתי אותם צופים בסרטונים שהם מצאו בטלפון שלי. בשלב מסוים הם הקימו אותי והובילו אותי לתוך המגדל הצבאי. הם העלו אותי במדרגות ברזל לחדר קטן ושוב כפו עליי לכרוע על הברכיים עם ראש מורכן. פרקי הידיים כאבו לי מאוד וכבר התחילה לי תחושת נימול בידיים. בכל פעם שביקשתי מהחיילים להרפות את החוט או להחליף אותו באזיקונים הם הכו אותי וקיללו אותי.
אחרי בערך שעה החיילים הכניסו לחדר עוד שני בחורים שלא הכרתי. הצלחתי לדבר איתם קצת והבנתי שהחיילים עצרו אותם בלילה שלפני כן, אחרי שהכו אותם בצומת טארק בן זיאד. אחד הבחורים סיפר שכשהחיילים תקפו אותו הם דרשו שהוא יפתח מכשיר טלפון של אחיו אבל הוא לא רצה לתת להם אותו אז הם חטפו ממנו את הטלפון באלימות. באותו רגע החיילים חזרו לחדר ושמעתי אותם ניגשים לשני הבחורים ומתחילים להרביץ להם באכזריות, ולדרוש מהבחור את הקוד לטלפון. בכל פעם שהוא אמר להם שהוא לא יודע הם נתנו לו מכות רצח. במקביל הם גם המשיכו לתת גם לי אגרופים וסטירות. הם שרו שירי נקמה בחמאס בעברית, שמהללים את ישראל וקוראים להרג נשים וילדים הכריחו אותנו לחזור אחריהם ולקלל את הפלסטינים. אני מבין עברית היטב.
הם שאלו אותנו על אירועי 7 באוקטובר ועל הרג הילדים במג'דל שמס, ועניתי להם שאני לא יודע על זה כלום כי אני חי בחברון. בתגובה, הם בעטו בי ואמרו לי "קוראים לזה ישראל". בשלב הזה נכנסו עוד לחדר כמה חיילים. הם התחילו להשמיע ברמקול שירים בשבח ישראל בזמן שהם רוקדים סביבנו בפראות. כשאחד משני העצורים האחרים ביקש לשתות מים, הם שפכו עלינו מים ולא אפשרו לנו לשתות. שמעתי צחוק של בחורות ששוחחו עם החיילים, אני חושב שזו הייתה שיחת וידיאו. החיילים שרו ורקדו מסביבנו במשך בערך 15 דקות כשהם מרביצים לנו ושופכים עלינו מים בתורות.
שמעתי צחוק של בחורות ששוחחו עם החיילים, אני חושב שזו הייתה שיחת וידיאו. החיילים שרו ורקדו מסביבנו במשך בערך 15 דקות כשהם מרביצים לנו ושופכים עלינו מים בתורות
אחר-כך החיילים דרשו מהבחור שוב את הקוד לטלפון, והוא ענה להם שהוא לא משקר ושאם היה יודע מה הקוד היה אומר להם. שמעתי אותו צורח כשהחיילים שוב התנפלו עליו והכו אותו מכות קשות. באותו זמן נכנס לחדר קצין והתחיל לחקור אותי על זה שעברתי מעל הבטונדות במחסום הצבאי. אמרתי לו שלא הייתה לי ברירה אלא לקפוץ מעליהן כי הייתי בדרך לעבודה, והסברתי לו שיום קודם, בשבת, החיילים הרשו לי לעשות את זה בלי לעצור אותי או להרביץ לי. החוקר אמר לי שאני משקר ושאסור לעשות את זה. ביקשתי ממנו שיבדוק במצלמות כדי שיראה שזה קרה.
פרקי היד שלי כבר דיממו, ולפני שהקצין עזב ביקשתי ממנו להוריד את החוט שבו הם קשרו אותן. הוא ציווה על החיילים להחליף את החוט באזיקי פלסטיק. חייל עשה את זה אבל הידק את האזיקונים עוד יותר חזק מהחוט.
בסביבות השעה 14:00 החיילים הובילו אותי למחסום אל-חריקה, הורידו את האזיקונים וכיסוי העיניים וציוו עליי לא לעבור שוב ברחוב. הם איימו שאם יראו אותי יעצרו אותי במקום ואז עזבו כשהם מקללים אותי. אני לא יודע מה קרה בסוף לשני הבחורים האחרים, כי כשהוציאו אותי הם עדיין היו במחנה הצבאי.
עדיין יש לי סימנים מהחוט ומהאזיקונים על פרקי הידיים, שנותרו נפוחים מאוד וגם כאבים חזקים בזרועות וברגליים בגלל התנוחה שבה הם הכריחו אותי לכרוע במשך כל שעות המעצר.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-5.8.24.