עדותו של ויסאם דופוש, בן 35, על תקיפתו בידי חיילים ב-24.6.24 ליד מחסום גילברט, ועדותו של יאסר אבו מרח'יה, בן 52, על תקיפתו של דופוש ועל תקיפתו שלו ב-21.6.24 בשכונת תל רומיידה
ויסאם דופוש, בן 35, אב לשלוש ותושב שכונת תל רומיידה במרכז העיר חברון, הותקף בידי חיילים ב-24.6.24
אני גר עם אשתי ושלוש הבנות שלנו, ריתאל, בת 7, חור בת 5 ונור בת שנתיים. מול הבית שלנו הציבו את מחסום גילברט. אני עובד כמורה.
החיילים פתאום התחילו לזרוק עלינו רימוני הלם ולירות כדורי "גומי". נפגעתי בראש מכדור גומי והתחלתי לדמם
מאז האירועים של 7 באוקטובר ותחילת המלחמה בעזה אנחנו ושאר התושבים בשכונה סובלים מהתנכלויות ותקיפות של כוחות הכיבוש, במיוחד במחסומים שמקיפים את האזור. קודם כל הגבילו עוד יותר את התנועה שלנו. מאז המלחמה הרשו לנו להיכנס לשכונה ולצאת ממנה רק בין השעות 7:00 עד 19:00 ורק לפני שבוע התחילו לאפשר לנו לעבור במחסום קפישה גם אחרי 19:00 ובמחסום באב א-זאוויה אחרי 22:00.
האזור הפך לכלא גדול. רק לתושבי השכונה מותר להיכנס לכאן, והחיילים במחסום אוסרים אפילו על קרובי המשפחה שלנו לבקר אותנו. בערבים הם גם אוסרים עלינו לשבת ביחד בחצרות של הבתים. בכל פעם שיש אירוע בטחוני, אפילו לא באזור חברון, הם בכלל סוגרים את המחסום. גם כשהמחסומים פתוחים הם מעכבים אותנו בהם במשך שעות, בכניסה וביציאה ועורכים חיפושים בטלפונים ובחפצים שלנו. לפעמים אני מאחר לעבודה שלי בגלל זה. החיילים לא מבחינים בין גברים לנשים וכולם עוברים חיפוש ובידוק במחסום. בחגים יהודיים אוסרים עלינו אפילו לנוע בשכונה.
החיילים לא מפסיקים להתפרע והופכים את החיים בשכונה לקשים מאוד. הם כל הזמן רודפים אחרי הצעירים, מעכבים אותם, מכים אותם, עוצרים אותם. אם הם מוצאים אצלם בטלפון סרטונים על המלחמה ודברים שקרו מאז 7 באוקטובר הם מתעללים בהם.
ב-24.6.24, בסביבות 21:00, התאספנו בערך עשרים אנשים בני 65-25 ליד מחסום גילברט כדי ללכת לברך תושב השכונה לכבוד שובו מהחאג׳. במחסום היו בערך חמישה חיילים שמוכרים לתושבים כמי שעושים פה בעיות ומעשי בריונות. הם פנו אלינו ושאלו למה התאספנו ואמרנו להם שאנחנו הולכים לברך תושב שחזר מהחאג'.
אני עדיין סובל מכאבים חזקים באשכים. אני בטיפול רפואי ואני חושש שיתברר שנגרם לי נזק משמעותי. אני סובל גם מכאבים חזקים בגב
החיילים אפשרו לנו ללכת, אבל הם עקבו אחרינו עד שהגענו לכניסה לרחוב א-שוהדאא, מול מחסום באב א-זאוויה. כשהגענו לשם התקשרנו לחאג' אבל אז גילינו שהוא הלך לתפילה במסגד שליד. אחד מאיתנו, חאזם אל-באייד הזמין את כולם לבית שלו, לשתות תה ולחכות שהחאג' יחזור.
ברגע שעלינו כמה מדרגות שמובילות לבית משפחת אל-באייד, החיילים פתאום התחילו לזרוק עלינו רימוני הלם ולירות כדורי "גומי". נפגעתי בראש מכדור גומי והתחלתי לדמם. החיילים רצו אלינו וכולם ברחו לבית משפחת אל-באייד. רק אני לא הצלחתי לברוח בגלל הפציעה.
חמשת החיילים הקיפו אותי והתחילו להכות אותי ברובים שלהם. אחד מהם הכה אותי בראש עם הרובה ונפלתי על הקרקע. הם המשיכו להכות אותי וכיוונו במיוחד לאשכים שלי ולאזורים רגישים בגוף. זה נמשך כמה דקות, הרגשתי שההכרה שלי מתערפלת. אחר כך החיילים הקימו אותי בכוח, העמידו אותי עם הפנים לקיר, בעטו בי עם הנעליים שלהם, שיש בהן חלקי מתכת, וקיללו אותי.
כמעט לא הייתי מסוגל לעמוד אבל אחד מהם הצמיד את קנה הנשק שלו לראש לי ודרך אותו, אז לא הייתה לי ברירה. הרגשתי שהוא הולך לירות בי, בעיקר בגלל שהוא התנהג בצורה היסטרית ועצבנית.
התאמצתי לעמוד שם כשאני נשען על הקיר. אחרי שהם החזיקו אותי שם כמה דקות וערכו עליי חיפוש גופני אלים וברוטלי, בלי לתת לי שום עזרה ראשונה כדי לעצור את הדימום או אפילו לנגב הדם מהפנים, הם הורו לי להסתלק. אבל לא יכולתי לזוז ונפלתי על הקרקע. בשלב הזה הגיעו תושבים מהשכונה ולקחו אותי למעלה במדרגות לבית משפחת אל-באיד.
כשחזרתי להכרה הייתי באמבולנס שפינה אותי לבית החולים הממשלתי עאליה בחברון, שם עשו לי צילומי רנטגן. היו לי גם חבורות בכל הגוף, במיוחד באשכים. תפרו לי את הפצע בראש והרופאים רצו להשאיר אותי ל-24 שעות של השגחה בבית החולים, אבל בחרתי לחזור הביתה אחרי שהבת שלי, ריתאל, התקשרה אליי בוכה כי ראתה בקבוצת וואטסאפ של השכונה תמונות שלי מדמם.
עבר שבוע מאז, אבל אני עדיין סובל מכאבים חזקים באשכים. אני בטיפול רפואי ואני חושש שיתברר שנגרם לי נזק משמעותי. אני סובל גם מכאבים חזקים בגב, ומרגיש שהמצב הבריאותי שלי רק מידרדר מיום ליום.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-2.7.24
יאסר אבו מרח'יה, בן 52 ואב לארבעה, תושב שכונת תל רומיידה במרכז העיר חברון, הותקף בידי חיילים ב-21.6.24 והיה עד לתקיפתו של ויסאם דופוש ב-24.6.24
אני גר מול מחסום גילברט ועובד כמנהל עמותת איבראהים אל-ח'ליל בתל-רומיידה. הפרויקט של העמותה כולל מרכז לפעילות תרבותית וחינוכית, מרפאות שיניים, מרכז רפואי ומרכז לימודי. אני פעיל, בנוסף, כמתעד הפרות חוק של משטר הכיבוש באזור תל-רומיידה.
[החיילים] זרקו פנימה רימון הלם ואז סגרו עלינו את הדלת [...] אחד החיילים התחיל לקלל אותנו בערבית וזרק לכיוון שלי עוד רימון הלם
ב-21.6.24, בשעות הערב, הייתי במשרד של העמותה, בשכונת תל רומיידה. היינו שם בערך שמונה תושבים מהאזור, בהם ספוות שוויכי, בן 28. ישבנו ופטפטנו שם ביחד כי אין פה בסביבה מקומות שאפשר להתאסף בהם בערבים ולדבר. הצבא אוסר עלינו לצאת מהשכונה או להיכנס אליה בלילה וגם להסתובב בתוכה.
בסביבות השעה 19:00 נכנסו לבניין ארבעה חיילים ועמדו בדלת המשרד. הם זרקו פנימה רימון הלם ואז סגרו עלינו את הדלת. מחיתי בפני החיילים על המעשה הזה ואמרתי להם שמותר לנו להיות במשרד של העמותה ושאין להם שום זכות למנוע מאיתנו לשבת שם או לתקוף אותנו. אחד החיילים התחיל לקלל אותנו בערבית וזרק לכיוון שלי עוד רימון הלם. כעסתי מאוד ואיימתי להגיש נגדו תלונה בתחנת המשטרה. החיילים עזבו את המקום כשהם מקללים אותי ומאיימים לחזור.
למחרת בבוקר, ספוות שוויכי התקשר וסיפר לי שכשיצא לעבודה שלו אותם ארבעה חיילים עצרו אותו ועיכבו אותו במשך יותר משעה, ואז ששחררו אותו. הוא סיפר לי גם שהחיילים שאלו אותו איפה אני גר.
ממש ברגע שניתקתי את השיחה עם ספוות, אותם חיילים הגיעו לבית שלי. הפעם היה איתם קצין שהורה לי להתלבש, לקחת את תעודת הזהות שלי ולבוא איתם. צייתי והחיילים הובילו אותי למחסום גילברט ושם הם לקחו את הטלפון שלי והורו לי לפתוח אותו. בהתחלה סירבתי ואז אחד החיילים הצמיד את קנה הרובה לראש שלי ואיים לירות אם לא אציית.
פתחתי להם את הטלפון והם התחילו לבדוק אותו ולקלל אותי תוך כדי כך. זה נמשך בערך שעתיים וחצי ואז הגיע קצין של המינהל האזרחי שהציג את עצמו בשם עאדל ושאל אותי מה קורה. אמרתי לו שהחיילים עושים בעיות מכלום. החיילים מצאו בטלפון שלי כמה סרטונים שבהם תיעדתי תקיפות של תושבים או התנהלות במחסומים. עאדל שאל אותי על הסרטונים האלה, ועניתי לו שמותר לצלם. הוא אמר, "אתה יכול לצלם אבל רחוק מהחיילים". הוא הלך ודיבר עם החיילים ואז חזר אליי ואמר שהחיילים ישחררו אותי בעוד עשר דקות, ועזב את המקום. בערך עשר דקות אחר-כך החיילים החזירו לי את הטלפון ואיימו שאם אצלם שוב הם יירו בי בראש.
אחד החיילים ירה עלינו כדורי גומי ממרחק של בערך עשרה מטרים ואחד מהכדורים פגע בראש של ויסאם דופוש. אני כמעט נפגעתי מהירי
ב-24.6.24, בסביבות השעה 21:00, אני ובערך עשרים תושבים מהשכונה התארגנו ללכת לבקר בבית של חאג' מוסטפא אבו זינה, שבתחילת רחוב א-שוהדאא, כדי לברך אותו על החאג' שהוא עשה.
התאספנו בשכונה ואז אותם ארבעת החיילים שהיו במחסום גילברט, התקדמו אלינו עם עוד חייל חמישי. הם שאלו למה התכנסנו ולאן אנחנו הולכים. עניתי להם שאנחנו הולכים לברך את תושב השכונה שחזר מהחאג' וגר ברחוב א-שוהדאא.
הם נתנו לנו ללכת, אבל הלכו מאחורינו עד שהגענו לתחילת רחוב א-שוהדאא. התקשרנו לחאג' מוסטפא אבו זינה, והוא אמר לנו שהוא הלך להתפלל במסגד.
החלטנו ללכת לבית של אחד מאיתנו, חמזה אל-באייד, שהזמין אותנו לשתות תה עד שהחאג' מוסטפא יחזור. ברגע שעלינו על המדרגות שמובילות לבית משפחת אל-באייד, החיילים התחילו פתאום לזרוק בין הרגליים שלנו רימוני הלם ולרדוף אחרינו, אז כולנו ברחנו לכיוון בית משפחת אל-באייד. אחד החיילים ירה עלינו כדורי גומי ממרחק של בערך עשרה מטרים ואחד מהכדורים פגע בראש של ויסאם דופוש, בן 35. אני כמעט נפגעתי מהירי.
החיילים המשיכו לתקוף את ויסאם בצורה ברברית, בעטו בו והכו אותו עם הרובים בכל הגוף במשך בערך חמש דקות ואז ראיתי אותם מקימים אותו מהקרקע כשהוא מתפתל מכאבים
החיילים הצליחו לתפוס את ויסאם הפצוע והכו אותו באכזריות. צפינו בהם מכים אותו מחלון הבית של משפחת אל-באייד. ראיתי אותם גוררים אותו באכזריות במעלה המדרגות, למרות שהוא היה פצוע ודימם מהראש. ראיתי גם את אחד החיילים מכה אותו בראשו עם רובה. הדם שירד מהראש של ויסאם כיסה לו את הפנים.
החיילים המשיכו לתקוף את ויסאם בצורה ברברית, בעטו בו והכו אותו עם הרובים בכל הגוף במשך בערך חמש דקות ואז ראיתי אותם מקימים אותו מהקרקע כשהוא מתפתל מכאבים. הם הצמידו אותו באלימות עם הפנים לקיר עם הידיים פרושות לצדדים ותוך כדי כך בעטו בו והורו לו לשתוק.
אחרי בערך עשר דקות ראיתי את החיילים משחררים את ויסאם ומורים לו להסתלק אבל הוא נפל ארצה ולא היה מסוגל לזוז. אני ובסאם אבו עיישה, בשנות השישים לחייו, יצאנו וניגשנו לויסאם ותוך כדי כך הזמנו אמבולנס פלסטיני. אבל כשהאמבולנס הגיע למחסום אל-ארבאעין (תמר), שבו אפשר להיכנס רק ברגל, החיילים סירבו לאפשר לפרמדיקים לעבור. הנהג נאלץ לנסוע בדרך עוקפת דרך מחסום באב א-זאוויה ומשם הצוות שלו נכנס ברגל ופינה את ויסאם מחוץ למחסום על אלונקה. ויסאם היה בהכרה מעורפלת והתפתל מכאבים. האמבולנס פינה אותו לבית החולים הממשלתי עאליה, וכולנו חזרנו הביתה. אחר-כך יצרתי קשר עם ויסאם כדי לבדוק מה שלומו.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-30.6.24