ג.מ.

ב-14.2.24, בערך בחצות, חיילים ישראלים פרצו לבית שלי ופשטו עליו באלימות רבה. הם עיכבו אותי ואת אשתי והפכו את תכולת הבית שלנו ואת תכולת הדירה של ההורים שלי, שגרים בקומה הראשונה בבניין המשותף. במהלך הפשיטה, אשתי התמוטטה מרוב פחד והתעלפה. היא הייתה מחוסרת הכרה במשך בערך שלוש דקות והחיילים מנעו ממני לעזור לה. נאלצתי לצפות בה בחוסר אונים. אחר-כך הקצין הורה לי להביא לה מים ולקחת אותה לחדר. שאלתי את הקצין מה הם רוצים ממני, והוא ענה שהוא רוצה שאמסור לו את הנשק שלי. עניתי לו שאין לי נשק ושאני קצין בשירות הביטחון המסכל. הקצין הישראלי איים לגרום נזקים לבית שלנו ולהרוס את כל מה שיש בו.

אחר-כך, החיילים הובילו אותי לקומת הקרקע, ואזקו לי את הידיים לאחור. בקומות הקרקע שלנו יש חנויות מושכרות והם פרצו את הדלתות שלהן והסבו נזק רב לרכוש. אמרתי להם שכואב לי הגב, אז הקצין חתך את האזיקונים בסכין ותוך כדי כך פצע אותי בכף יד שמאל. החיילים נשארו בבית שלנו עד סביבות 9:00 בבוקר, ואז אזקו לי את הידיים מקדימה ולקחו אותי למתקן מעצר בבסיס צבאי בגוש עציון. כשהשתחררתי, נודע לי מאשתי שבמהלך הפשיטה, החיילים גנבו מהבית שלנו כוננים עם תמונות וסרטונים מהחתונה שלנו.

בזמן הנסיעה החיילים תקפו אותי ואת שאר האסירים בצורה קשה, חטפתי אגרופים בגב ובעיטות ושיסו בי כלבים. כשהגענו לכלא עופר והאוטובוס עצר, תקפו אותנו שוב.

כשהכניסו אותי לרכב הצבאי, החיילים הכריחו אותי לשכב על הבטן, ודרכו לי על הגב. הם צעקו עליי בזמן שהרכב נסע, וקראו "עם ישראל חי!". הם הרביצו לי וצעקתי מכאבים, והם הכריחו אותי לחזור אחריהם. הם קיללו אותי וקראו לי "בן זונה". לא הבנתי מה קורה סביבי ולמה החיילים עושים את זה.

הגענו למחנה צבאי שיש בו מתקן מעצר, ליד צומת גוש עציון. הוציאו אותי מהרכב באלימות: שני חיילים ניגשו אליי, תפסו לי את הרגליים, משכו אותי בכוח מחוץ לרכב והפילו אותי על הקרקע עם הפנים כלפי מטה. הם אילצו אותי לכרוע על הברכיים. ראיתי שם עשרות בני אדם, צעירים, נשים וילדים, כולם ישבו על הקרקע, אזוקים, בחצר. זה היה אזור מכוסה חצץ. אחד החיילים ניגש אליי ושאל לאיזה ארגון אני משתייך. אמרתי לו שאני מהפתח, והוא בעט לי חזק בגב ואמר "כולכם בני זונות".

באותו רגע הגיע רופא צבאי, ושאל אותי שאלות על מצבי הבריאותי. הוא לא חיכה לשמוע את התשובות שלי, ומילא את השאלון הרפואי לבד. אחר-כך, לקחו אותי לתוך מתקן המעצר בכלא עציון והכניסו אותי לחדר המתנה שיש בו מצלמת אבטחה. הכריחו אותי להתפשט לגמרי מול שלושה חיילים והורו לי כמה פעמים להתכופף ולהתיישר מולם כשעשו עליי חיפוש גופני, כשאני עירום לחלוטין. חלק מהחיילים גם הלכו הלוך ושוב בזמן החיפוש הזה. החיפוש נמשך כמה דקות והיה משפיל מאוד.

אחר-כך, החיילים לקחו אותי לתא כלא. היינו 12 עצורים בתא, שהכיל רק 10 מיטות. שניים מאיתנו חלקו מזרן דק ושמיכה על הרצפה. בתא היו חדר שירותים ומקלחון, עם קיר בטון בגובה 1.3 מטרים, שהפריד בינו לבין המיטות. התא היה לח מאוד והיה בו רק חלון אחד, שהיה אטום ביריעת פח שהותקנה עליו מבחוץ. במהלך הספירה, נאלצנו לכרוע על הברכיים כשהידיים שלנו על הראש, ולהישאר בתנוחה הזו לכל אורכה. אכלנו בחצר, שלוש פעמים ביום. היינו שם בערך 60 אסירים, וקיבלנו ארוחה שלא הספיקה אפילו לעשרה: שקית לַבְּנֶה (בערך קילוגרם), שישה מלפפונים ושש פרוסות לחם. ארוחת הצהריים הייתה אורז לא לגמרי מבושל שקיבלנו במיכל פח, בלי שום סוג של רוטב ולא נתנו לנו כפות. הכמות במיכל הזה הספיקה לפחות מ-10% מהעצורים וחלק מאיתנו לא הצליחו לקבל אפילו כפית אורז אחת. ארוחת הערב הייתה זהה לארוחת הבוקר, אבל המנות היו אפילו קטנות יותר. אסירים שסבלו מסוכרת או מיתר לחץ דם לא קיבלו אוכל מותאם, ובאופן כללי אנשים עם מחלות כרוניות לא קיבלו תרופות באופן סדיר.

הכריחו אותי להתכופף ולהתיישר כמה פעמים מול הסוהרים שהעבירו גלאי מתכות בצורה משפילה על כל הגוף שלי. הסוהר שעשה לי את הבידוק אמר לי דברים מגונים מאוד, כמו: "אני רוצה לאנוס אותך", "אני רוצה לשחק איתך [...]"

הוחזקתי בכלא עציון במשך שלושה ימים, ומשם העבירו אותי לכלא עופר, יחד עם קבוצת אסירים. לקחו אותנו לחצר החיצונית של בית המעצר עציון, ושם חיכה לנו אוטובוס של יחידת נחשון, שאחראית על הובלת עצורים בין בתי הכלא. אזקו לנו את הידיים והרגליים באזיקי מתכת. כשנכנסנו לאוטובוס, השוטרים החלו לקלל אותנו ולקרוא לנו "בני זונות". הם הורו לנו לשבת על מושבי המתכת בתוך האוטובוס, עם הראשים מורכנים. נאסר עלינו להסתכל דרך החלונות או על האדם שלידנו. בזמן הנסיעה החיילים תקפו אותי ואת שאר האסירים בצורה קשה, חטפתי אגרופים בגב ובעיטות ושיסו בי כלבים. כשהגענו לכלא עופר והאוטובוס עצר, תקפו אותנו שוב.

הובילו אותנו לתא בטון בגודל של בערך 2.5X2.5 מטרים. היינו שם כ-25 עצורים. נשארנו בחדר הזה בערך עשר שעות, בלי אוכל, מים או גישה לשירותים. היינו כל-כך צמאים שנאלצנו לשתות מים מאיזה צינור עם עובש שהיה שם.

אחר-כך, לקחו אותי לתא אחר מבטון, שם עברתי שוב חיפוש משפיל בעירום. גם הפעם הכריחו אותי להתכופף ולהתיישר כמה פעמים מול הסוהרים שהעבירו גלאי מתכות בצורה משפילה על כל הגוף שלי. הסוהר שעשה לי את הבידוק אמר לי דברים מגונים מאוד, כמו: "אני רוצה לאנוס אותך", "אני רוצה לשחק איתך", "אני רוצה לשחק לך בתחת" ו"אני הולך להכניס לך את המכשיר לתחת". הייתי המום מהמילים הגסות, במיוחד מכיוון שזו לא הייתה הפעם הראשונה שנעצרתי, אבל הפעם היחס היה שונה לחלוטין. הסוהרים רצו להשפיל אותנו, הם הסתכלו עליי כשעמדתי שם עירום בצורה לא הולמת וחסרת כבוד. נלחצתי, ופחדתי לסרב לפקודות שלהם כדי שלא ירביצו לי. כשהם סיימו את החיפוש, הם נתנו לי בגדים של הכלא ולקחו אותי לתא 4 באגף 20. בדרך, הובילו אותי כשאני אזוק וכבול וראשי מורכן, והסוהרים צעקו וקיללו "קדימה, זונה! בן זונה! בן זונה!"

התא היה ריק לחלוטין. ראיתי שם בגדים ושמיכות פזורים על הרצפה, כאילו ערכו בו חיפוש. היה דם על הרצפה. הייתי בהלם, אף פעם לא ראיתי דבר כזה. יחד איתי הביאו לשם עוד תשעה עצורים שעברו את אותו חיפוש. פחדתי כל-כך לא הצלחתי לנשום או לדבר. חשבתי שעומדים להרוג אותנו. הרגשתי כאילו אני בעולם אחר. שמעתי קולות מחוץ לחדר, עצורים שאמרו, "תעזבו את הבגדים; הבעלים שלהם אולי יחזרו". כששאלתי אותם מה קרה, אחד מהם אמר לי שהסוהרים ירו בתוך החדר, ופצעו כמה עצורים, ולאחר מכן הוציאו אותם מהחדר. היינו מבועתים. ישבנו על הרצפה, ולא היינו מסוגלים לזוז או להשמיע קול, מחשש שהם יירו בנו. אני ותשעת העצורים האחרים שהיו איתי נשארנו בחדר, בהלם, לא מסוגלים לזוז. היה שקט, כאילו נאסר על כל העצורים לדבר או להתקרב לחלונות. נשארנו שם, בלי אוכל או מים, עד 22:00. לא היינו מסוגלים אפילו לגשת לדלת כדי לבקש אוכל; היינו מותשים, תשושים מהמכות ומפוחדים. באותו יום לא שמעתי את הקריאה לתפילה.

ארוחת הבוקר כללה קופסה קטנה של לַבְּנֶה (בערך חמישה גרם), שני מלפפונים לכל החדר, חמש או שבע פרוסות לחם חתוכות לחתיכות קטנות וכף ריבה במשקל של בערך חמישה גרם. הם רק רצו לשמור עלינו בחיים. ארוחת הצהריים הייתה אורז מבושל חלקית ומרק עדשים או שעועית, והכמות לא הספיקה בכלל לכל העצורים. ארוחת הערב כללה ביצה קשה, עגבנייה וכף קטנה של חומוס, בלי לחם.

הסוהר העביר עליי גלאי מתכות, הניח אותו על פי הטבעת שלי ומשך באשכים שלי. זה לא היה חיפוש רגיל, אלא הטרדה מינית. חיילות החזיקו את האשכים והפין שלי ואמרו "אני הולכת לאנוס אותך".

הוחזקתי בכלא עופר למשך שישה חודשים, ובמהלכם הודיעו לי שהוצא לי צו מעצר מנהלי למשך שישה חודשים. במהלך התקופה הזו, הובאתי בפני בית המשפט בכלא עופר. אפילו לבית המשפט, הובילו אותנו בצורה משפילה, עם הידיים אזוקות מאחורי הגב ואנחנו מוכרחים להשתופף במסדרון עם ראשים מורכנים. הסוהרים הרביצו לנו והטיחו בנו עלבונות קשים על הנשים, האימהות והאחיות שלנו.

בדצמבר 2024, העבירו אותי מחלקה ותא, ושם הוחזקתי עם 12 עצורים נוספים. ביום שהעבירו אותנו הסוהרים הורו לנו לשכב עם הפנים כלפי מטה והידיים מעל הראש. הם הביאו כלב, שעמד ליד הרגליים שלנו ופחדנו מאוד. אזקו אותנו באזיקים ממתכת, ואז הובילו אותנו מהתא, כפופים, לחצר פנימית. שם, הטיחו בנו עלבונות נבזיים: "בני זונות! בני כלבים! פושעים!".

הוחזקתי בחצר הזו במשך שלוש שעות, כשאני כורע ברך ואזוק. למחרת בבוקר, סוהר אמר לי ששולחים אותי לחקירת שב"כ. הגעתי למרכז החקירות, נכנסתי לחדר, והחוקר התחיל לשאול אותי שאלות שגרתיות. הוא שאל גם אם יש כתבי אישום נגדי. הוא אמר "ילדיך יקרים לך, וילדינו יקרים לנו". לא הבנתי מה הוא מנסה לומר. בחקירה הודיעו לי שהמעצר המנהלי שלי הוארך בעוד שישה חודשים. שאלתי אותו מה הסיבה למעצר שלי, והוא אמר שהוא לא יודע, שיש נהלי ביטחון, ושהוא לא יהיה שקט אם אני אשוחרר.

החזירו אותי לכלא ולתא שלי. אחרי שלושה ימים העבירו אותי ועוד כמה אסירים מכלא עופר לכלא קציעות. ביום ההעברה, הכניסו אותנו לחדר המתנה. אחד האסירים לא היה מסוגל ללכת בכוחות עצמו, כנראה בעקבות מכות שקיבל. הוא ביקש ממני לומר לאנשי יחידת נחשון, שאחראים על הובלת האסירים, שהוא לא יכול ללכת בכוחות עצמו וזקוק לעזרה מהעצורים האחרים.

נדבקתי בגרדת, וסבלתי ממנה מאוד. כל הגוף שלי התכסה בפריחה אדומה ובפצעים שדיממו מרוב שגירדתי. קיוויתי למות מרוב סבל וכאב. לא הייתי לבד, כולם סבלו כמוני.

אמרתי להם אבל בסוף כשקראו בשמו, ורציתי לעזור לו, חיילת הורתה לי לחזור למקומי וכשניסיתי להסביר לה מה מצבו, היא אמרה "אינשאללה אתה והוא תמותו". הסוהרים ניגשו לאסיר, זרקו אותו ארצה והתחילו להכות אותו קשות ולבעוט בו. הצרחות שלו מילאו את החדר. הייתי המום ממה שראיתי ולא יכולתי לעשות דבר למענו. הם אזקו את ידיו ורגליו באזיקי מתכת, ואז גררו אותו מהרגליים.

כשהגיע תורי, הם אזקו לי את הידיים והרגליים הובילו אותי עם הראש שלי מורכן. אחד מהם אחז בי בצוואר מאחור. הם היכו אותי חזק בגב, עד שהגעתי לאוטובוס. על מדרגות האוטובוס עמד סוהר, וכשהגעתי אליו, הוא בעט לי חזק באשכים. המכה הכאיבה לי מאוד והייתי על סף אובדן הכרה. עליתי לאוטובוס וישבתי על מושבי המתכת כמו שאר האסירים. באותו רגע, אנשי יחידת נחשון ניגשו לאותו אסיר שלא היה מסוגל ללכת, והחלו להכות אותו שוב ושוב בראשו. הוא לא היה מסוגל לזוז, ולבי נשבר ממה שראיתי. הצרחות שלו מילאו את האוטובוס, ואף אחד מהעצורים האחרים לא העז לדבר או לבקש מהסוהרים להפסיק.

האוטובוס נסע במשך שעות עד שהגענו לכלא רמלה, מקום ההתכנסות המיועד לעצורים לפני העברתם לבתי כלא אחרים. כמה אוטובוסים חנו במעגל ברחבה. כשהורידו אותנו מהאוטובוס, נאלצנו לעבור דרך מסדרון אנושי של אנשי יחידת נחשון. כשעברתי הם בעטו בי והכו אותי בגב, בראש ובכל הגוף. כשהגעתי למדרגות האוטובוס, חטפתי מכה נוספת באשכים, שהייתה כואבת מאוד. כשעליתי שוב לאוטובוס, הסוהר תפס שוב את האסיר שהזכרתי קודם, הכה אותו שוב וגרר אותו על הקרקע.

נסענו שוב, עד שהגענו למתחם בתי הכלא בבאר שבע, ספציפית לבית הכלא אוהלי קידר. שם, הסוהרים אילצו אותנו לרדת מהאוטובוס, ושוב גררו את האסיר שלא היה מסוגל ללכת, מרגליו. הוא צרח, והם היכו אותו באלימות בידיהם וברגליהם וקיללו אותו. כולנו פחדנו. אני הייתי משותק מפחד למראה המכות והתקיפה.

כשהגיע תורי לרדת מהאוטובוס, אחד מאנשי יחידת נחשון הורה לי להתקדם אליו. הוא עמד על מדרגות האוטובוס. כשהגעתי אליו, הוא הורה לי לכרוע ברך, וצייתי. אז הוא תפס לי את האוזן, שם את הראש שלי בין הירכיים שלו ולחץ חזק. אחר-כך, הוא הכה אותי שוב ושוב עם המרפק שלו באמצע הגב שלי, ואז הכה אותי עוד עשרות מכות בידיים שלו, שעטו כפפות פלסטיק קשיחות, בצידי הגוף שלי ובחזה. צרחתי כל כך חזק, הייתי בטוח שהצרחות שלי נשמעו בכל רחבי הכלא. הרגשתי שהוא הולך להרוג אותי. הרגשתי את הצלעות שלי נשברות מעוצמת המכות. לא יכולתי לנשום. התקיפה נמשכה כמה דקות, ואז הוא משך אותי מהאוטובוס. נפלתי על הקרקע, לא הייתי מסוגל לזוז. בזמן ששכבתי על הקרקע הגיע סוהר אחר, וגרר אותי חזק באזיקי המתכת לאורך כמה עשרות מטרים. באותו רגע ראיתי אסיר אחר, שנראה בשנות השלושים לחייו, שהבוהן בכף רגלו השמאלית נשברה, והוא צעק מרוב כאב.

הכניסו אותי לתא שבו היו עוד עצורים. לא היו שם מזרנים, שמיכות או כריות. במשך 13 שעות לא הביאו לנו שום דבר לאכול. ביקשנו אוכל, ואחד הסוהרים אמר: "אני אביא לכם אוכל בלי שאף אחד ידע". הוא הביא לנו תפוחי אדמה מבושלים ולחם ואמר לי להחביא את האוכל לפני שהסוהרים האחרים יגיעו.

קראו לנו דרך רמקולים במחלקות: "ספירה כלבים! ספירה חיות!" הסוהר היה מקלל אותנו ברמקולים ומורה לנו להשאיר את הראשים על הברכיים.

כל הלילה ביקשנו טיפול רפואי, כי סבלנו מכאבים חזקים מהמכות ובקושי היינו מסוגלים לזוז. אני התקשיתי לנשום או לדבר. אבל לא קיבלנו שום טיפול, ורק בבוקר אותו סוהר הביא לנו בקבוק מים קרים. הוציאו אותנו מהחדר באותה דרך שבה הכניסו אותנו, ואת האסיר שלא היה מסוגל ללכת גררו בצורה משפילה.

משם העבירו אותנו לכלא נפחא. כשהגענו לשם הותקפנו על ידי יחידת כת"ר. הם לבשו מדים, והיו רעולי פנים רוב הזמן. אחרי שהכניסו אותנו לתאים, הם הגיעו ותקפו אותנו והכו אותנו באכזריות במשך כמה דקות. באותו רגע הרגשתי שהם רוצים להרוג אותנו או לגרום לנו פציעות בלתי הפיכות. מעולם לא הייתי עד להתקפה כזו בכלא עופר. אחד האסירים, בשם אחמד חאתם ח'דיראת, מאזור חברון, היה חולה סוכרת. הם לא נתנו לו אינסולין באופן קבוע. אבל אחרי התקיפה הזו, אחד הסוהרים הגיע, נתן לו זריקת אינסולין, ואמר לו להסתדר בעצמו. הוא נאלץ להזריק לעצמו בבטן. באותו רגע, השומר אמר לו, "אינשאללה תמות". אחרי שהשתחררתי, נודע לי שהוא נפטר בבית החולים סורוקה.

באחת הפעמים שלקחו אותי לחיפוש, אנשי הכוח הובילו אותי באלימות, קראו לי "בן זונה", והכו אותי כולל באשכים. כשהגענו לחדר החיפוש, הם הורידו לי את האזיקים מהידיים ומהרגליים, הורו לי להתפשט לגמרי ואילצו אותי להתכופף ולהתיישר כמה פעמים. היו בחדר כמה אנשים שאני חושב שהיו מיחידת כת"ר. העיניים שלי היו מכוסות, אבל שמעתי אותם סביבי. היו שם גם חיילות, למרות שהייתי עירום. אחת מהן נגעה לי באשכים כמה פעמים, וגם בחלקים אחרים מהגוף. הרגשתי את הידיים שלה ושמעתי אותה מדברת לידי. הסוהר העביר עליי גלאי מתכות, הניח אותו על פי הטבעת שלי ומשך באשכים שלי. זה לא היה חיפוש רגיל, אלא הטרדה מינית. חיילות החזיקו את האשכים והפין שלי ואמרו "אני הולכת לאנוס אותך". הן לחצו לי על האשכים וצרחתי מכאב. אני לא יודע אם היו שם מצלמות או טלפונים שתיעדו אותנו בערום. ייחלתי למוות בגלל ההשפלה שעברתי. הרגשתי שזו הייתה החלטה מכוונת להשפיל ולענות אותנו מינית.

אחרי שהחיפוש נגמר, אזקו אותי שוב ברגליים ובידיים והורו לי לכופף את הראש ולהחזיק את החולצה של האסיר שהיה לפניי ולאסיר שמאחוריי להחזיק את החולצה שלי וככה אנשי הכוח הוליכו אותנו, תוך מכות וקללות, עד שהגענו לאזור התאים, ושם הסירו לי את כיסוי העיניים והאזיקים, והכניסו אותי לתא מס' 13. הסוהר פתח את הדלת, ומצאתי את עצמי בחדר עם עוד תשעה עצירים שישבו בקצה הרחוק של החדר, והפחד ניכר על פניהם. אחרי שהסוהר עזב, שאלתי אותם מה קרה, אבל הם רק אמרו לי לשמור על השקט כדי שאף אחד לא ישמע אותנו. הכלא היה מפחיד, ואימה חדרה לתאי האסירים.

האסירים בתא סבלו מגרדת, והם דיממו כמעט בכל גופם, מרוב שגירדו את עצמם. המראה היה מחריד. הייתי מבועת. חמישה מאיתנו ישנו על מיטות וחמישה על הרצפה. האסירים גרדו כל הלילה, לא הייתה שום תרופה, ולא בדק אותם שום רופא. המוות איים על כל האסירים בחדר הזה. לכל אסיר היו מזרן ספוג דק בלי כיסוי או כרית, ושתי שמיכות. החלון היה פתוח, בלי זגוגית, והיה קר מאוד בלילה. המקלחת הייתה בחצר ולא היה בה אור. הסוהרים הרשו לנו להתקלח פעם בשבועיים. קיבלנו מעט מאוד אוכל כל אסיר קיבל בערך חמישים גרם של אורז לא ממש מבושל, שתי כפות חומוס וכף אחת של עדשים לא מבושלות לגמרי, יחד עם כמה חתיכות לחם ותוספות אחרות כמו ביצה קשה או מיכל קטן של חלב (לא יותר מחמישה גרם) לכל אסיר. קיבלנו שלוש ארוחות ביום אבל לא בשעות קבועות. רוב היום צמנו ושמרנו את האוכל לערב. בערב, היינו מערבבים את הכול במיכל פלסטיק. חותכים לחם מעל, מוסיפים כמה כוסות מים, מערבבים ושותים את המים, ואז אוכלים את מה שנשאר במיכל. זה היה נטול כל ערך תזונתי ולא היה לזה טעם של אוכל, אבל עשינו את זה כדי לשרוד.

האסיר הצעיר שהותקף על ידי הכלב היה מכוסה בדם. היינו בהלם. אף אחד מאיתנו לא העז לגשת לחלון כדי לקרוא לרופא מחשש שיתקפו אותנו שוב. העברנו את הלילה באימה.

כל הזמן הייתי לחוץ ומפוחד והרגשתי שהסוף שלי קרוב. אמרתי לעצמי שלא אצא בחיים מהמקום הזה. מעבר לכל זה, נדבקתי בגרדת, וסבלתי ממנה מאוד. כל הגוף שלי התכסה בפריחה אדומה ובפצעים שדיממו מרוב שגירדתי. קיוויתי למות מרוב סבל וכאב. לא הייתי לבד, כולם סבלו כמוני. אף פעם לא דמיינתי שהתנאים בכלא יגיעו לדרגה כזו של אכזריות, אלימות ועינוי של אסירים. פשוט חשבתי שכולנו נמות שם.

במהלך ספירת האסירים בתאים, נאלצנו לכרוע בחלק האחורי של התא בתנוחת סגידה, עם הראשים על הברכיים והידיים מאחורי הגב. המילה "ספירה", עוררה בכולנו אימה. קראו לנו דרך רמקולים במחלקות: "ספירה כלבים! ספירה חיות!" הסוהר היה מקלל אותנו ברמקולים ומורה לנו להשאיר את הראשים על הברכיים. כשהסוהרים היו נכסים לתאים במהלך הספירה, הם היו מטיחים בנו קללות: "ספירה, יא בני זונות...", ויורקים עלינו. הם השפילו אותנו בכל דרך אפשרית.

ביליתי שנה וחצי בכלא קציעות. זו הייתה אחת מתקופות הכליאה הגרועות ביותר שחוויתי.

באוקטובר 2024, בלילה היה קר מאוד, החלונות הוסרו, והיה קר מאוד בלילה באוויר המדברי. באחד הלילות, בסביבות 4:00 לפנות בוקר, התעוררנו מבועתים לקול רימוני הלם באגף. כולנו הסתכלנו אחד על השני כאילו המוות מרחף מעלינו. רצנו לפינת התא כי ידענו שאחרי רימונים, יחידת כתר מסתערת על אחד התאים. הצטופפנו באימה בחלק האחורי של התא, בלי שהורו לנו לעשות את זה. ברגע שדלת התא נפתחה, הרגשתי שהלב שלי מפסיק לפעום. כולנו עצרנו את הנשימה. הצטופפנו שם ולא יכלנו לזוז או להסתכל אחורה. אנשי היחידה שיסו בנו כלב, והוא תקף את אחד האסירים בתא, כרע עליו. הכלב קרע את הגוף שלו עם הטפרים שלו והכה אותו בגב עם המחסום שלו. הצעיר צרח ובכה, וכולנו בכינו וצרחנו, בלי לדעת מה קורה סביבנו. גררו אותנו מהחדר בידיים וברגליים לאזור 24, ושם היכו אותנו באכזריות. הגוף שלי לא עמד במכות שחטפתי מאנשי היחידה. הם היכו אותנו בידיהם ובאלות, ריססו אותנו בגז פלפל ואז העבירו אותנו לתא מס' 10, נעלו את הדלת ועזבו. האסיר הצעיר שהותקף על ידי הכלב היה מכוסה בדם. היינו בהלם. אף אחד מאיתנו לא העז לגשת לחלון כדי לקרוא לרופא מחשש שיתקפו אותנו שוב. העברנו את הלילה באימה.

כשהבוקר הגיע, כולנו עדיין היינו מפוחדים ולא היינו מסוגלים אפילו להוציא קול. פעולות הדיכוי בכלא היו דבר כמעט יומיומי במחלקות, אבל איש לא ידע מתי יגיע התור שלו.

בזמן שאני ואסירים נוספים התקלחנו, אנשי יחידת כתר פרצו למקלחת וריססו את אותנו בגז פלפל. נפלנו על הקרקע וזחלנו עירומים בחצר, נאנקים מחנק.

במרץ 2025, בזמן שישנתי על רצפת התא, ליד עצור שהיו לו שתלי מתכת בגוף ובידיים בעקבות פציעה קודמת, שוב נזרקו רימוני הלם במחלקה, בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר. מרוב בהלה, העצור קפץ עליי. כולנו ברחנו לפינת החדר, מבועתים ורועדים, מחשש ששוב יתקפו אותנו. אבל באותו יום, אנשי היחידה לא פרצו לתא שלנו אלא לתא אחר, ואף אסיר לא הותקף שם. למחרת, בשעה 4:00 לפנות בוקר, הודיעו ברמקולים במחלקה שכולם צריכים להתכונן ולקחת את כוסות הפלסטיק והצלחות שלהם לקראת העברה. באותו רגע, שמענו רימוני הלם נזרקים למחלקות האחרות. היינו בפאניקה ולא ידענו מה קורה. באותו יום, העבירו אותנו למחלקה 27. לאורך כל הלילה, אנשי היחידה והסוהרים הפעילו רעש ואזעקות חזקות, לפעמים צופרים של משאיות, ולפעמים סתם מוזיקת דיסקו. לא יכולנו לישון. זה הטריף אונו וגרם לנו לכאבים באוזניים. לפעמים הסוהרים היו מייללים כמו כלבים או חיות אחרות. זה נמשך כל הלילה.

אחד הדברים הקשים ביותר שחווינו בכלא הזה היה כשהייתי בתא 4 של אגף 14. היה בתא שלנו אסיר בשם מוחיי א-דין נג'ם, בן 59, מאזור ג'נין. הוא סבל ממחלת קיבה ומגרדת, שהתפשטה בכל גופו. הוא סבל מכאבים מתמידים. כשהסוהרים הגיעו לעשות את הספירה, הוא לא היה מסוגל לזוז מהמיטה שלו. הסוהרים הורו לו לרדת, אבל שאר האסירים אמרו להם שהוא חולה מאוד. אחד הסוהרים שאני יודע את שמו, ניגש אליו והחל לצעוק עליו, ואז השליך אותו ארצה. הצרחות של האסיר הקשיש מילאו את האגף, וכולנו היינו המומים ומבוהלים. זמן קצר אחר-כך, הסוהרים חזרו עם רופא הכלא. כשהוציאו את נג'ם מהתא, הוא אמר לסוהרים שהאיש מת. כולנו היינו בהלם ובאימה. בבוקר הגיעו סוהרים, ואחד מהם אמר לנו, "תשמרו על עצמכם. מישהו מת היום".

בערך חודש וחצי לפני השחרור שלי, פגשתי בתאים אסיר מטול כרם. היו לו פציעות קשות בגפיים התחתונות. הצבע של הרגל שלו היה מוזר והיא הייתה נפוחה מאוד והעצם הייתה גלויה. היו לו שם פצעים דלקתיים. הוא סיפר שסוהרים ירו רימוני גז מדמיע בתא והם פגעו לו ברגל. נגרם לו שם נזק רציני. כיוון שלא היה רופא בכלא ולא ניתן לו טיפול, הרגל שלו הייתה נפוחה מאוד באותו יום, וחששתי מאוד לחייו. הנחתי שיהיה צורך לקטוע את הרגל. לא יכולתי להבין את מה שקורה שם. ההרגשה הייתה ששירות בתי הסוהר מנסה להרוג את האסירים. אותו אסיר ביקש שאם אשתחרר, אבקר את משפחתו ואגיד להם לעשות כל מה שהם יכולים כדי שרופא יגיע ויטפל בו. היה מזעזע להסתכל עליו. לא ידעתי מה לומר. זלגו לי דמעות מהעיניים.

לאורך כל התקופה בקציעות, לא נתנו לנו בגדים להחלפה, אפילו לא תחתונים. היינו מתקלחים ומכבסים את התחתונים והבגדים ולובשים אותם כשהם רטובים.

באחת הפעמים, בזמן שאני ואסירים נוספים התקלחנו, אנשי יחידת כתר פרצו למקלחת וריססו את אותנו בגז פלפל. נפלנו על הקרקע וזחלנו עירומים בחצר, נאנקים מחנק.

ב-30.10.25, שוחררתי מכלא קציעות. במהלך ההעברה שלי, הכו אותי קשות בידיים וברגליים. ברגע שהגענו למעבר מיתר מדרום לחברון, הורידו אותי מהאוטובוס והורו לי לחתום על קבלה עבור החפצים. אחרי שחתמתי, גיליתי שלקחו לי מהארנק 300 שקלים. ידעתי שמי שליוו אותי הם אלה שגנבו אותם. לא אמרתי כלום, רק התרחקתי משם מהר.

אני סובל מכאבים ומחרדות. בכל פעם שאני שומע על פשיטה של הצבא, אני מוצף בפחד ובבהלה והידיים והרגליים שלי מתחילות לרעוד באופן לא רצוני, כאילו הפחד חי ונושם בגופי.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-9.11.25