היית'ם סאלם, בן 31, תושב בית לאהייא
כשהמלחמה התחילה, גרתי עם אשתי, איח'לאס עיסא, בת 32, ושלושת הילדים שלנו, בראא סאלם, בן 8, אימאן, בת 5, וליאן, בת שנתיים, בקומה הרביעית בבנין של ארבע קומות בבית לאהייא, קרוב מאוד למחנה ג'באליא. בשאר הדירות בבניין גרו בני הדודים שלי. בהתחלה לא עזבנו את הבית שלנו. חשבתי שהמלחמה תסתיים כעבור כמה ימים, עד שהבנתי שאי אפשר להשוות אותה למלחמות קודמות.
בדצמבר 2023, הצבא תקף בבית לאהייא והבית שלנו נפגע. נאלצנו לעקור ועברנו לבית המשפחה של אשתי במחנה הפליטים ג'באליא. נשארנו אצלם כמה ימים, ואחר-כך עקרנו שוב. הפעם למטה של אונר"א במערב העיר עזה. נשארנו שם חמישה ימים, ואז חזרנו לבית המשפחה של אשתי. מדי פעם הצלחתי לבקר בבית שלנו בבית לאהייא, שנהרס חלקית בהפצצה. בפברואר 2024, אחרי כמה חודשים של עקירה, תיקנתי את הנזקים כמיטב יכולתי וחזרנו לגור בבית שלנו. גם עוד בני משפחה שלנו חזרו לגור בבניין.
נתתי לבן שלי, בראא, את השעון שלי. הוא התחיל לבכות ואמר לי: "אני כל כך שמח שאתה אבא שלי, ואני אוהב אותך". חיבקתי את הילדים שלי ונישקתי אותם. כבר אז, הרגשתי שהולכים לעצור אותי.
במהלך הפלישה השנייה למחנה ג'באליא בחודש מאי 2024, הצבא הישראלי תקף באזור שסביב בית החולים כמאל עדוואן, שנמצא בבית לאהייא, לא רחוק מהבית שלנו. הבניין שלנו נפגע ישירות מטיל שחדר לקומה שבה גרנו, והתפוצץ בקומה השנייה. כ-25 מבני המשפחה המורחבת שלי נהרגו. אני, אשתי והילדים יצאנו מההפצצה בלי פגע. ירדנו לקומה השנייה. המראה שם היה מחריד: גופות ופצועים בכל מקום. באותו יום, עברתי עם אשתי והילדים לבית של דודה שלי, במחנה הפליטים ג'באליא, ונשארנו שם בערך ארבעה חודשים. משם, עברנו לדירתו של השכן שלנו, שעקר דרומה, וגרנו שם כחודש, עד אוקטובר 2024, אז, הצבא פלש שוב למחנה הפליטים ג'אבליא. הצבא כרז לנו ברמקולים, והורה לנו ללכת למחסום "המנהל האזרחי" שנמצא ממזרח למחנה ג'בלאיא.
אשתי, אני והילדים הלכנו לכיוון המחסום. הילדים בכו ללא הפסקה, ואשתי פחדה מאוד. היא כל הזמן אמרה לי: "היית'ם, אני מאוד מפחדת שבמחסום הצבאי יעצרו אותך. אם הצבא ייקח אותך, אני אמות בלעדיך". בגלל הפחד של אשתי והילדים שלנו החלטנו לחזור על עקבותינו ולא להמשיך הלאה למחסום. חזרנו למחנה ג'באליא, לבית של אח שלי. אבל ההפגזות לא נפסקו ורק התגברו סביבנו, והצבא פיזר כרוזים שהורו לנו להתפנות. בסוף, ב-17.11.24, החלטנו ללכת בכל זאת למחסום המנהל האזרחי. כשעמדנו במחסום אשתי בכתה מרוב פחד. נתתי לבן שלי, בראא, את השעון שלי. הוא התחיל לבכות ואמר לי: "אני כל כך שמח שאתה אבא שלי, ואני אוהב אותך". חיבקתי את הילדים שלי ונישקתי אותם. כבר אז, הרגשתי שהולכים לעצור אותי.
באותו רגע, החיילים במחסום קראו לי. ניגשתי אליהם, והם צילמו אותי ונתנו לי מדים לבנים ללבוש. הם התחילו מייד להכות אותי, והרגשתי שהם שוברים לי את הגוף. בערב, הם לקחו אותי ואת שאר העצורים בשתי משאיות, לשטח שהפך למחנה צבאי ממזרח למחנה הפליטים ג'באליא. כולנו היינו כבולים ואזוקים בידיים וברגליים. כשהגענו למחנה, החיילים הכריחו אותנו לכרוע ברך ולכופף את הראש למטה, שפשפו את הראשים שלנו בחצץ ובעטו בנו. רעדתי מקור. חיילת ניגשה אליי, ואמרתי לה שקר לי. היא הלכה וחזרה עם שמיכה. שאר האסירים לא קיבלו שמיכות.
העברנו שם את הלילה. בבוקר הגיע אוטובוס, הם הכניסו אותנו לתוכו, והכו אותנו תוך כדי כך. הסיעו אותנו לכלא שדה תימן. כשהגענו לכלא, לא הצלחתי להשתין בגלל המכות שקיבלתי. מאוחר יותר, ראיתי שיש לי דם בשתן. רופא שבדק אותי אמר לי שאין טיפול, והמליץ לי לשתות מים.
חקרו אותי כל הזמן. במהלך החקירות, החיילים הכו אותי מכות קשות ושברו לי את אחת הצלעות. החיילים ניסו כל הזמן להפחיד אותנו ולשבור את רוחנו. הם היו עושים פעמיים בשבוע פעולות דיכוי, זורקים רימוני הלם לתאים, פוצעים אסירים, מכריחים אותנו לכרוע עם הידיים על הראש ומקללים אותנו. החיילים מינו אותי ל"שאוויש", אחראי על שאר האסירים, והורו לי לתת סטירות לאסירים האחרים. הם אמרו לי "אם לא תכה את האסירים, אנחנו נכה אותך", כשנתתי סטירות לאסירים, ביקשתי מהם סליחה. בכל זאת, החיילים הרביצו לי וקיללו אותי. אלה היו הימים הקשים ביותר בחיים שלי. לא היו רחמים או חמלה כלפי אף אסיר.
כולנו היינו כבולים ואזוקים בידיים וברגליים. כשהגענו למחנה, החיילים הכריחו אותנו לכרוע ברך ולכופף את הראש למטה, שפשפו את הראשים שלנו בחצץ ובעטו בנו.
מעבר לכל זה, סבלנו מזה שקיבלנו מעט מאוד אוכל. בבוקר קיבלנו פרוסת לחם קטנה וחתיכת תפוח, מלפפון או עגבניה. בצהריים קיבלנו כפית טונה עם פרוסת לחם. לפעמים נתנו לנו גם כפית ריבה. כשהחיילים היו מביאים לנו את האוכל, הם היו מחליקים אותו מתחת לדלת ודוחפים אותו עם הנעליים שלהם. לפעמים, הם היו שופכים סבון כלים או מים על האוכל שלנו ומכריחים אותנו לאכול אותו – אם היינו מסרבים, הם היו מרביצים לנו. לפעמים האוכל היה מגיע ספוג במי גשם. החיילים היו אומרים לנו: תאכלו כמו ציפורים וכמו חיות.
לפעמים שיסו בנו כלבים שתקפו אותנו, נגחו בנו עם המחסומים שלהם ואפילו השתינו עלינו. אפשרו לנו להתקלח רק פעמיים בשבוע. בהתחלה נתנו לנו להחליף בגדים אחרי 40 יום ואחרי זה רק אחרי שלושה חודשים.
נשארתי בכלא שדה תימן בערך ארבעה וחצי חודשים, עד ה-9.4.25, ואז העבירו אותי לכלא עופר.
בכלא עופר הרבה אסירים סבלו מגרדת (סקביאס) וזיהומים פטרייתיים, וגם אני נדבקתי. לא קיבלנו שום טיפול. כל פעם שביקשנו תרופה לגרדת ולזיהומים, הם אמרו לנו לשטוף את העור במים וסבון. באחת הפעמים קיבלנו כלור וחלק מהאסירים שטפו בזה מרוב ייאוש את העור הנגוע, אבל זה רק צרב עוד יותר ושפכנו עליהם מים קרים. חלק מהאסירים סבלו מגרדת במשך חודשים: העור שלהם האדים ודימם מרוב גירוד, והם לא יכלו לישון בלילה. הגירוד היה כל כך חזק שחלק מהאסירים תלשו את שיער הגוף באזורים רגישים. הם דיממו וצעקו מרוב כאבים ביום ובלילה.
החיילים היו אומרים לנו: תאכלו כמו ציפורים וכמו חיות. לפעמים שיסו בנו כלבים שתקפו אותנו, נגחו בנו עם המחסומים שלהם ואפילו השתינו עלינו.
גם בכלא עופר האוכל היה מועט מאוד. קיבלנו רק מנות קטנות מאוד של לחם וביצים, שהספיקו רק כדי לשמור עלינו בחיים. היכו ודיכאו אותנו ללא הפסקה. לפעמים בכיתי מעוצמת המכות שחטפתי בכל הגוף, במיוחד בגלל שעדיין סבלתי מהצלע השבורה.
גם המקלחת הייתה סיוט. הם היו מכניסים למקלחת חמישה אסירים ביחד ואחרי דקה היו צועקים עלינו לצאת. קיבלנו רק סבון כלים כדי להתרחץ. בחורף לפעמים החיילים היו מקימים אותנו למקלחת באמצע הלילה – זה היה יותר עינוי מאשר רחצה.
ב-25.8.25, העבירו אותי לכלא הנגב (קציעות). במהלך ההעברה, הכו אותי.
האוכל בקציעות היה יותר טוב מהאוכל בשדה תימן ובעופר. הכמויות היו קטנות ולא משביעות, אבל האוכל היה יותר מגוון. קיבלנו ביצים, חזה עוף, שעועית, עדשים, לחם וחומוס. אבל גם שם לא שבענו, חיינו על מעט מאוד, בשבתות קיבלנו חתיכה קטנה של גבינה וזיתים. החולים הופקרו לאלוהים. הם לא קיבלו תרופות, חוץ מאנשים עם מחלות כרוניות.
ב-5.10.25, הנהלת הכלא הודיעה לי שאני משתחרר, והעבירו אותי למחלקה אחרת. שמחתי מאוד להשתחרר ולפגוש סוף סוף את המשפחה שלי. נזכרתי שיום ההולדת של בתי ליאן הוא ב-17.10, אז הכנתי לה צמיד וטבעת חרוזים כמתנה.
הם היו מכניסים למקלחת חמישה אסירים ביחד ואחרי דקה היו צועקים עלינו לצאת. קיבלנו רק סבון כלים כדי להתרחץ. בחורף לפעמים החיילים היו מקימים אותנו למקלחת באמצע הלילה [...]
לפני השחרור, רופא בדק אותי ואת שאר האסירים, מדד את הגובה שלנו ושקל אותנו. משם לקחו אותנו לחדר החקירות של השב"כ ושם שאלו אותנו שאלות אישיות: עלינו, על המשפחה שלנו, על המעצר שלנו. ב-12.10.25, יום לפני השחרור שלי, הגיעו נציגים מהצלב האדום וביקשו מאיתנו למלא שאלון לקראת השחרור. סירבנו למלא את השאלון, ותהינו למה הם לא הגיעו קודם.
למחרת ב-13.10.25, אזקו את הידיים והרגליים שלנו והעלו אותנו לאוטובוסים שהסיעו אותנו למעבר כרם אבו סאלם [כרם שלום]. שם הסירו לנו את האזיקים. נכנסנו לרצועה ואז לקחו אותנו באוטובוס אחר לבית החולים נאסר בח'אן-יונס. שמחנו והתרגשנו מאוד. היינו בערך 50 אסירים משוחררים ובבית החולים חיכו אנשים שקיבלו את פנינו בשמחה ובתשואות. זה היה אמור להיות היום הכי טוב בחיי.
כולם התאחדו עם משפחותיהם, ורק אני הסתכלתי סביבי, ולא מצאתי אף אחד מבני המשפחה שלי. לבסוף ראיתי את מוחמד, אחד מבני הדודים שלי. שאלתי אותו: "איפה המשפחה שלי? לא ראיתי אף אחד מהם. המשפחה שלי בסדר?" והוא ענה שכן. המשכתי ושאלתי, "ומה עם אשתי והילדים שלי?" והוא אמר לי, "תזכור את אלוהים, היית'ם." לא הבנתי למה הוא מתכוון, ושאלתי שוב על אשתי והילדים. מוחמד, ביקש ממני להתאזר בסבלנות. הוא הלך, ואז התקרב אליי בחור אחר מהמשפחה שלי. הוא אמר לי שאשתי והילדים שלי בידי אלוהים, שכולם נהרגו. כששמעתי את החדשות האלה, הרגשתי כאילו ברק פגע בי בלב ובמוח. הרגשתי שהחיים שלי נעצרו. זה היה היום הגרוע ביותר בחיים שלי.
מאוחר יותר באותו יום, פגשתי את ההורים והאחים שלי. הייתי במצב נפשי קשה, הרגשתי שאני קורס. הם לקחו אותי איתם למחנה העקורים שבו הם גרים, בדיר אל-בלח. האווירה הייתה אפופה עצב ויגון על מותם של אשתי וילדיי. עכשיו אני גר באוהל עם ההורים שלי ואחד האחים שלי. חזרתי מהמעצר רק כדי לגלות שאיבדתי את אשתי וילדיי. איבדתי גם את הבית שלי. את הכול. אני נשאר באוהל כל הזמן ולא הולך לשום מקום. אני חי על הזיכרונות של אשתי והילדים. אני מרגיש שהפכתי לגוף שבין בו נשמה.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-31.10.25
* איח'לאס עיסא, בת 32, אשתו של היית'ם סאלם, ושתי בנותיהם, אימאן, בת ה-5 וליאן בת השנתיים, נהרגו בתקיפה ישראלית באוהל שבו מצאו מחסה בשכונת שיח' רדואן בעיר עזה, ב-8 בספטמבר 2025. בנם בראא, בן ה-8, נפצע בתקיפה ומת מפצעיו כעבור כמה ימים, ב-12 בספטמבר.