נסים א-רדיע, בן 34 ואב לארבעה, תושב בית לאהייא
עד המלחמה גרתי עם אשתי, שורוק אל-מסרי, בת 32, וארבעת הילדים שלנו, מוחמד, בן 9, שיימאא, בת 7, סמא, בת 4, וסיבא, בת 3, בדירה בבניין בן שלוש קומות ששייך למשפחה שלי, ברחוב א-רדיע בבית לאהייא שבצפון הרצועה.
החיים שלנו היו שלווים ומלאים אהבה וחמימות משפחתית. הבית שלנו לא היה סתם קורת גג והעניק לנו ביטחון ונחת. הייתה לנו חווה ואני עבדתי כחקלאי גם בחווה שלנו וגם כשכיר בחוות של אחרים ופרנסתי את המשפחה שלי.
ביום שבת, 7.10.23, בסביבות השעה 6:30 בבוקר, התעוררתי בבהלה מפיצוצים בזמן שאשתי הכינה את שיימאא ומוחמד לבית הספר. כשהסתכלתי דרך החלון, ראיתי שההתנגדות הפלסטינית יורה מטחים כבדים של רקטות לעבר ישראל. פתחתי טלוויזיה והתעדכנתי גם באינטרנט והבנתי שכדאי שנישאר בבית ולא נצא.
נשארנו בבית עד שביום חמישי, 12.10.23, בסביבות השעה 18:00, מטוסי צבא הכיבוש התחילו לתקוף ישירות את הבניין שלנו. חלק גדול מהבניין נהרס. דודה שלי, סלווא א-רדיע, בת 50, נהרגה, ואמא שלי, היאם א-רדיע, בת 55, נפצעה קשה. הבת שלי, סמא, נפצעה קל.
עקב ההפצצה, נאלצה המשפחה שלי לעקור לבית הספר ח'ליפה בן זאייד של סוכנות אונר"א בפרויקט בית לאהייא. גם המשפחה של אשתי הגיעה לשם. גרנו שם באחת הכיתות, והתנאים היו גרועים מאוד. נאלצנו להסתדר בלי מענה לצרכים הכי בסיסיים של קיום אנושי. לא היו מספיק אוכל או מים ולא היו לנו בגדים להחלפה, ולא מזרנים או שמיכות.
ב-6.12.23, הותקף בית הספר והדוד של אשתי, מחמוד אל-מסרי, נהרג. בכל זאת נאלצנו להישאר שם, כי לא היה לנו לאן ללכת. ואז, ביום שבת בערב, 9.12.23, ובזמן שכולנו היינו בבית הספר, הצבא הקיף אותו ב"חגורת אש" של הפצצות. כולנו היינו מפוחדים מאוד. כלים כבדים וכלי רכב של הצבא הישראלי התפרסו בסביבת בית הספר, וצלפים התפרשו על גגות הבניינים הגבוהים שמסביבו. אחרי זמן קצר, חיילי הכיבוש פשטו על בית הספר והורו לכל הנוכחים לרדת לחצר.
החיילים הורו לנו, הגברים, להתפשט ולהישאר בתחתונים. הרגשתי מושפל כשנאלצתי לעשות את זה מול כל האנשים האלה ובעיקר מול אשתי והילדים שלי.
בחצר בית הספר, התחילו להפריד בין הנשים והגברים. בצד אחד הם קיבצו את הגברים מגיל 55-15, ובצד השני את הנשים, הילדים והגברים המבוגרים יותר. כולנו היינו מפוחדים ומתוחים מאוד.
בשלב מסוים, החיילים הורו לנו, הגברים, להתפשט ולהישאר בתחתונים. הרגשתי מושפל כשנאלצתי לעשות את זה מול כל האנשים האלה ובעיקר מול אשתי והילדים שלי.
אחר-כך, החיילים הובילו את הגברים בקבוצות של חמישה אנשים, למסגד "שאדי חבוב", מצפון לבית הספר. במסגד, אזקו לי את הידיים לאחור באזיקונים בצורה מכאיבה מאוד, והובילו אותנו ברגל למחנה צבאי ליד בית החולים חמודה ליולדות, ברחוב הראשי של בית לאהייא. מסביבנו היו רכבים צבאיים והרבה חיילים.
במחנה הצבאי העמידו אותי מול מצלמה וצילמו אותי בשביל זיהוי פנים. אחר-כך הורו לי לשבת ליד גדר תיל, ושם אחד החיילים צילם אותי גם בטלפון שלו.
לאחר מכן, הכניסו אותי לתוך אחד הרכבים מסוג "המר" שבתוכו היה קצין. הקצין בדק את הפרטים האישיים שלי ואז אמר לי "אהלן וסהלן", ואז נתנו לי מכנסיים וחולצה ללבוש, כיסו לי את העיניים ודחפו אותי בכוח לתוך משאית, תחת מטר של קללות כמו "יא בן א-שרמוטה", "יא בן אל-קחבה" (בן זונה). העלו למשאית עוד עצורים, ואז היא נסעה. בדרך, הנהג נסע לדעתי מהר מאוד בכוונה ואז עשה עצירות פתאומיות, ואנחנו התנגשנו אחד בשני בעוצמה.
הורידו אותנו מהאוטובוס תוך מכות נמרצות ואז הכניסו אותנו לכלוב, והורידו לנו את כיסויי העיניים והאזיקונים.
כשהמשאית עצרה בסוף, הם הורידו אותנו והעמידו אותנו בתור בין שני טורים של חיילים, והם הרביצו לנו אחד אחרי השני וקיללו אותנו. מאוחר יותר לקחו אותנו למתחם לא מקורה ושם השאירו אותנו עד אור הבוקר, בגשם ובקור. הרגשתי שהלב שלי עומד להפסיק לפעום מרוב פחד וקור.
בבוקר עשו עלינו חיפוש והובילו אותנו לאוטובוס, שנסע קרוב לשעתיים ואז עצר. לא ידענו לאן הגענו. הורידו אותנו מהאוטובוס תוך מכות נמרצות ואז הכניסו אותנו לכלוב, והורידו לנו את כיסויי העיניים והאזיקונים.
אחר-כך נתנו לכל אחד מאיתנו מכנסיים וחולצה בצבע אפור ואמרו לנו להחליף בגדים. אחרי שהחלפנו, לקחו אותנו למרפאה, והרופא שם שאל אותי אם אני סובל ממחלות כרוניות. אחר כך שוב כיסו לי את העיניים ואזקו לי את הידיים. לקחו אותנו לצריף גדול שבו היו הרבה עצורים. בצריף נודע לי שאני נמצא בכלא שדה תימן.
למחרת בבוקר ערכו ספירה, ואחר-כך הביאו לנו ארוחת בוקר שכללה לחם ודוגמיות קטנות של לַבַּנֶה וריבה. לארוחת צהריים הביאו לחם עם דוגמיות של טונה, וארוחת הערב היתה דומה לארוחת הבוקר.
ב-11.12.23 בבוקר, בזמן הספירה, הם קראו בשם ובמספר שלי, ואז התחילו להוביל אותי למקום אחר ולהכות אותי מכות קשות תוך כדי כך. הגענו לחדר שהיה בו קש על הרצפה. היו שם קצין וחייל והם הורו לי להוריד את כל הבגדים שלי וללבוש חיתול. אחר-כך, הם אזקו לי את הידיים לאחור, כיסו לי את העיניים, ותלו אותי (שבח) על מנוף בלנקו מהסוג שמשמש קצבים להרמת כבשים אחרי השחיטה. השאירו אותי תלוי שם קרוב ל-10 שעות, רצוף. היו לי כאבים חזקים בכתפיים ובפרקי הידיים. לידי תלו באותה צורה בחור נוסף שאני מכיר. הם הכו אותנו בזמן שהיינו תלויים שם, בעיקר באזור החזה. עם כל מכה הרגשתי שהנשמה יוצאת לי מהגוף מרוב כאב.
אזקו לי את הידיים לאחור, כיסו לי את העיניים, ותלו אותי (שבח) על מנוף בלנקו מהסוג שמשמש קצבים להרמת כבשים אחרי השחיטה. השאירו אותי תלוי שם קרוב ל-10 שעות, רצוף.
אחר-כך הורידו אותי והובילו אותי לחדר שבו היה איש קירח וגדל גוף בלבוש אזרחי. הוא ישב לפני מחשב והציג עצמו כאיש שב"כ. לפני שהתחילו את החקירה קשרו אותי לכיסא. בהתחלה, האיש ביקש ממני פרטים אישיים שלי ושל בני המשפחה שלי. אחר-כך הוא טען שאני לוחם חמאס, ושעברתי את הגבול ב-7 באוקטובר 2023. אני הכחשתי זאת. הוא שאל אותי איפה מוחזקים החטופים הישראלים ואני עניתי לו שאין לי מושג. אז, החוקר התחיל לאיים שיהרגו את אשתי והילדים שלי. הוא אמר לי גם "אם אתה מתעקש לא להודות ולא לדבר, אז נעשה שתדבר מהתחת. החקירה נמשכה קרוב לשעה. אחר-כך החזירו אותי לחדר ה"שבח" ותלו אותי שוב.
כעבור שעה, הכניסו אותי לאוטובוס והעבירו אותי למתקן מעצר אחר, במרחק של בערך רבע שעה נסיעה. כשהגענו לשם, הכניסו אותי לצריף כמו בשדה תימן שהיו בו עצירים נוספים, והשאירו אותי שם למשך הלילה. בבוקר קראו לי ולעוד 16 עצורים. אזקו לנו את הידיים והרגליים באזיקי מתכת, הוציאו אותנו לחצר והכניסו אותנו אוטובוס "פוסטה" להובלת אסירים שהיו בה תאי בידוד קטנים, והכניסו כל אחד מהעצורים לתא נפרד.
האוטובוס נסע ועצר במקום לא ידוע. הורידו אותנו תוך כדי מכות בידיים, באלות ובקתות הרובים. אחד החיילים התקרב אליי ושאל מה שם אמא שלי. כשאמרתי לו "היאם", החייל הורה לי להגיד "לאמא קוראים שרמוטה".
הכניסו אותי לתא בידוד בשטח של מטר על מטר. החזיקו אותי שם קרוב לארבע שעות, ואז לקחו אותי לחדר חקירות שבו היה קצין שב"כ צעיר ובלונדיני שהציג את עצמו בשם "מורדי". מיד כשנכנסתי הוא קשר אותי לכיסא ברזל שהיה בחדר.
החוקר אמר לי שאני נמצא בכלא קישון (אל-ג'למה), והתחיל לשאול אותי על הפרטים האישיים שלי, המשפחה שלי ואופי העיסוקים שלי לפני המלחמה. הוא טען שאני פעיל באחד הארגונים הפלסטיניים, ושהשתתפתי בפריצת הגבול ב-7 באוקטובר ואני הכחשתי את זה בתוקף. הוא שאל גם איפה נמצאים החטופים הישראלים, ועל המיקום של המנהרות ושל לוחמי חמאס.
החקירה הראשונה נמשכה בערך חמש שעות, ובסופה החזירו אותי לתא הבידוד. נשארתי שם בערך 25 ימים ובכולם לקחו אותי לחקירה. חקרו אותי בתורנות אותו חוקר בשם "מורדי" וחוקרת שהציגה את עצמה בשם "אביגיל". בכל חקירה הם חזרו על אותן שאלות, כי הם רצו לוודא שהתשובות שלי תואמות.
הביאו לנו שם כמויות קטנות מאוד של אוכל, שלא היו משביעות אפילו ילד קטן, וזה הגביר את הסבל הגופני והנפשי שלי במשך כל תקופת החקירה.
אחרי 25 ימים של חקירות רצופות אמרו לי שהחקירה הסתיימה, ומעבירים אותי לכלא מגידו. גם הפעם ההעברה הייתה משפילה, וכללה מכות נמרצות, קללות וניבולי פה. כשהגעתי לכלא מגידו, הסוהרים ערכו טקס "תשריפה" (קבלת פנים), שהיה בעצם עוד סדרה של מכות והשפלות.
לחדר היו מגיעים אנשים מיחידות הדיכוי של השב"ס, עם נשק וכלבים עם מחסום על הפה. הם היו מכים אותנו קשות ומשליכים לתא רימוני הלם, ולפעמים גם רימוני גז מדמיע.
אחר-כך הכניסו אותי לתא מעצר שבו היו 5 אסירים ו-6 מיטות, והיה בו גם מכשיר טלוויזיה. מיד ניגש אליי אחד האסירים, הציג את עצמו כ"אבו סולימאן" ואמר לי שהוא שייך לועדה של האסירים בכלא. הוא ניסה לדובב אותי וביקש שאדבר על כל מה שחוויתי מרגע המעצר שלי.
החזיקו אותי באגף הזה בערך חמישה ימים ואחר-כך החזירו אותי לכלא קישון (אל-ג'למה). שם, שוב חקרו אותי, ובמהלך החקירה, החוקר חזר בפניי על כל מילה שאמרתי ל"אבו סולימאן" בתא בכלא מגידו. אז, הבנתי שהוחזקתי שם בתא של משת"פים (עסאפיר), ושהחוקר רצה לבדוק אם אגיד להם את אותם דברים שאמרתי להם במהלך החקירה.
אחר-כך הורידו אותי לתאים תת-קרקעיים. הכניסו אותי לתא בגודל של 7x3 מטר שבו היו 9 אנשים. לחדר היו מגיעים אנשים מיחידות הדיכוי של השב"ס, עם נשק וכלבים עם מחסום על הפה. הם היו מכים אותנו קשות ומשליכים לתא רימוני הלם, ולפעמים גם רימוני גז מדמיע.
בתחילת אפריל 2024, בסביבות החג עיד אל-פיטר, העבירו אותי לכלא עופר. שם, הכניסו אותי לתא מס' 15 באגף 23, שבו היו בערך 260 אסירים. בתא שלנו היו כ-18 אסירים. כשהגעתי לשם, השאירו אותי עם אזיקים על הידיים והרגליים, קשור לאסיר אחר, למשך קרוב ל-18 שעות. בערך 20 דקות אחרי שהביאו אותי לשם, חיילים פרצו לחדר עם כלבים והיכו אותי ואת שאר האסירים באלימות קשה.
ב-18.4.24, אמרו לי שאני מואשם בהשתייכות לחמאס ושאני אשאר במעצר עד סוף המלחמה. בדצמבר 2024, הביאו אותי לבית משפט ושוב האשימו אותי בהשתייכות לחמאס ואמרו לי שאשאר בכלא עד תום המלחמה.
בתא שלנו היו כ-18 אסירים [...] השאירו אותי עם אזיקים על הידיים והרגליים, קשור לאסיר אחר, למשך קרוב ל-18 שעות.
החזיקו אותי בכלא עופר למשך בערך 15 ימים, בתנאים אכזריים ביותר. נתנו לנו מעט מאוד אוכל, הרשו לנו להתקלח רק פעם אחת בשבוע, בלי סבון ולא נתנו לנו בגדים תחתונים. אחר-כך העבירו אותי לכלא נפחא, שם הכניסו אותי לאגף 10 שבו היו כלואים כמה רופאים מהרצועה שאני מכיר.
בזמן שהייתי מוחזק בכלא נפחא, נדבקתי בכינים ובגרדת, כמו רוב האסירים. סבלנו מגרד עז, ולא העניקו לנו שום טיפול.
ב-7 באוקטובר 2024, הסוהרים תקפו את כולנו בצורה פראית. הכו אותנו מכות אכזריות והשפילו אותנו גופנית ומילולית. ב-14 בדצמבר 2024, יום השנה להקמת חמאס, שוב תקפו אותנו בצורה כזאת.
בכלא נפחא העבירו אותי בין כמה אגפים, אבל התנאים הגרועים והיחס האכזרי היו משותפים לכולם. סבלתי שם סבל רב. ב-16.3.25 הביאו אותי שוב בפני בית המשפט, ושוב האשימו אותי באותן האשמות. הוחלט להשאיר אותי במעצר עד להודעה חדשה.
נשארתי בנפחא עד יום שישי, 10.10.25, בשעה 5:00 בבוקר. אז, אזקו לי את הידיים והרגליים והוציאו אותי באלימות מהתא. לקחו אותי עם עוד כ-70 עצורים לאגף 5 בכלא רמון. הגיע קצין והתחיל לבדוק את הפרטים שלנו אחד אחרי השני, חשבנו שעומדים שחרר אותנו.
בסביבות השעה 1:00 אחרי חצות ב-11.10.25, העבירו אותי עם עוד אסירים באוטובוסים לכלא הנגב [קציעות] ושם הכניסו אותי לאגף 14, שהיה בבניין חדש, שבו היו למעלה מ-200 אסירים.
ביום ראשון, 12.10.25, בשעות הערב, הגיעו שני נציגים מהצלב האדום הבינלאומי והודיעו לנו שאנחנו עומדים להשתחרר. הם מילאו טפסים עם הפרטים האישיים שלנו.
התקשרתי לאחותי, וכששאלתי על אשתי והילדים, היא סיפרה לי ששלושה מהילדים שלי נהרגו. היא לא אמרה לי באותו רגע שגם אשתי נהרגה.
בשעה 4:00 לפנות בוקר ביום שני, 13.10.25, חיילים פרצו לאגף ותקפו את כולנו בצורה פראית. אחר-כך, הם אזקו לנו את הידיים והרגליים באזיקי מתכת, והעבירו אותנו לשירות בתי הסוהר. שם, נתנו לנו חליפות טרנינג עם לוגו של שירות בתי הסוהר והעלו אותנו לאוטובוסים. חיכינו באוטובוסים עד הצהריים, ואז הסיעו אותנו למעבר כרם אבו סאלם [כרם שלום], ומשם הצלב האדום הסיעו אותנו לבית החולים האירופי.
כשהגענו לבית החולים, ראיתי מתוך האוטובוס את אחי ג'וודת, בן 23. שמחתי כל כך ושאלתי אותו על אשתי והילדים. ג'וודת ענה לי שהם מחכים לי בתוך בית החולים, והוא התחיל ללכת לתוך בית החולים ונעלם בין האנשים.
ליד האוטובוס, היה אסיר, שמישהו מקרובי המשפחה שלו נתן לו טלפון דרך החלון. ביקשתי ממנו שייתן לי להתקשר למשפחה. התקשרתי לטלפון של אשתי והיא לא ענתה, ואז התקשרתי לאחותי, וכששאלתי על אשתי והילדים, היא סיפרה לי ששלושה מהילדים שלי, מוחמד, סיבא ושימאא, נהרגו. היא לא אמרה לי באותו רגע שגם אשתי נהרגה. כששמעתי את הבשורה המרה, איבדתי את העשתונות וצרחתי בכאב. פתאום הגוף שלי רעד כולו ואיבדתי את ההכרה. האסיר שישב לידי שפך עליי מים, וככה התעוררתי שוב.
כשירדתי מהאוטובוס, פגשתי את ג'וודת, ורק אז נודע לי שגם אשתי נהרגה. הוא סיפר לי שאשתי ושלושה מהילדים שלי נהרגו כשהיו בדירה בבית לאהייא ליד הבית שלנו. צעקתי ובכיתי על האובדן ועל ההתעללות וההשפלה שעברתי בכלא. איבדתי שוב את ההכרה. הושיבו אותי על כסא והביאו את הבת שלי סמא, היחידה ששרדה. היא נפצעה באותה הפצצה ונפגעה גם בפנים. הייתי בשוק במשך שלושה ימים. כשהתאוששתי, ישבנו אני ואחותי והיא סיפרה לי על האירוע שבו הם נהרגו. היא אמרה שזו הייתה תקיפה ישירה על דירה שהם עקרו אליה, בבית של קרובי משפחה שלנו ברחוב מועדון הכדורגל בית לאהייא. ההתקפה הייתה ב-6.11.24, בשעה 6:00 בבוקר. אשתי הייתה שם עם המשפחה של הוריה, וגם חמותי ניעמת אל-מסרי, בת 60, ואחיה של אשתי, חאמד אל-מסרי, בן 35 נהרגו. רק מאוחר יותר, סיפרו לי שגם אבא שלי נהרג באירוע אחר בחודש מאי 2024, כשהצבא הישראלי תקף ישירות את חצר בית הספר אבו תמאם בעיירה בית לאהייא, שבו המשפחה מצאה מחסה.
איבדתי כמעט הכול, את אשתי ושלושה מהילדים שלנו ואת אבא שלי. נשארה לי רק הבת שלי סמא. ההלם על האובדן הוא עצום. אמא שלי נמצאת עכשיו בתוניסיה בשביל טיפול רפואי, ותודה לאל, היא מרגישה טוב.
אני וסמא בדיר אל-בלח, באוהל של אחי והמשפחה שלו. סמא כל הזמן מדפדפת בטלפון בין התמונות של אמא שלה והאחים שלה ושואלת איפה אמא, ואיפה אחיה והאחיות שלה, למה הם לא איתנו. כשאני עונה לה שהם בגן עדן היא אומרת "בוא נלך אליהם". סמא יוצאת לפעמים לשחק עם הבנות במחנה ואז חוזרת בריצה ואומרת: "אני רוצה לשחק עם סיבא, מוחמד ושיימאא". כואב לי מאוד לשמוע את זה ואני לא יודע מה לענות על זה. גם אני מבלה הרבה זמן בדפדוף בתמונות, נשאר ער בלילות וחושב על אשתי והילדים. למה זה קרה להם? נחנק ובוכה מהאובדן הנורא. אני חי רק על הזיכרונות שלהם.
שוחררתי מהכלא לאחר שנתיים של עינויים, מכות וטראומה פסיכולוגית קשה. המצב הבריאותי שלי לא טוב. בכלא גם ירדתי הרבה במשקל, מ-93 קילו לפני המעצר ל-60 קילו בשחרור. יש לי כאבים בצלעות ופציעה בעין. החיים שלי נהרסו, ואני מרגיש שהשתחררתי מהכלא ויצאתי לכלא יותר גדול, למצור, לסבל, למלחמה שלא נגמרת ולחיים של בדידות וכאב תהומי. גם המחשבות על הדברים שעברו עליי בכלא לא עוזבות אותי.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירני בצלם מוחמד סבאח ואולפת אל-כורד בנובמבר 2025