חוסיין א-זוויידי, בן 25, נשוי, תושב בית חאנון

חוסיין א-זוויידי לאחר שחרורו. התמונה באדיבות העד

ה-6.10.23, היה יום מרגש מאוד עבורי, כי למחרת בערב הייתה אמורה להתקיים מסיבת החתונה שלי ושל אשתי, אחרי שהכתובה כבר נכתבה ורשמית כבר היינו נשואים. בבוקר של אותו יום, הסעתי את אשתי למספרה, וחזרתי הביתה כדי להתארגן וללכת לספר שלי. בשעה 13:00, חזרתי לבית שלה, ויצאנו ביחד לצילומי החתונה. משם, לקחתי אותה לאולם שבו נערכה מסיבת החינה שלה, שנמשכה עד השעה 17:00. אחרי זה, חזרתי הביתה לקבלת האורחים של מסיבת הרווקים שלי, שהתחילה בשעה 18:00, ונמשכה עד חצות. הייתה אווירה של אושר ושמחה.

למחרת בבוקר הייתי בהלם. התעוררתי לקולות טילים וחשבתי שזו כנראה עוד הסלמה. עשר דקות אחר-כך, התעדכנתי בחדשות, ואז הבנתי את חומרת המצב: שמעתי שפעילים חמושים פלסטינים פרצו את הגבול. התקשרתי לאשתי ואמרתי לה שאנחנו נאלץ לבטל את מסיבת החתונה, כי אני והמשפחה הולכים לעקור מבית חאנון. מצאנו מקלט בבתי ספר במחנה הפליטים ג'באליא, ואשתי אמרה לי שהיא ומשפחתה יעברו לדירה שלהם בשכונת תל א-זעתר, שהיא גם בג'באליא. המצב היה קשה והחמיר מיום ליום. היו הפצצות, והרבה הרוגים ועקורים. אחרי בערך חודש, אשתי הצטרפה אליי בבית הספר שבו מצאנו מחסה. למרות הקושי, היינו מאושרים ביחד. המצב נמשך ככה עד פלישת הצבא לבית הספר ב-11.12.23.

אזקו את הידיים שלנו לאחור בחוט ברזל, כיסו לנו את העיניים והיכו אותנו קשות. הכריחו אותנו לצעוד למרחק של בערך קילומטר, והרביצו לנו תוך כדי הליכה [...]

החיילים הורו לנו, גברים ונערים מעל גיל 16, לצאת מבית הספר ביחד ולעמוד בשורה. חייל הורה לנו להתפשט, עד התחתונים. אזקו את הידיים שלנו לאחור בחוט ברזל, כיסו לנו את העיניים והיכו אותנו קשות. הכריחו אותנו לצעוד למרחק של בערך קילומטר, והרביצו לנו תוך כדי הליכה, עד שהגענו לכלי רכב, אני לא בטוח אם זה היה נגמ"ש או משאית, והעלו אותנו עליו. הסיעו אותנו לעמדה צבאית באזור זיקים שעל שפת הים. השאירו אותנו שם עד בערך 2:00 לפנות בוקר, ובכל הזמן הזה הכו, קיללו והשפילו אותנו.

אחר-כך, הגיע חייל ששאל אותנו על השמות והגילאים שלנו, וצילמו אותנו עירומים, בתחתונים. בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, הובילו אותנו למחסום ארז, ושם הכניסו אותי לחדר ביחד עם עוד כעשרה גברים. ואז לקחו אותי וחייל התחיל לשאול אותי שאלות: מה עשיתי ב-7 באוקטובר, איפה הייתי והאם אני משתייך לג'יהאד האיסלאמי או לחמאס. עניתי לו שאני לא פעיל ולא משתייך לשום ארגון, ושאני עובד בתור פועל בניין וצַבָּע. במהלך כל הזמן הזה, החייל הכה אותי, כולל באברי המין שלי, וקרא לי שקרן. היה לו כלי מתכת ביד, והוא השתמש בו כדי לצרוב אותי בכתף, ויש לי שם עדיין צלקות מהכוויות.

אחר-כך, החזירו אותי לחדר והכו אותי תוך כדי כך. באותו יום, לא נתנו לנו כלום לאכול או לשתות. הוחזקנו עירומים בקור.

אחר-כך, לקחו אותנו באוטובוסים, ושם החיילים חשמלו אותנו עם אקדח טייזר. בסביבות השעה 15:00 הגענו למתחם של צריפים. רק מאוחר יותר, אחרי בערך חצי שנה, הבנתי שהמקום הזה נקרא כלא שדה תימן. הכניסו אותנו לצריפים, נתנו לנו ללבוש מדים אפורים, אזקו לנו את הידיים מקדימה והורו לנו לכרוע על הקרקע. אמרו לנו שאסור לנו לישון או לזוז עד שיתנו לנו פקודה לעשות את זה. נשארנו בתנוחת כריעה עד חצות, ואז הגיע חייל ואמר לנו ללכת לישון. לא קיבלנו אוכל או מים באותו יום.

הכניסו אותנו לצריפים, נתנו לנו ללבוש מדים אפורים, אזקו לנו את הידיים מקדימה והורו לנו לכרוע על הקרקע. אמרו לנו שאסור לנו לישון או לזוז עד שיתנו לנו פקודה לעשות את זה.

מרגע שהגענו לשדה תימן, החיילים מינו את אחד האסירים ל"שאוויש", ששימש כמתווך וכמתורגמן בינינו לבינם. הוא השיג לנו מים, לאחר שהתחננו בפני החיילים. הוחזקתי שם אזוק עם עיניים מכוסות במשך כ-18 יום. היה קר מאוד, ולא הרשו לנו להשתמש בשמיכות במהלך היום. במקום חלק מהקירות, הצריפים היו תחומים בגדר רשת, והם היו פרוצים לקור. והמזרן והשמיכה היו דקים מדי ולא מספיקים כדי להתחמם. היינו צריכים לבקש רשות מהחיילים כדי ללכת לשירותים. חייל ששמר עלינו היה לוקח אותנו לשירותים, וגם לא הורשינו להיות לבד כשהשתמשנו בהם. קיבלנו מעט מאוד אוכל: שלושת הארוחות, בוקר, צהריים וערב, כללו רק חתיכה קטנה של טונה ופרוסת לחם.

היו הרבה פשיטות של חיילים, והן לא היו בזמנים קבועים. בפשיטות, הורו לנו לשכב על הקרקע עם הידיים על הראש בזמן ש-50-40 חיילים פשטו עלינו עם כלבים, הכו אותנו עם הנשק שלהם, ותוך כדי כך הכלבים דרכו עלינו. אסיר שזז היו נענש. היו מעמידים אותו ואוזקים אותו לרשת תיל. אסיר אחד, שנפצע ברגלו, ביקש לראות רופא ואז החיילים לקחו אותו איתם, השאירו אותו בחוץ בגשם, וגם הכו אותו. שמענו את הצרחות שלו.

באחת החקירות הקצין שאל אותי על השכנים וקרובי המשפחה שלי. אמרתי לו שאני לא יודע עליהם דברים כאלה, ושאני לא שואל אף אחד מה הוא עושה למחייתו. אמרתי לקצין שאני הולך לעבודה בבוקר וחוזר בערב ולא מתרועע עם אף אחד בין לבין. הוא אמר, "אני רוצה לקחת אותך למקום טוב יותר".

העבירו אותי לכלא אשקלון [שקמה]. כשהגעתי, רופא בדק אותי ושאל אם יש לי מחלות כרוניות. אמרתי שלא. הוא הוביל אותי לחדר צילום, ביחד עם שומר אחר. שם צילמו אותי ואת שאר האסירים ואז הובילו אותי למקום מוקף גדר תיל, ושם היכו אותי. אחר-כך, הובילו אותי לחוקר ששאל אותי על הפרטים האישיים שלי, ומשם לתא בידוד.

החוקר אמר לי: "אתה שקרן ואתה משקר לנו. עזרת לספק אוכל ולהעביר מים לחמאס. אני הולך להוציא אותך להורג".

יומיים אחר-כך, לקחו אותי שוב לחוקר, והוא שאל אותי אם עזרתי ללוחמי חמאס ביום שבו הם חצו את הגבול. אמרתי לו שלא עשיתי דבר כזה, והוא ענה לי שאני צריך לעבור בדיקת פוליגרף. אמרתי לו שאני בטוח במה שאני אומר. חיברו אותי למכונת הפוליגרף, והשאלה הראשונה שלהם הייתה, "האם פגעת ביהודים בתוך ישראל?", אמרתי שלא. "מחוץ לישראל?", אמרתי שלא. "האם סיפקת אוכל לחמאס?", אמרתי שלא. החוקר אמר לי: "אתה שקרן ואתה משקר לנו. עזרת לספק אוכל ולהעביר מים לחמאס. אני הולך להוציא אותך להורג". הוא איים עליי. אחרי זה, הם החזירו אותי לתא ונתנו לי אוכל. הייתי כל כך מפוחד שלא הצלחתי לאכול באותו יום.

למחרת, לקחו אותי בחזרה לחקירה. היו שם חמישה חוקרים, והם הידקו לי את האזיקים כל כך חזק, עד שאיבדתי תחושה בידיים. הם קשרו את הרגליים שלי לכיסא בתנוחת "בננה". כל החיילים שהיו בחדר תקפו אותי, היכו אותי בגב, בחזה, ברגליים ואפילו באשכים. הרגשתי כאילו שלפוחית השתן שלי עומדת להתפוצץ. צרחתי, ואמרתי להם שאני צריך להשתין. הם הורו לשני סוהרים לקחת אותי לשירותים. כשהגעתי לשם, הייתי במצב של הלם. לא יכולתי להשתין. כשסוף סוף הצלחתי, היה הרבה דם בשתן. השומרים ראו את זה ועדכנו את החוקרים, והם שמו לי כדור לבן מתחת ללשון. כמעט איבדתי את ההכרה. החזירו אותי שוב לחקירה, והמשיכו להכות אותי, בפנים ובאוזן שלי, עד שהיא דיממה. אמרתי להם לכתוב מה שהם רוצים שאגיד, ואז התוודיתי על משהו שלא עשיתי, כדי לגרום להם להפסיק. אחר-כך, לקחו אותי למקום שבו היו 15 עצורים מעזה. אחד האנשים הגיע והציג את עצמו כאסיר שפוט בשם אבו אחמד. הוא אמר שמשפחתו נהרגה בעזה. בדיעבד, הבנתי שהוא היה כנראה מהשב"כ. הוא שאל אותי "מה היה השקר הראשון שסיפרת למודיעין?" אמרתי לו ששיקרתי להם כשאמרתי שסיפקתי אוכל לחמאס ולחטופים, ושהודיתי במשהו שלא עשיתי בגלל המכות הקשות שגרמו לי להשתין דם. הוא אמר לי, "אתה בטח גאה בעצמך". אחר-כך, החזירו אותי לחקירה אצל איש השב"כ. הוא אמר לי, "אתה חמור, שאתה מודה בדברים שלא עשית?" אמרתי שהודיתי תחת מכות ועינויים, ואז הם הפסיקו להאשים אותי בדברים האלה.

אחד האסירים דימם מפי הטבעת שלו. שאלתי אותו ממה הדימום, והוא סיפר לי שאנסו אותו אנאלית עם מקל במהלך החקירה. אסיר אחר [...], סיפר לי שבמהלך החקירה, חוקרת עשתה לו חתכים באיבר המין.

אחר-כך העבירו אותי לאגף אחר בכלא אשקלון. פגשתי שם אסירים מעזה שמצבם היה גרוע משלי. אחד האסירים דימם מפי הטבעת שלו. שאלתי אותו ממה הדימום, והוא סיפר לי שאנסו אותו אנאלית עם מקל במהלך החקירה. אסיר אחר שהיה לידנו גם היה במצב בריאותי קשה. הוא סיפר לי שבמהלך החקירה, חוקרת עשתה לו חתכים באיבר המין. נתקלתי בעוד אנשים שסיפרו שפגעו בהם באברי המין בכלא אשקלון.

בכל יום הסוהרים היו עורכים חיפוש בתאים. הם היו מגיעים עם מקלות, אוזקים לנו את הידיים, מכים אותנו, בעיקר בראש, ואז מוציאים אותנו מהתאים ועורכים בהם חיפוש. כשהכניסו אותנו בחזרה, גם היכו אותנו. נשארתי בכלא אשקלון עד 21.2.24.

מאשקלון העבירו אותי לכלא נפחא שבנגב. היינו 28 אסירים וביום של ההעברה קודם כל הורו לנו להתפשט והכניסו אותנו לחדר כשאנחנו עירומים ושם ערכו עלינו חיפוש עם גלאי מתכת. במהלך החיפוש הזה היכו אותי באשכים כמה פעמים, בזמן שהייתי אזוק. אחד החיילים היכה אותנו בפנים עם אזיקי ברזל.

כשהגענו לכלא נפחא, הורו לנו להתפשט והכניסו אותנו לחדר המקלחת, ושם החיילים בעטו לנו באשכים עם הנעליים הצבאיות שלהם וגם הכו אותנו בהם עם כלים ממתכת. הם הכו אותנו חזק כל כך, שהייתה שלולית דם מתחתינו. מה שעשו לנו באותו יום היה כל כך נורא שאני לא יכול לתאר את זה. חטפתי גם מכות ביד, שנחבלה וכאבה לי מאוד ואחר-כך ניסיתי כל הזמן לקשור אותה ולתמוך בה עם החולצה שלי.

הכניסו אותי לאגף 13. קיוויתי שאולי שם המצב יהיה רגוע יותר ולא יהיו יותר עינויים: אבל הם הכניסו אותנו לתא קטן עם חלונות אטומים שהיה חשוך לחלוטין, שבדלת שלו היה רק פתח קטן להעברת אוכל, שהיה מכוסה ברשת. למחרת בבוקר, נכנסו לתא בערך עשרה סוהרים, היכו אותנו קשות ולקחו לנו את המזרנים. במהלך הספירה, הם הפשיטו אותנו והלבישו אותנו בבגדים חומים דקים מאוד, למרות שהיה מאוד קר.

[...] הורו לנו להתפשט והכניסו אותנו לחדר כשאנחנו עירומים ושם ערכו עלינו חיפוש עם גלאי מתכת. במהלך החיפוש הזה היכו אותי באשכים כמה פעמים [...]

בכלא נפחא, ספגנו הרבה מכות כל יום. לא קיבלנו שום טיפול רפואי, להפך, רק המשיכו להכות אותנו. באחת הפעמים, היד שלי כנראה נשברה מהמכות. לקחו אותי לרופא, ובדרך לשם, הקצין שאל אותי איך שברתי את היד. אמרתי לו שהיא נשברה מהמכות, והוא אמר לי לומר לרופא שנפלתי מהמיטה ושברתי את היד. אמרתי לו שזה לא נכון, ושהיא נשברה מהמכות, אבל הוא אמר לי שאם לא אגיד את מה שהוא אומר לי הוא יחזיר אותי לחדר בלי לקבל טיפול. נאלצתי להגיד לרופא שנפלתי מהמיטה. הרופא צילם את היד ותיעד שקיבלתי טיפול, שהיה רק חבישה.

כל שני אסירים חלקו שמיכה אחת. בשלב מסוים, אחד האסירים נדבק בגרדת, והאסירים האחרים סירבו לישון לידו כדי לא להידבק. אני ישנתי לידו וחלקנו שמיכה ויומיים אחר-כך, נדבקתי בגרדת. המצב שלי היה קשה מאוד. לא היה סבון בחדר הרחצה, לא היו מגבות או בגדים להחלפה, והיינו צריכים ללבוש את אותם בגדים אחרי המקלחת. נשארתי במצב הזה עד מאי 2024, ואז העבירו אותי אגף והרופא שבדק אותי לי נתן לי סבון כלים שנאלצתי להשתמש בו. באותו חודש אחד האסירים שפגש את עורך הדין שלו סיפר לי שיש לחץ תקשורתי לשיפור התנאים בבתי הכלא. המצב באמת טיפה השתפר, והתחילו לתת לנו משחה לטיפול בגרדת.

במהלך כל התקופה בכלא נפחא היינו נתונים לדיכוי. החיילים נכנסו עם כלבים, הכו אותנו, והכלבים השתינו עלינו ועל האוכל. לא היה יום אחד בלי מכות ודיכוי.

ב-17.3.25, העבירו אותי לכלא הנגב [קציעות]. במהלך המעבר הכו אותנו עם חגורה, בפנים ובידיים. המכות היו אכזריות. כשהגענו לכלא, היינו בהלם מוחלט, כי הם לא היכו אותנו אלא ירו עלינו כדורי גומי.

בקציעות, שמעתי צעקות ויריות מהתא שלידינו. אחר-כך הוציאו את כולנו לחצר. שם נודע לי שחיילים ריססו את האסירים בתא הזה בגז מדמיע וירו עליהם כדורי גומי.

ב-30.9.25 היה יום קשה. אחד האסירים, ששמו כאמל אל-עג'רמי, בן 70, חולה סוכרת, היה בתא שלי בכלא נפחא ונטל הרבה תרופות. הוא לא תמיד קיבל אותן באופן סדיר, ולפעמים פתאום החליפו לו את התרופות. המצב הבריאותי שלו היה קשה. באותו יום, בקציעות, שמעתי צעקות ויריות מהתא שלידינו. אחר-כך הוציאו את כולנו לחצר. שם נודע לי שחיילים ריססו את האסירים בתא הזה בגז מדמיע וירו עליהם כדורי גומי. חמישה אסירים נפצעו. אחד מהם היה כאמל, וראיתי שהוא נפגע בכמה מקומות בגוף. חובש של הכלא בדק אותו. הבנתי שמצבו לא טוב.

אחר-כך הכניסו אותנו לתאים, והאסירים שהיו עם כאמל באותו תא צעקו לסוהרים שמצבו חמור מאוד. שאלתי את האסירים מה שלומו, והם אמרו לי שהוא משתין על עצמו ולא יכול לדבר. הבנתי מהאסירים, שאחד האסירים שהיה שם, שהוא אח במקצועו, ניסה לעזור לו, אבל לא היו האמצעים. בלילה, הסוהר נכנס לתא של כאמל והאסירים אמרו לו שמצבו של כאמל לא טוב, ושהוא גוסס. השומר ענה: "הוא גוסס? מה אני יכול לעשות? אתם עשיתם לנו דברים גרועים יותר!". הוא עזב בלי לעשות דבר למען כאמל. האסיר, שהוא אח במקצועו, אמר לסוהר שכאמל ממש נושם את נשימותיו האחרונות. הסוהר התקשר לרופא שהגיע ובדק את כאמל, ואז העביר אותו לכיסא גלגלים והוציא אותו מהחדר. רק אחרי שהשתחררתי נודע לי שהוא מת.

ביום שישי, 10.10.25, העבירו אותי ושני אסירים נוספים לאגף אחר, ואמרו לנו שזה בגלל שאנחנו עומדים להשתחרר. לקחו אותי לחקירת שב"כ, ושם איימו להרוג אותי אם אשתף פעולה עם חמאס. אחר-כך, באו אנשי הצלב האדום לרשום את הפרטים שלנו.

ב-13.10.25, יום השחרור, בשעה 4:00 בבוקר, אזקו אותנו, הכו אותנו והעלו אותנו לאוטובוס. בדרך נפלתי על הקרקע, וחייל גרר אותי עד לפתח האוטובוס. חיכינו באוטובוס עד 11:00 בבוקר, ואז הסיעו אותנו למעבר כרם אבו סאלם (כרם שלום). כשהגענו השעה הייתה 13:00. כשנכנסו לרצועה, ראינו את היקף ההרס. לא ציפיתי שזה יהיה ככה. דמעות השמחה בעיניים שלנו הפכו לדמעות צער. לקחו אותנו לבית החולים נאסר, ושם פגשתי את משפחתי ואת אשתי. זה היה איחוד משמח. אחר-כך, נסעתי איתם לדיר אל-בלח. הייתי בהלם כשהבנתי שאין שם מקום שבו אני ואשתי נוכל לשהות ביחד, אפילו לא אוהל. אני חייתי עם המשפחה שלי, והיא שהתה בבית ספר עם המשפחה שלה.

עכשיו אני נמצא כבר יומיים במערב העיר עזה עם המשפחה שלי. אשתי והמשפחה שלה גם חזרו צפונה והם בבית ספר בעיר עזה. אין לנו אוהל שבו אני ואשתי נוכל לגור ביחד. המצב שלנו קשה.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-18.11.25