מחמוד אבו פול, בן 26, תושב בית לאהייא
עד שהמלחמה התחילה, גרתי בבית עם ההורים שלי וששת האחים והאחיות שלי ליד בית החולים כאמאל עדוואן בבית לאהייא.
במהלך מלחמת 2014 [מבצע צוק איתן], נפצעתי מרסיסים מהפצצה ישראלית באזור השוק במחנה הפליטים ג'באליא. בגלל חומרת הפציעה שלי, אושפזתי בבית החולים א-נג'אח בשכם למשך שלושה חודשים. עברתי ניתוחים וקטעו לי את הרגל. בדרכי חזרה מהאשפוז בשכם לרצועת עזה, נעצרתי במחסום ארז, ונכלאתי למשך שנתיים בכלא הנגב [קציעות].
אחרי שפרצה המלחמה באוקטובר 2023, היו הרבה הפצצות אוויריות כבדות על בתים בצפון הרצועה. בגלל שהבית שלנו קרוב לבית החולים כאמאל עדוואן, הייתי עד למספר העצום של הפצועים וההרוגים שהגיעו לבית החולים. המצב היה מסוכן ומפחיד מאוד. בגלל עוצמת ההפצצות עזבנו את הבית שלנו וחיפשנו מקלט בבית החולים. שהינו שם בערך חודש וחצי, וישנו במסדרון. כל אותו זמן ההפצצות לא נפסקו והאש השתוללה סביבנו.
נמלטנו מבית החולים לבית משפחתו של אבא שלי, במחנה הפליטים ג'באליא. שם המצב היה קצת פחות מסוכן. נשארנו שם מדצמבר 2023 ועד סוף מאי 2024. זו הייתה תקופה קשה מאוד, כי היינו לכודים במחנה הפליטים וסבלנו מרעב וצמא. בכל בוקר האחים שלי יצאו כדי לחפש משהו שנוכל לאכול, משום שהמשפחה שלנו ענייה ובמלחמה נותרנו חסרי כל.
החיילים הפילו אותי בכוונה על הקרקע, דרכו עליי והרביצו לי בכל הגוף. בגלל הרגל הקטועה שלי לא הצלחתי לעמוד בכוחות עצמי [...] היו רגעים שחשבתי שאני קרוב למוות מעוצמת המכות.
ב-6.10.24, החלה פלישה ישראלית נוספת למחנה הפליטים ג'באליא. ההפצצות האוויריות והארטילריות התעצמו, והמצב במחנה נהיה מפחיד מאוד. ברחנו שוב, וחזרנו לחפש מקלט בבית החולים כאמאל עדוואן, שם נשארנו עד ל-21.12.24, אז, הצבא כיתר את בית החולים מכל צדדיו למשך שבוע.
ב-27.12.24, הצבא כרז ברמקולים והורה לכל הגברים, הנשים והילדים לעזוב את בית החולים, למעט החולים והצוות הרפואי. עזבתי יחד עם כולם. הייתי רזה ותשוש ובקושי הצלחתי לדדות על הקביים שלי. כשהתקרבתי למחסום הצבאי, חייל קרא לי והורה לי להתפשט ולהתקדם. החיילים אזקו אותי באלימות מאחורי הגב והחלו להכות אותי ללא רחמים, גם עם הנשקים שלהם. הם בעטו בי עד שנפלתי על הקרקע. הם דרכו על הפנים שלי בנעליים שלהם, ודיממתי מהפנים ומהאף, עד שהראייה שלי נהייתה מטושטשת.
החיילים כיסו לי את העיניים ולקחו אותי עם עצורים נוספים לאזור זיקים בצפון הרצועה. משם הסיעו אותנו באוטובוס למחנה המעצר שדה תימן. ברגע שהגענו שוב הכו אותנו באכזריות. אחד החיילים תפס אותי והטיח את הראש שלי שוב ושוב בדופן של האוטובוס, וחיילים אחרים הכו אותי בחזה עד שהרגשתי שנשברו לי צלעות, וכל נשימה הפכה לבלתי נסבלת. פחדתי מאוד.
החיילים הפילו אותי בכוונה על הקרקע, דרכו עליי והרביצו לי בכל הגוף. בגלל הרגל הקטועה שלי לא הצלחתי לעמוד בכוחות עצמי, ועצורים אחרים עזרו לי לקום. היו רגעים שחשבתי שאני קרוב למוות מעוצמת המכות.
במשך שישה חודשים חוויתי עינויים קשים ומתמשכים בשדה תימן. הוכיתי מדי יום. בכיתי מכאבים והתחננתי לקבל טיפול רפואי, אבל זה לא עזר. במהלך המעצר נחקרתי. קצין השב"כ שאל איך הרגל שלי נקטעה, ועניתי לו שזה קרה כתוצאה מהפצצה של הצבא בשוק בג'באליא. הוא האשים אותי בשיתוף פעולה עם ההתנגדות. שאלתי אותו איך אני יכול לשתף פעולה כשאני קטוע רגל ובקושי מצליח לעמוד או ללכת. החוקר הכה חזק ברגלי הקטועה עד שהיא דיממה, ואז הכה אותי בפנים עד שאיבדתי את ההכרה.
התעוררתי ולא ראיתי כלום. לא יכולתי לפקוח את עיניי, והן כאבו לי מאוד. התחלתי לבכות. מישהו אמר לי שהוא רופא ושאני בבית החולים. הוא אמר לי בערבית: "אתה עיוור, בן זונה. לעולם לא תראה שוב."
התעוררתי ולא ראיתי כלום. לא יכולתי לפקוח את עיניי, והן כאבו לי מאוד. התחלתי לבכות. מישהו אמר לי שהוא רופא ושאני בבית החולים. הוא אמר לי בערבית: "אתה עיוור, בן זונה. לעולם לא תראה שוב." בכיתי וצרחתי וביקשתי טיפול, אבל איש לא נענה לבקשתי, והחזירו אותי לכלא שדה תימן.
אחרי תקופה נוספת בשדה תימן, יום אחד החיילים גררו אותי על הקרקע והכניסו אותי לתא צר, כמו ארון קבורה. החייל אמר לי: "נשאיר אותך בארון הזה עד שתמות, בן זונה." הייתי מבועת וחשבתי שהם עומדים להרוג אותי. נשארתי נעול בארון הזה כמה ימים, מבודד לחלוטין, בלי אוכל וכמעט בלי מים. בכל פעם שצעקתי בבקשה לקבל מים או מזון, החיילים פתחו את הארון, היכו אותי קשות וסגרו אותו שוב. כשהייתי זקוק לשירותים, קראתי לחיילים, אבל הם לא התייחסו אליי. ניסיתי להתאפק, אבל בסוף נאלצתי להרטיב את עצמי. החיילים פתחו את הארון מידי פעם רק כדי לבדוק אם אני עדיין חי. בהמשך הפסקתי לקרוא להם כמעט לגמרי, כי כבר ידעתי מה יקרה בכל פעם שהדלת תיפתח.
בימים שהייתי נעול בארון הרגשתי שאני הולך למות. הייתי לבד בתוך חלל סגור, בלי שום דרך לדעת אם בחוץ יום או לילה, והיה קר מאוד. הריח בתוך הארון היה מגעיל, בין היתר כי הבגדים שלי היו ספוגים בשתן. כמעט לא נכנס אוויר לתא הצר והסגור וזה הקשה עליי לנשום, גם בגלל הפגיעה בחזה מהמכות. הרגשתי כאילו האנושיות שלי נלקחה ממני. עברו עליי רגעים מפחידים מאוד בתוך הארון, הרגשתי שהם רצו שאמות שם, בלי שאף אחד ידע כלום על מה שעלה בגורלי.
חייל אמר לי: "נשאיר אותך בארון הזה עד שתמות, בן זונה." הייתי מבועת וחשבתי שהם עומדים להרוג אותי. נשארתי נעול בארון הזה כמה ימים, מבודד לחלוטין, בלי אוכל וכמעט בלי מים.
אחרי שהוציאו אותי מהארון והחזירו אותי לתא, לא הצלחתי ללכת בגלל המכות שספגתי ובעקבות אובדן הראייה בשילוב עם הנכות שלי. כשהייתי צריך להשתמש בשירותים נעזרתי באסירים אחרים: הם הובילו אותי לשירותים, המתינו לי בפתח, ואז לקחו אותי לברז המים ועזרו לי לרחוץ את הידיים והפנים. גם באכילה הם עזרו לי, וכן בכל צורך בסיסי שהיה לי. הייתי תלוי בהם לחלוטין.
בכל פעם ששמעתי חייל מתקרב, ביקשתי ממנו שייקח אותי לרופא.
אחרי שישה חודשים של עינויים בשדה תימן' העבירו אותי לכלא עופר, שם עברתי התעללות נוספת, מכות, שיסוי כלבים ואיומים. בגלל המצב הבריאותי הקשה שלי' פתחתי בשביתת רעב כדי לקבל טיפול רפואי. אבל השביתה לא עזרה, והחיילים סירבו לתת לי לראות רופא. איימתי להתאבד, וקצין אמר לי שיטפלו בי, אבל זה לא קרה.
ב-10 באוקטובר 2025, הגיעו נציגי הצלב האדום לכלא ואמרו לנו שיש הפסקת אש, ושנשתחרר. הועברתי מעופר לכלא הנגב [קציעות], שם הוחזקתי למשך שלושה ימים, ומשם העבירו אותנו למעבר כרם אבו סאלם [כרם שלום]. נכנסנו לעזה ולקחו אותנו לבית החולים נאסר בח'אן-יונס. משפחתי חיכתה לי שם, אבל הגעתי במצב קשה מאוד אחרי שאיבדתי את הראייה.
כיום אני מתגורר עם משפחתי באוהל עקורים על חוף א־זוואיידה, כי איבדנו את ביתנו במלחמה. אני סובל עדיין מהשפעות העינויים, מכאבי גב קשים ומדלקות בעיניים. פניתי להרבה בתי חולים בתקווה שיעזרו לי, לבית החולים האמריקאי, בית החולים חמד ובית החולים לעיניים בעזה. כל הרופאים אמרו שמצבי קשה, ושאין טיפול זמין ברצועה. עצתם הייתה שאצא לטיפול רפואי מחוץ לעזה.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאיזה ב-18.11.25