מוחמד אבו טווילה, בן 35 ואב לתינוק בן שנה, תושב העיר עזה
אני ואשתי גרנו בשכונת א-שוג'אעיה בעיר עזה. כשפרצה המלחמה, בהתחלה נשארנו בבית שלנו, למרות הסכנה הגדולה והקרבה לגבול הישראלי. ההפצצות היו קרובות אלינו מאוד, והרעש היה מפחיד.
קשרו לי את הידיים, כיסו לי את העיניים בחתיכת בד והשאירו אותי עירום. הוחזקתי בבניין הזה במשך שלושה ימים, שבהם נחקרתי בעינויים.
כשהמצב החריף עזבנו את הבית שלנו. עקרנו שוב ושוב בין אזורים שונים בעיר עזה. נמלטנו מהפצצות, מירי ומפלישות חוזרות של הצבא למזרח העיר. בסופו של דבר, הגענו לשכונת תל אל-הווא במערב העיר, והתמקמנו בבניין שבו כבר היו בין 50 ל-60 עקורים נוספים, בתנאים קשים.
בחודש מרץ 2024, החלה פלישה של הצבא הישראלי לבית החולים א-שיפאא. טנקים וכלי רכב צבאיים נוספים התקרבו לבניין שלנו, והוא היה תחת מצור בערך שבוע. החיילים פוצצו בתים סמוכים, פינו משם עקורים, עצרו חלק מהתושבים והרחיקו אחרים דרומה.
ב-18.3.24, אחרי שסיימנו להתפלל את תפילת הערב, ירדנו, רק הגברים, לקומת הקרקע של הבניין. שמענו פיצוץ קרוב אלינו ואז עוד פיצוץ, של דלת הבניין. חיילים נכנסו לבניין שלנו. אמרנו להם שיש בבניין גם נשים, ילדים וזקנים. הם הורו לכל הגברים מעל גיל 16 להתפשט ולהציג להם את תעודות הזהות ואז הכניסו אותנו לחדרים בקומה הראשונה, ועלו לקומות העליונות של הבניין כדי להוריד את מי שהיה שם.
החיילים כיבו סיגריות על הגוף שלי, שפכו עליי חומצת מלח ושרפו לי את הגב עם מצית. בגלל הכוויות איבדתי את הראייה בעין שמאל.
בשלב הזה, החיילים עצרו אותי, ולקחו אותי עירום לבניין סמוך שהצבא תפס והפך לעמדה צבאית. קשרו לי את הידיים, כיסו לי את העיניים בחתיכת בד והשאירו אותי עירום. הוחזקתי בבניין הזה במשך שלושה ימים, שבהם נחקרתי בעינויים. קצין צבא חקר אותי על מנהיגי חמאס, על מנהרות ועל נשק. במהלך החקירה, החיילים כיבו סיגריות על הגוף שלי, שפכו עליי חומצת מלח ושרפו לי את הגב עם מצית. בגלל הכוויות איבדתי את הראייה בעין שמאל.
אחרי שלושה ימים, העלו אותי פצוע ומדמם על נגמ"ש ולקחו אותי לאזור של מעבר סופה, שם הוחזקתי במחנה צבאי שהיו בו שני צריפים, שבכל אחד מהם הוחזקו בערך 150 אסירים. לא ידעתי מה עלה בגורל משפחתי. הוחזקתי שם במשך שלושה חודשים כשהידיים שלי אזוקות והעיניים שלי מכוסות. מ-5:00 בבוקר ועד 22:00 בלילה הכריחו אותנו לכרוע על הברכיים שלנו, בלי תזוזה. הכאב מהכוויות בגוף ובעין שלי היה בלתי-נסבל. קיבלנו מעט מאוד אוכל: שתיים או שלוש פרוסות לחם וקצת גבינה, בבוקר ובערב. נתנו לנו להתקלח רק פעמיים בשבוע, והכו אותנו בדרך למקלחת. אסירים פצועים הוכו בכוונה באיברים הפצועים שלהם.
ביקשתי טיפול לכוויות ולעין שלי, ובשלב מסוים העבירו אותי לבית חולים שדה סמוך, שבו אושפזתי למשך 20 יום, ועברתי ניתוחים פלסטיים, השתלות עור וטיפולים מקומיים.
אחרי האשפוז העבירו אותי לכלא עופר, ושם מצבי הידרדר. הוחזקתי שם חודש וחצי. העין דיממה וכאבה לי מאוד והתחננתי לטיפול רפואי, אבל התעלמו ממני. אסירים אחרים ביקשו עבורי עזרה. הדימום מהעין החמיר אבל רק כשרופא ראה את הדימום שלי, הוא הפנה אותי לטיפול בבית החולים בכלא רמלה. אושפזתי שם למשך 15 יום, אבל הטיפול היחיד שקיבלתי שם היה טיפות עיניים.
במהלך החיפושים בתאים הכלבים תקפו אותנו. אחד הכלבים חבט בי בראש ופצע אותי, וגם אז לא קיבלתי טיפול רפואי.
אחרי האשפוז בכלא רמלה, החזירו אותי לכלא עופר, שם הוחזקתי שבעה חודשים נוספים. חטפתי שם מכות ועברתי עינויים והשפלות. הכו אותי בכוונה על הכוויות והפצעים שלי. במהלך היום לקחו מאיתנו את המזרונים ואת השמיכות, והחדר צולם ללא הפסק: אם ניסה לקחת מזרון במהלך היום היו מענישים אותו במכות ושיסוי כלבים. גם במהלך החיפושים בתאים הכלבים תקפו אותנו. אחד הכלבים חבט בי בראש ופצע אותי, וגם אז לא קיבלתי טיפול רפואי. אפשרו לנו להתקלח רק פעם בשבוע, במים קרים ובלי לתת לנו בגדים להחלפה. אחד מהאסירים סבל מדימום פנימי עקב טחורים ומנעו ממנו טיפול רפואי, עד שהוא התמוטט מהתייבשות וחולשה. היו עוד אסירים שהתמוטטו מרוב עינויים.
ב-4.2.25, עורכי הדין הודיעו לנו שיש "עסקת שחרורים". קראו לי ולעוד אסיר מהתא, ול-17 אסירים נוספים מהאגף. הצבא אמר לנו שאנחנו יוצאים "לחקירה", אבל הנחתי שנכללתי ברשימה של מיועדים לשחרור. העבירו אותנו לכלא הנגב (קציעות), שם הוחזקנו בערך 10 ימים נוספים, ועברנו עוד חקירות. הצבא התעלל בנו נפשית. כל הזמן אמרו לנו שישחררו אותנו בשבת הקרובה, וזה לא קרה.
אחרי כמה זמן, הגיעו נציגי הצלב האדום ולקחו ממני פרטים, כולל מספר טלפון ליצירת קשר עם המשפחה שלי. בסוף, שוחררתי ב-15.2.25. כבר לא האמנתי שאזכה לראות שוב את משפחתי. כששוחררתי פגשתי את הבן שלי, עייאש, שנולד במהלך המעצר שלי.
היום אני סובל מכאבים עזים מהכוויות שנגרמו לי במעצר, ומתעייף בקלות. אני זקוק לטיפול רפואי, לניתוחים ולטיפול בעין, אבל אני צריך גם לפרנס את אשתי והתינוק שלנו. המצב הכלכלי שלי ושל משפחתי לא מאפשר את כל זה. הבית של הוריי הופצץ ונפגע קשות. אני מרגיש שבור ומתמלא ייאוש בכל פעם שאני מביט בגוף שלי.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-18.3.25