ו.ב.

נעצרתי ב-12.4.22, בבית שלי בשכונת אל־ואד בקלקיליה, ולקחו אותי למרכז החקירות ג'למה (קישון), שם הוחזקתי במשך 65 ימים. עברתי שם חקירה קשה מאוד, עם בידוד והתעללות כזו שהועברתי במהלכה לבית החולים רמב"ם, שם קיבלתי טיפול והוחזרתי לג'למה. אחרי 65 ימי חקירה, נידונתי לשלוש שנות מאסר בגין עבירות ביטחוניות. בהתחלה הועברתי לכלא מגידו, שבו הוחזקתי בערך שנה וחצי, ובדצמבר 2023 העבירו אותי לכלא נפחא.

השב"ס התחיל לבצע פשיטות יומיומיות על התאים, מלוות באלימות ובחקירות אכזריות. לפני כל פשיטה זרקו רימוני הלם ורימוני גז מדמיע שהובילו לחנק ולמצוקה נשימתית.

עברתי בכלא שתי תקופות שונות בתכלית: התקופה הראשונה הייתה לפני 7 באוקטובר 2023, והשנייה אחרי שהתחילה המלחמה. תנאי הכליאה בשתי התקופות היו שונים לחלוטין. לפני 7 באוקטובר, בני המשפחה שלי ביקרו אותי אחת לחודש בביקורים שהוסדרו על-ידי הצלב האדום. אבל מאז תחילת המלחמה, לא פגשתי אותם כלל עד השחרור שלי. הביקורים הופסקו לחלוטין לכלל העצורים וכל התנאים הפכו קשים ומשפילים בהרבה.

עד ה-7 באוקטובר, החיים בכלא התנהלו לפי נהלים, ספירות, אוכל, יציאה לחצר. אבל אחרי שהתחילה המלחמה, כל הזכויות שלנו נשללו והחרימו הכול: פלטות לחימום אוכל, מכונות גילוח, טלוויזיה, רדיו, שעונים אישיים, ביגוד תחתון וביגוד עליון. נותרנו רק עם מכנסיים וחולצות. לקחו לנו גם את השמיכות, הסדינים, חומרי הניקוי ואוכל שאגרנו. במשך יותר משלושה חודשים נאסר עלינו לצאת לחצר. בתא שבו הייתי, שנועד לשישה כלואים, היינו 17 עצורים.

השב"ס התחיל לבצע פשיטות יומיומיות על התאים, מלוות באלימות ובחקירות אכזריות. לפני כל פשיטה זרקו רימוני הלם ורימוני גז מדמיע שהובילו לחנק ולמצוקה נשימתית.

רשויות הכלא הנהיגו מדיניות מזון חדשה: כל עצור קיבל בבוקר שתי כפות לַבַּנֶה ו-11 פרוסות לחם שהיו אמורות להספיק ליממה. בארוחה השנייה, קיבלנו שתי כפות אורז עם מרק שהכיל בעיקר מים. זה היה כל המזון שקיבלנו ל-24 שעות. זה כמובן לא הספיק והייתי רעב כל הזמן. זה גרם לי גם לבעיות במעיים וביציאות, שאני סובל מהן עד עכשיו, חמישה ימים אחרי שהשתחררתי. היציאה לחצר כבר לא הייתה סדירה ותלויה במצב הרוח של הסוהר, ולפעמים לא נתנו לנו לצאת בכלל.

אני זוכר היטב את התקרית הכואבת שבה עציר בשם עבד א-רחמן מרעי, מהכפר קראוות בני חסאן, נהרג בכלא. שמעתי את הסוהרים מכים אותו. הוא היה בתא סמוך לשלי וצעק לעזרתי.

יחידות שונות של השב״ס תקפו אותנו לעיתים קרובות, ללא הצדקה, מתוך רצון לפגוע ולנקום. אני זוכר היטב את התקרית הכואבת שבה עציר בשם עבד א-רחמן מרעי, מהכפר קראוות בני חסאן, נהרג בכלא. שמעתי את הסוהרים מכים אותו. הוא היה בתא סמוך לשלי וצעק לעזרתי. הוא התחנן ואמר שהוא גוסס, אבל הייתי סגור בתא ולא יכולתי לעזור לו, רק לנסות להרגיע אותו במילים. מאוחר יותר ראיתי אנשי שב״ס מביאים שק גופות, והבנתי שהוא מת בעקבות התקיפה. שנינו היינו בבידוד באגף הבידוד של מגידו.

נשארתי במגידו עד דצמבר 2023, ואחר-כך, העבירו אותי לכלא אוהלי קידר בבאר שבע, ולכמה ימים לכלא רמלה, בדרך לכלא נפחא שבמדבר, שבו הוחזקתי בשאר תקופת המאסר שלי. גם בכלא נפחא המשפחה שלי לא הורשתה לבקר אותי.

תנאי הכליאה בנפחא היו קשים במיוחד, ומוחזקים שם אסירים שנגזרו עליהם עונשים כבדים ומאסרי עולם. סבלתי שם באופן יומיומי: עברנו הרבה חקירות, אילצו אותנו להתפשט לגמרי בשביל חיפוש ובידוק גופני, ודחפו את הראשים שלנו לאסלה. הם חיפשו אצלנו מכשירי רדיו או טלפונים. במהלך התקיפות בתאים הם השתמשו בכלבי משטרה ובגז מדמיע.

מאז תחילת המלחמה שללו מאיתנו את המקלחות היומיות והחרימו את חומרי הניקוי. הקציבו זמן מאוד מצומצם למקלחות: שעה אחת ל־20 תאים ויותר, זמן שלא מספיק ליותר מ־10 עצירים. כשהענישו אותנו גם שללו מאיתנו לגמרי את המקלחות. לפעמים הצלחתי להתקלח רק פעם בחודש. בגלל המצב הזה, נדבקתי בגרדת (סקביאס) שהתפשטה בקרב כל העצירים. סבלתי מגירוד בלתי נסבל בכל הגוף, ולא היה שום טיפול. אני חושד שהסוהרים העבירו במכוון עצירים נגועים לתאים אחרים כדי לגרום להדבקה של עצורים שעוד לא נדבקו.

אחד [אחד הסוהרים] גילח לי את הראש במכונת גילוח ולחץ תוך כדי כך בצורה מכאיבה על הקרקפת, והסוהרים האחרים צחקו. [...] גיליתי שהסוהר גילח על הראש שלי סמל מגן דוד.

בנוסף, בגלל האיכות הירודה של המזון, הרבה עצירים, ואני ביניהם, סבלו מכאבי בטן ובעיות בעיכול. אנשים סבלו מעצירות קשה.

במשך שנה וחצי סבלתי שם ממכות, תקיפות והשלכה של רימוני גז מדמיע והלם כמעט כל יום.

ב-10.4.25, שוחררתי מכלא נפחא עם אסירים נוספים. קודם העבירו אותנו לכלא רמון, ושם סוהרים תקפו והכו אותנו. אחד מהם גילח לי את הראש במכונת גילוח ולחץ תוך כדי כך בצורה מכאיבה על הקרקפת, והסוהרים האחרים צחקו. ואז לקחו אותנו למעבר א-דאהרייה ושם שחררו אותנו. משם, אנשים לקחו אותי קודם כל לבית החולים בעיר דורא, ושם עשו לי בדיקות ונתנו לי עירוי. רק שם גיליתי שהסוהר גילח על הראש שלי סמל מגן דוד.

משם, לקחו אותי הביתה לקלקיליה. אבל השמחה לא הייתה שלמה, כי בגלל מחלת הגרדת לא יכולתי לחבק את ההורים שלי, את אחיותיי הקטנות ואת האחים שלי. עד היום אני מקבל טיפול רפואי, ומבקר מדי יום במרפאה כדי להחלים מזה לגמרי.

* העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי ב-15.4.25