הכפר עזון, שאוכלוסייתו מונה כ-10,000 תושבים, שוכן מזרחית לעיר קלקיליה, בסמוך לכביש 55 המחבר בין שכם לקלקיליה. בתחילת האינתיפאדה השנייה הציב הצבא שער ברזל בכניסה הראשית לכפר, כפי שעשה ברוב כפרי הגדה. בשנים האחרונות הצבא העניש מספר פעמים את כל תושבי הכפר וסגר את השער, בטענה שצעירים השליכו בקבוקי תבערה או אבנים על כלי רכב בכביש 55. בנוסף, מוצבים לעיתים מזומנות ג'יפים צבאיים ליד הכניסה.
ב-15.8.18, בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, פשטו כעשרים חיילים ועמם איש שב"כ ולפחות שני כלבים על עשרה בתים בכפר. החיילים העירו את התושבים, כלאו את חלקם בחדרים בבתיהם, איימו על נערים לבל יזרקו אבנים, הטילו אימה על ילדים וביצעו חיפושים אלימים. באחד הבתים התעוררו בני הזוג ומצאו חיילים עומדים בתוך חדר השינה שלהם. באחד הבתים חקרו החיילים אדם על החזקת נשק, אולם עזבו מבלי לעצור איש. כניסות חיילים באישון לילה לבתי פלסטינים, כשהם מעירים את התושבים על טפם והופכים את תכולת הבית, הפכו כבר מזמן לחלק מהשגרה שכופה משטר הכיבוש בגדה המערבית. הכניסות לבתים מתבצעות מבלי שהחיילים נזקקים לצו כלשהו, בכל עת ובכל מקום שהצבא קובע, בהתאם לסמכויות הגורפות והשרירותיות שלקח לעצמו. לפעולות אלה, שנועדו בבירור להטיל אימה על התושבים, אין שום הצדקה. זוהי דוגמה נוספת – אחת מני רבות – לשגרת החיים תחת הכיבוש.
להלן תיאור המקרים וקטעים מתוך עדויות שמסרו הדיירים לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי:
בית משפחת סווידאן
בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, חיילים פשטו על בניין מגורים בן שתי קומות ובו שלוש דירות בשכונה המזרחית של עזון. בקומה הראשונה, גרים אילהאם ומג'די סווידאן, בני 47 ו-51 בהתאמה, הורים לתשעה ילדים, חמישה מהם נשואים. בדירה הצמודה גרים בנם מוחמד, בן 31, אשתו אמל ושני ילדיהם. בקומה השנייה גרים הבן אחמד, בן 23, אשתו דוניא ובתם התינוקת. ופאא, אחותו של מג'די, שגרה בדירת חדר בבניין נפרד באותה חצר , התעוררה מקולות החיילים והעירה את בני המשפחה. החיילים נכנסו לדירתם של אילהאם ומג'די, ולדירת הבן, מוחמד. הם ערכו חיפוש אלים בבתים, כלאו את בני המשפחות למשך כשעתיים בחדרים, איימו על חלקם כי יעצרו וביתם ייהרס, גרמו לבהלה בקרב בני המשפחות והותירו אחריהם בלגן והרס.
תמונה
מהדי סווידאן ליד הקיר ממנו הסירו החיילים את חיפוי הקרמיקה. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 15.8.18
בעדות שמסרה ביום האירוע, סיפרה אילהאם סווידאן על הפשיטה על ביתה:
וופא, אחותו של בעלי העירה אותנו כדי להגיד לנו שחיילים מקיפים את הבית ועומדים לפרוץ לתוכו. קמנו מהר והתלבשנו. בקושי הספקתי לכסות את הראש וראיתי את החיילים פורצים לתוך הסלון עם שני כלבי משטרה. הם התפרשו בבית שלנו, שבו שלושה חדרי שינה, סלון ושירותים. הבן שלי מהדי, בן 25, יצא מהחדר שלו ומיד החיילים ניגשו אליו, שאלו מה שמו, הובילו אותו לסלון ושם העמידו אותו עם הפנים לקיר ועשו חיפוש על הגוף שלו. מהדי היה חלש מאוד, כי הוא חולה בשפעת. בעלי ביקש מהחיילים שיתייחסו אליו ברחמנות ויתנו לו לשבת על כיסא כי הוא חולה, אבל זה לא עניין אותם. הם התעלמו מבעלי ולקחו את מהדי לחצר. אני נלחצתי ודאגתי ל מהדי וגם לשאר הילדים והנכדים שלי.
החיילים הורו לי להיכנס עם הבת שלי היבה, בת 13, הבן שלי עומר, בן 6, אחותו של בעלי, ופאא, בת 53, ושתי הכלות שלי, אמל ודוניא עם הילדים שלהם, בני 5 חודשים, 15 חודשים ושנתיים לאחד החדרים שהם סיימו לחפש בהם. הם כלאו אותנו בחדר במשך כשעתיים. הנכדים שלי רצו ללכת לשירותים, וביקשו לאכול, אבל החיילים סירבו. לא העזנו לזוז כי פחדנו מהחיילים ומהכלבים שהסתובבו בתוך הבית. בינתיים הם השאירו בסלון את בעלי, ושלושה מהבנים שלי, מוחמד, בן 31, אחמד, בן 23, ועבד א-רחמאן, בן 16. במהלך החיפוש, החיילים זרקו את תכולת הארונות על הרצפה, הרסו את הקרמיקה על אחד הקירות וחיטטו בחפצים בחדר השינה, במטבח ובשירותים. בזמן שהיינו בחדר, שמעתי את החיילים מורים לבני הקטן, עבד א-רחמאן להתלבש כי הם עומדים לקחת אותו איתם, אבל בסוף הם לא לקחו לא אותו ולא את מהדי. כעבור יותר משעתיים החיילים עזבו כשהם מותירים אחריהם בלגן והרס. הם התנהגו בצורה ברברית ולא אנושית, ולא הייתה שום סיבה או הצדקה להתנהגות התוקפנית שלהם.
בעדות שמסר ביום האירוע, סיפר מהדי סווידאן, בן 25, על הפשיטה על בית המשפחה:
תמונה
מהדי סווידאן. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 15.8.18
אחרי שעברתי את החיפוש הגופני בבית, אחד החיילים הורה לי לרדת לחצר ולעמוד עם הידיים למעלה והפנים לקיר. הופתעתי לראות שם עוד חיילים שהתפרשו בחצר הבית ומסביב. הם ערכו עליי שוב חיפוש גופני. אחד החיילים התחיל לחקור אותי. הוא ביקש את הפרטים האישיים שלי ואז התחיל לחקור אותי על אחזקת נשק. עניתי לו שאין לי נשק ושכל מה שמעניין אותי זה למצוא עבודה ולהתפרנס.
החקירה הזאת בחצר נמשכה רבע שעה בערך, כשכל פעם הגיע חייל אחר ושאל אותי את אותן שאלות. במהלך החקירה החיילים ניסו להפחיד אותי ואיימו עליי שהם יעצרו את אימא שלי, יהרסו את הבית שלנו וגם יעצרו את האחים שלי. החיילים צעקו עליי וקיללו אותי ואחד מהם הצמיד אליי את הכלב כדי להפחיד אותי.
הם החזיקו אותי בחצר במשך שעתיים בערך, עם הידיים למעלה והפנים לקיר. הם הובילו גם את אחי הקטן, עבד א-רחמאן, בן 16, לחצר, כדי שנחשוב שהם עוצרים אותו, להפעיל עלינו לחץ. שמעתי גם את הרעש של החפצים שהם הפילו בתוך הבית בזמן החיפוש הפראי ואת הבכי של האחיינים שלי. בסוף הם לא עצרו אף אחד מהאחים שלי, אבל זאת הייתה פשיטה פראית, הם הותירו אחריהם בלגן והרס בכל הדירות.
ביתם של רשיד וח'וולה רדוואן
בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר הגיעו כעשרה חיילים, מלווים באיש שב"כ לשכונה הדרומית בעזון, לביתם בן שתי הקומות של רשיד וח'וולה רדוואן, בני 53 ו-38 בהתאמה, הורים לארבעה ילדים, ששלושה מהם לומדים בחו"ל. החיילים הושיבו את האב ובנו יחיא בן ה-16 בסלון הבית, האשימו את הבן בהשלכת אבנים על ג'יפים צבאיים ואיימו עליו שבפעם הבאה ייעצרו אותו או פשוט יירו בו.
בעדות שמסר ב-16.9.18, סיפר רשיד רדוואן, על הפשיטה על בית המשפחה:
כעשרה חיילים ואיש שב"כ עמדו בפתח. איש השב"כ שאל אותי מי נמצא בבית ועל הילדים שלי. עניתי לו שרק אני, אשתי והבן הקטן, יחיא, נמצאים בבית. הבנים האחרים שלי לומדים רפואה בחו"ל. אחר כך, הוא הורה לי ולבן שלי ללכת לסלון והחיילים הורו לאשתי לחזור לחדר השינה ולהישאר שם. איש השב"כ התחיל להאשים את יחיא בזריקת אבנים ולאיים עליו שהוא יעצור אותו, או שפשוט בפעם הבאה שהוא ייתפס זורק אבנים יירו עליו. יחיא ענה לו שהוא מתמקד בלימודים שלו, כדי ללכת בעקבות האחים שלו. אבל איש השב"כ המשיך לאיים. הוא אמר שהפעם זו פשיטה רגועה יחסית, ושבפעם הבאה הם יערכו חיפוש, יהפכו את הבית ויעצרו את יחיא. האיומים נמשכו חצי שעה בערך, ואחר-כך הם עזבו והמשיכו לפשוט על בתים סמוכים. הם לא עשו חיפוש בתוך הבית, אבל הם העירו אותנו מהשינה באמצע הלילה, הפחידו את הבן שלי והטרידו אותנו. אני לא יכול להבין את ההתנהגות הזאת, ומה המטרה בהפחדה של ילדים.
ביתם של איסמאעיל ועביר רדוואן
חיילים פשטו על ביתם של איסמאעיל ועביר רדוואן, בני 41 ו-37 בהתאמה, הורים לחמישה ילדים בני 19-5, הנמצא בשכונה הדרומית של עזון. הם לא ערכו חיפוש בבית אך איימו על הבן וליד, בן ה-13, כי יעצרו אותו אם ישליך אבנים לעבר כביש 55.
בעדות שמסר ב-3.9.18, סיפר איסמאעיל רדוואן על הפשיטה על בית המשפחה:
פתחתי את הדלת וראיתי בערך שמונה חיילים וכולם נכנסו ישר לתוך הבית. אני ואשתי הערנו את הילדים כדי שלא יתעוררו מהרעש וייבהלו מהמראה של החיילים בתוך הבית. החיילים הורו לי ולבן שלי וליד להיכנס לאחד החדרים. את אשתי ושאר הילדים הם החזיקו בסלון. הקצין החל להזהיר את וליד שלא ילך עם הילדים האחרים בכפר ושלא ישתתף איתם ביידוי אבנים. הוא איים עליו שאם הוא ייתפס בפעילות נגד החיילים, או באזור של כביש 55, הוא ייכנס לכלא או שחיילים יירו עליו. החקירה והאיומים נמשכו בערך חצי שעה למרות הניסיונות של וליד להסביר לקצין שהוא לא משתתף בפעילויות כאלה, ושהדבר שהכי חשוב לו זה לעזור לנו כי הוא הכי גדול (בין הבנים). החיילים יצאו מהבית בלי לעשות חיפוש. אחי שגר לידי סיפר לי שאותו דבר קרה גם בבית שלו. אין לחיילים שום האשמות אמיתיות נגדנו, זו סתם הטרדה והפחדה.
בית משפחת אבו הנייה
בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, הופתעו בני הזוג אבו הנייה כשהתעוררו בבהלה ומצאו חמישה חיילים בתוך חדר השינה שלהם. אבו הנייה ביקש מהחייליים לצאת מהחדר ולאפשר לו ולאשתו להתלבש. החיילים יצאו ולאחר שבני הזוג התלבשו הם כלאו אותם ואת חמשת ילדיהם, בני שנתיים עד 11, בחדר הילדים, שם הם נשארו למשך כשעה וחצי. לאחר שהחיילים עזבו את הבית הסתבר לבני המשפחה שהחיפוש כלל רק את המחסן והחצר.
איאד אבו הנייה תיאר בעדות שמסר ב-15.8.18, את הפשיטה על בית המשפחה:
הייתי בהלם כשחמישה חיילים העירו אותי כשהייתי במיטה עם אשתי. לא קלטתי מה קורה. פקחתי את העיניים וראיתי את החיילים עומדים לי מעל הראש. גם אשתי נבהלה והייתה בהלם מוחלט מהנוכחות של החיילים בתוך החדר שלנו. התחלתי לצעוק על החיילים ולשאול איך הם נכנסו לבית ולחדר השינה שלנו בלי רשות ובלי שפתחתי להם את הדלת. ביקשתי מהחיילים לצאת מהחדר כדי שאני ואשתי נתלבש. הם יצאו עד שהתלבשנו. החיילים הורו לנו לשבת באחד בחדרים. היינו שם כמעט שעה, עד שהם סיימו את החיפוש. תוך כדי כך שמעתי ירי של רימון הלם ורימוני גז מבחוץ. כנראה שהתושבים מחו על הנוכחות של החיילים בשכונה שלנו.
הילדים שלי היו מבוהלים ומפוחדים בגלל הנוכחות של החיילים. אימא שלי, ח'דיג'ה, בת 68, גם הייתה מפוחדת. היא סובלת מבעיות בכליות וצריכה ללכת לשירותים בתדירות גבוהה. בהתחלה שני החיילים שעמדו בפתח החדר מנעו ממנה לצאת לשירותים ורק אחרי שהסברתי להם את מצבה אז הם הרשו לה.
אשתי הייתה בהלם, מפוחדת, והיא לא זזה ממקומה במשך יותר מחצי שעה אחרי שהחיילים עזבו. המעשים של החיילים הם הטרדה והתעללות במשפחה. הם סתם מפחידים אותנו וגורמים לילדים לחרדות.
ביום שישי, 18.8.23, בסביבות השעה 23:30, הגיעו בני הדודים מחמוד ויחיא א-נוואג'עה, בני 18 ו-16 בהתאמה, למחסום מיתר לשם הוסעו במכוניתו של פלסטיני אזרח ישראל. השניים היו בדרכם חזרה משטח ישראל לביתם בקהילת אל-ג'וואיא, מדרום-מזרח לעיירה יטא שבדרום הר חברון. עם הגיעם למחסום הוציאו חיילים את הנהג ושני נוסעיו מהמכונית וערכו חיפוש על גופם. החיילים לקחו משלושתם את התיקים, הטלפונים הניידים וכן צמיד וטבעת שענד יחיא, ושכר עבודה בסך 8,000 ש"ח במזומן שהחזיקו בני הדודים בכיסם. לאחר מכן קשרו החיילים את ידיהם של השלושה לאחור בשקיות ניילון, כיסו את עיניהם בשקיות ניילון והעלו את שלושתם לג'יפ צבאי. לשאלתם נאמר להם שלוקחים אותם למחסום בית יתיר/ח'. לסיפר ("מצדות יהודה"). לאחר שהגיעו למחנה הצבאי הסמוך למחסום בית יתיר, הורדו השלושה מהג'יפ והושבו על הקרקע ברחבת המחנה. כך, במשך כל שעות הלילה עד לשעות הצהריים שלמחרת ישבו על הקרקע כשידיהם קשורות ועיניהם מכוסות. גם בשעות הצהריים, בחום הכבד, מנעו החיילים מהשלושה לשתות, לאכול או להתפנות לשירותים. כשביקשו מהחיילים לשבת במקום מוצל יותר, הם סירבו, וכן נאסר עליהם להתקשר לבני משפחותיהם או לעורך הדין ולעדכן אותם על מקום הימצאם. מאוחר יותר נלקחו השלושה לחדר בבסיס הצבאי שבו נאזקו ידיהם מחדש, הפעם מלפנים, והשקיות שעל עיניהם הוחלפו בכיסויי בד. הם נחקרו בערבית ונשאלו לשמותיהם, גילם וכן כיצד נכנסו לישראל ובמה עבדו שם. משם הוסעו למתקן צבאי נוסף, שם נלקחו משלושתם טביעות אצבע בעודם אזוקים ומכוסי עיניים, ואז הפרידו החיילים את הנהג שהסיע את מחמוד ויחיא, ושחררו אותו מאוחר יותר. מחמוד ויחיא הוכנסו שוב לרכב והושבו בתוכו במשך כחצי שעה. לאחר נסיעה קצרה לכיכר בית עינון שעל כביש 60, מצפון לחברון, הוציאו אותם החיילים מהרכב והודיעו להם שהם משוחררים. רק לאחר שהתחננו השניים, הסירו מהם החיילים את האזיקונים וכיסויי העיניים ואז החזירו להם את הטלפונים הניידים וליחיא גם את התכשיטים שענד במהלך המעצר. כשדרשו מהחיילים גם את הכסף שנלקח מהם, טענו אלה כי הוא הועבר למשטרה ועזבו את המקום. מחמוד התקשר לאביו שהגיע למקום ואסף את שניהם לבתיהם לאחר למעלה מעשרים שעות בלי אוכל או שתייה. למחרת נסעו מחמוד ויחיא א-נוואג'עה לתחנת המשטרה בקריית ארבע כדי לדרוש את כספם בחזרה אך השוטרים הפנו אותם למחנה מג"ב בהתנחלות תלם. עם הגיעם לשם נאמר להם שעליהם לחזור למחרת. ב-31.8.23, פנו השניים למוקד להגנת הפרט כדי שיגיש עבורם תלונה במשטרה בדרישה להחזרת כספם. תחקירן בצלם באסל אל-עדרה גבה את עדויותיהם של השניים. מחמוד א-נוואג׳עה, בן 18, תושב א-ג׳וואיא, סיפר בעדותו: מאז שסיימתי את הלימודים שלי אני עוזר לפרנס את המשפחה. בחודש יוני 2023 התחלתי לעבוד בעיירה עראבה שבתוך הקו הירוק. לא היה לי אישור עבודה אז הסתננתי ואחרי חודש בערך, בן הדודה שלי, יחיא א-נוואג'עה, בן 16, גם הצטרף אליי לעבודה. ב-18.8.23 החלטנו לחזור הביתה ושילמנו לפלסטיני אזרח ישראל על ההסעה. בסביבות השעה 23:30 הגענו למחסום מיתר והמאבטח שם עצר את המכונית וביקש לראות תעודות זהות. הנהג הראה לו את תעודת הזהות שלו ואני אמרתי לו ששלי לא עליי. גם יחיא אמר שאין לו, כי הוא בן 16 ועוד לא הוציא. המאבטח הורה לנו לצאת מהמכונית וביקש מהנהג להעמיד אותה במגרש שליד המחסום. כמה חיילים הרחיקו אותנו קצת מהמכונית וחיילת עשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. בינתיים החיילים הורו לי להתקשר להורים שלי ולבקש שישלחו לי את מספר הזהות שלי או את התמונה. ניסיתי להתקשר אבל אף אחד לא ענה. הכניסו אותי, את יחיא ואת הנהג לאיזה חדר במחסום וצילמו אותנו שם, ואז זיהו את הפרצופים שלנו. אחר-כך הם העבירו אותנו לתא קטן, עשו עלינו חיפוש גופני ולקחו לנו את כל מה שהיה עלינו: הטלפונים הניידים שלנו, התיקים עם כל הבגדים וגם סכום של 5,000 שקל שהרווחתי בכל חודשי העבודה ו-3,000 שקל שיחיא הרוויח והיו עליו. אחר-כך קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וכיסו לנו את העיניים גם עם שקיות והעלו את שלושתנו לג'יפ צבאי שחור. שאלתי לאן הם לוקחים אותנו ואחד החיילים ענה: "למצדות יהודה". אחרי כעשר דקות נסיעה (בסביבות 00:30), הורידו אותנו מהרכב והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי.הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידינו. זה היה ממש מפחיד ונורא דאגתי ממה שיהיה, במיוחד שאף אחד מהמשפחה שלנו בכלל לא ידע שעצרו אותנו. ביקשתי מהחיילים לנסות שוב להתקשר למישהו מהמשפחה אבל הם סירבו. גם כשביקשנו מהם לשתות מים או לאכול, הם לא נתנו לנו כלום ורק הורו לנו לשתוק וגם לא לדבר אחד עם השני. שאלנו כמה זמן עוד נישאר ככה על הקרקע ואחד החיילים אמר שעוד הרבה זמן. היינו שם ככה כל הלילה. למחרת בבוקר, בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כבר נהיה ממש חם. לא יכולנו לסבול כבר את החום של השמש וביקשנו מהחיילים לזוז למקום מוצל יותר אבל הם סירבו. בשעות הצהריים זה כבר היה בלתי נסבל וביקשנו שוב כמה פעמים אבל הם סירבו בכל פעם. מתישהו הצלחתי להוריד את הניילון מהעיניים ותוך רגע כמה חיילים החזירו לי אותו וצעקו עליי שאסור לי להוריד אותו. ישבנו על הקרקע עם הידיים קשורות והעיניים מכוסות במשך 15 שעות רצופות, עד שהחיילים הכניסו אותנו לחדר בבסיס. הורידו לנו את הניילון מהעיניים וכיסו אותן מחדש עם בד, קשרו לנו חזק את הידיים עם אזיקוני פלסטיק, הפעם מקדימה ואז הושיבו אותנו על כסאות. פתאום דיבר איתנו מישהו שלא ראיתי את הפנים שלו. הוא הציג את עצמו בשם "ח'אלד" ושאל כל אחד מאיתנו שאלות בערבית לא כל-כך טובה. הוא שאל אותי איך קוראים לי, בן כמה אני, איפה עבדתי ואיך נכנסתי לישראל. הוא שאל אותו דבר גם את יחיא ואת הנהג שהסיע אותנו. אחר-כך החיילים העלו אותנו שוב על ג'יפ ונסענו ארבעים דקות עד שהורידו אותנו ושוב הכניסו אותנו לחדר שבו לקחו לנו טביעות אצבעות בזמן שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והעיניים מכוסות. אחרי זה העלו אותי ואת יחיא לרכב אזרחי. אני לא יודע לאן החיילים לקחו את הנהג שהסיע אותנו. חיכינו ברכב חצי שעה בערך עד שהוא התחיל לנסוע, ואחרי כמה זמן הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת. הם לא הורידו לנו את הכיסויים מהעיניים והידיים שלנו עדיין היו אזוקות. רק אחרי שהתחננו שיורידו לנו את האזיקונים והכיסויים הם עשו את זה ואז הבנו שאנחנו נמצאים בכיכר בית עינון. אחד החיילים החזיר לנו את הטלפונים. שאלנו איפה הכסף שלנו והחייל אמר שהכסף נמצא במשטרה ואז החיילים עזבו. הספקתי לצלם את לוחית הרכב שלהם. זה היה בסביבות 18:00-17:30. התקשרתי לאבא שלי והוא הגיע לאסוף אותנו. היינו נורא מותשים. מאוחר יותר התקשרתי לנהג שהסיע אותנו והוא סיפר לי ששחררו אותו וחברים אספו אותו, אבל שהחיילים החרימו לו את המכונית. למחרת הלכתי עם יחיא למשטרת קריית ארבע כדי לקחת את הכסף שלנו בחזרה אבל אמרו לנו שהתיק שלנו מטופל במחנה תלם. הלכנו למחנה תלם אבל אמרו לנו לחזור למחרת. למחרת בבוקר התקשרו אליי ממשטרת קריית ארבע והמתורגמן ביקש שאספר לו מה קרה ובכמה כסף מדובר, אז סיפרתי לו ואמרתי שאני מתכוון להגיע למחרת למחנה תלם כדי לאסוף משם את הכסף. הוא אמר שייצרו איתי קשר אבל זה לא קרה. יחיא א-נוואג׳עה, בן 16, תושב יטא, סיפר בעדותו: חיפשתי עבודה בחופשת הקיץ כדי שיהיה לי מספיק דמי כיס לשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון. בן הדודה שלי, מחמוד א-נוואג'עה, סידר לי עבודה ביחד איתו באזור עראבה בישראל והתחלתי לעבוד שם ב-15.7.23. ב-20.8.23 היה היום הראשון של הלימודים ורציתי שיהיה לי מספיק זמן להתכונן, אז שנינו עזבנו את העבודה ב-18.8.23. יצאנו בסביבות 21:30 עם נהג פלסטיני אזרח ישראל שהסיע אותנו בתשלום ובסביבות 23:30, כשהגענו למחסום מיתר, המאבטח שם עיכב אותנו כשראה שלי ולמחמוד לא היו תעודות זהות. הנהג שהסיע אותנו הראה למאבטח את תעודת הזהות שלו, והמאבטח הורה לי ולמחמוד לצאת מהמכונית ולנהג לחנות ברחבה שליד המחסום. שנינו יצאנו מהמכונית ושני חיילים ליוו אותנו בתוך אותה רחבה ואז באו עוד שני חיילים וחיילת, שעשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. החיילים שוב דרשו לראות תעודות זהות אבל אמרנו להם שוב שאין לנו. הם הובילו את שלושתנו לתוך חדר במחסום, צילמו אותנו שם ואז עשו עלינו חיפוש גופני בתוך תא קטן. לקחו לנו את הטלפונים ולי לקחו גם צמיד וטבעת שהיו לי על היד, ועוד 3,000 שקל שהרווחתי בעבודה. גם למחמוד לקחו 5,000 שקל שהוא הרוויח. אחר-כך החיילים קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וגם את העיניים הם כיסו לנו בשקיות ניילון. אחרי זה החיילים העלו אותנו על ג'יפ ואחרי עשר דקות נסיעה הורידו אותנו והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי. זה היה מפחיד כי לא ראיתי כלום ולא ידעתי מה החיילים מתכננים. רק הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידי. ביקשתי מהחיילים ללכת לשירותים כמה פעמים אבל לא נתנו לי. גם מים ואוכל לא נתנו לנו ואסרו עלינו לדבר אחד עם השני. מחמוד ואני ביקשנו להתקשר למשפחה שלנו או לעורך דין אבל אחד החיילים אמר כל פעם את אותה מילה: "אסור". בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כשהשמש כבר זרחה, ביקשנו מהם שיעבירו אותנו לצל אבל הם סירבו. בצהריים כבר לא יכולנו לשאת את החום הכבד אחרי שישבנו שם קשורים במשך 15 שעות רצופות, אבל הם המשיכו לסרב כשביקשנו לעבור למקום מוצל יותר. מתישהו הכניסו את שלושתנו לחדר בבסיס ושמו לנו כיסוי עיניים מבד במקום הניילון, וגם את הקשירה של הידיים החליפו באזיקוני פלסטיק והפעם קשרו לנו אותן מקדימה. אחד החיילים קשר לי את הידיים ממש חזק וזה כאב. ואז מישהו שאמר שקוראים לו ח'אלד שאל את שלושתנו כמה שאלות בערבית לא כל-כך טובה, כמו בני כמה אנחנו, איפה עבדנו ואיך נכנסנו לישראל. אחרי זה הוציאו את שלושתנו מהחדר והעלו אותנו שוב על ג'יפ. אחרי 40 דקות נסיעה הורידו אותנו והכניסו אותנו לאיזה חדר ולקחו לנו טביעות אצבע למרות שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והיו לנו כיסויים על העיניים. אחר-כך שוב העלו רק אותי ואת מחמוד על רכב וחיכינו בתוכו בערך חצי שעה. אחרי נסיעה קצרה החיילים הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת בלי להוריד לנו את האזיקונים ואת הכיסויים מהעיניים. ביקשנו שיורידו לנו אותם אבל אחד מהם אמר שזה אסור. לא הבנו למה הוא רצה להשאיר אותנו ככה באמצע הכביש והמשכנו להתעקש על זה עד שבסוף אחד מהם שחרר אותנו מהאזיקונים והוריד לנו את הכיסויים. הרגשתי הקלה. הם גם החזירו לנו את הטלפונים ולי החזירו את הצמיד והטבעת שענדתי. הם לא החזירו לנו את הכסף שלקחו לנו וכשביקשנו אותו בחזרה החייל אמר שהוא במשטרה. אחרי זה הם נסעו משם ומחמוד התקשר לאבא שלו שבא לאסוף אותנו. היינו כל-כך רעבים ועייפים ורק רצינו ללכת לישון.
ביום ראשון, 23.10.22, בסביבות השעה 22:00, יצאו האחים ראג'ח, בן 24, ובאסם, בן 21, ראזם מביתם בשכונת א-סלאיימה שבמרכז העיר חברון, כדי להעביר סחורה לחנות המשפחתית הנמצאת במרחק של כמאתיים מטרים מביתם. בזמן שהתקרבו למחסום ג'אבר, ראו השניים כמה חיילים רודפים אחרי צעירים מהשכונה. באסם נבהל וברח חזרה לכיוון הבית וראג'ח המשיך ללכת לכיוון החנות. פתאום הגיע אחד החיילים ודחף אותו, הפיל אותו ארצה, נשען עם ברכו על צווארו וחנק אותו. חיילים נוספים הגיעו למקום, כבלו את ידיו של ראג'ח באזיקונים, כיסו את עיניו והושיבו אותו ליד המחסום. הוריהם של השניים, ששמעו את המהומה, הגיעו למקום כדי לחלץ את ראג'ח, אך החיילים דחפו אותם, קיללו אותם, ולא אפשרו להם להתקרב. החיילים תקפו גם שכנים שנחלצו לעזרת בני המשפחה ובהם אחמד ג'אבר, בן 19, שהחיילים אזקו את ידיו; אביו, מינוור ג'אבר, בן 48, שאמר לחיילים שהוא איש מנגנוני הביטחון הפלסטיניים; אחיו של מינוור, מונזר ג'אבר, בן 56, ובנו מועתז, בן 36. כמו כן עיכבו החיילים את עארף ג'אבר, בן 48, שהגיע לתעד את האירוע. כעבור כחצי שעה הגיע למחסום קצין ששחרר את כולם מלבד את ראג'ח, שהוחזק על ידי החיילים במחסום כשהוא אזוק ועיניו מכוסות עד לשעה 12:30 בלילה, אז שוחרר לביתו . בתקשורת הישראלית פורסם כי שני חיילים וקצין הושעו בעקבות האירוע, שלדברי הרמטכ"ל "חרג באופן בוטה מערכי צה"ל". אלא שמקרה זה כלל אינו חריג אלא חלק מהשגרה האלימה המוכרת היטב לתושבי מרכז העיר חברון – כמו לכל שאר תושבי הגדה המערבית. הדבר היחיד שבאמת היה חריג במקרה הנוכחי הוא מידת החשיפה הציבורית לו הוא זכה. אלא שגם במקרה כזה – של תקיפה מתועדת הכוללת קללות, מכות ומעצר שווא – מהי הסנקציה שבחר הצבא לנקוט נגד חיילים שכך נהגו בנתינים פלסטינים? השעיה מפעילות מבצעית. זו אינה טעות, זה אינו חוסר הבנה של החיילים את הנהלים או חוסר הבנה של הרמטכ"ל את חומרת האירוע. זוהי המדיניות. תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי גבתה עדויות מתושבים שהותקפו ב-25.10.22: ראג'ח א-ראזם, בן 24, תושב שכונת א-סלאיימה סיפר בעדותו: ב-23.10.22, בסביבות השעה 22:00, אבא ביקש ממני ומאחי באסם לקחת סחורה לחנות. בגלל שאסור לנו לעבור במחסום ג'אבר במכונית, אנחנו נאלצים להעביר סחורה עם עגלה קטנה. סיימנו להעביר את החלק הראשון, ובזמן שהעברנו את השאר, ראינו בערך ארבעה חיילים ליד המחסום שצעקו על צעירים ברחוב ורדפו אחריהם. באסם ברח לכיוון הבית, ואני המשכתי עם הסחורה לכיוון המחסום. פתאום אחד החיילים התנפל עליי, הפיל אותי והתיישב מעליי כשהוא לוחץ על הצוואר שלי עם הברך שלו וחונק אותי. חייל אחר כיוון עליי את הרובה שלו. החיילים שאלו אותי בערבית על באסם, מי הוא ולמה הוא ברח. חששתי שהם יפגעו באחי ועניתי להם שאני לא מכיר אותו ואז החייל שכיוון עליי את הרובה צעק לי משהו שלא הבנתי בעברית. אמרתי לו שאני לא מבין והוא הכה אותי, נתן לי סטירה וצעק עליי שאני מחבל. החייל השני, שהמשיך לדרוך עם הברך שלו על הצוואר שלי ולחנוק אותי, גם נתן לי סטירה. אחר כך הוא הקים אותי והוביל אותי לכיוון המחסום, שם הוא כבל לי את הידיים מקדימה באזיקוני פלסטיק, כיסה לי את העיניים והושיב אותי מול המחסום. בינתיים הגיעו ההורים שלי. שמעתי אותם מדברים עם החיילים. החיילים צעקו עליהם וקיללו את אימא וזה נשמע כאילו הם גם תוקפים את אבא. בשלב מסוים הם הרימו אותי, גררו אותי כמה צעדים, ואז שוב הושיבו אותי על הקרקע. שמעתי צעקות של עוד אנשים מהשכונה וקולות של מאבק. אני חושב שהחיילים הכו את אחד התושבים, ששמעתי אותו אומר להם באנגלית שהוא שוטר. לא יכולתי לראות מה קורה, כי העיניים שלי היו מכוסות. הם החזיקו אותי ככה עד השעה 12:30 בערך ואז שחררו אותי וחזרתי הביתה. בבית סיפרו לי שהחיילים תקפו את מינוור ג'אבר ובני המשפחה שלו בזמן שהם לעזור לי. איבתיסאם ג'אבר, בת 37 ואם לשישה, תושבת שכונת ג'אבר סיפרה בעדותה: בסביבות השעה 22:30, כשאני ובעלי מינוור היינו בבית, שמעתי צעקות מהרחוב. מינוור יצא לברר מה קורה והבן שלנו אחמד, שהתעורר מהצעקות, יצא אחריו. הסתכלתי דרך החלון וראיתי את ראג'ח א-ראזם עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. החיילים הושיבו אותו על הקרקע ליד מחסום ג'אבר. ראיתי את ההורים שלו מנסים לחלץ אותו, אבל החיילים דחפו וקיללו אותם. בעלי נכנס הביתה כדי להתקשר לקישור הפלסטיני ולעזור לצעיר. תוך כדי כך שמעתי את הצעקות של בני אחמד. מינוור מייד יצא שוב לרחוב כשהוא יחף. ראיתי שלושה חיילים מובילים את אחמד למחסום, ומרביצים לו תוך כדי כך. הם כיסו את הפנים שלו עם הכובע של הסווטשרט שלו, כבלו לו את הידיים מאחור עם אזיקים מפלסטיק והושיבו גם אותו ליד המחסום. אחר כך הם הקימו אותו ואת ראג'ח והתחילו לגרור אותם, אבל מינוור חסם להם את הדרך ושאל למה הם לוקחים את אחמד, שישן בבית ולא עשה כלום. אחד החיילים הגיב בעצבנות ובתוקפנות ואמר בערבית שאחמד הוא מחבל פלסטיני. החיילים דחפו את בעלי והורו לו ללכת הביתה אבל הוא סירב להתרחק עד שהם ישחררו את הצעירים. אחד החיילים התנפל על בעלי והכה אותו. צעקתי עליהם מהמרפסת של הבית שיניחו לבעלי ולבני. אחד החיילים כיוון אליי את הנשק שלו, התחיל לקלל אותי בערבית והורה לי להיכנס הביתה בזמן שחייל אחר המשיך להכות את בעלי. הוא דחף אותו על קיר והגוף והראש שלו נחבטו. מינוור צעק על החיילים באנגלית, ואמר להם שהוא איש מנגנוני הביטחון, אבל לשווא. בינתיים הגיעו גיסי מונזר ובנו מועתז כדי לעזור, אבל החיילים תקפו גם אותם, כבלו את ידיהם והושיבו אותם על הכביש. אחמד ג'אבר, בן 18, תושב שכונת ג'אבר, סיפר בעדותו: ירדתי במדרגות של הבית לבדוק מה קורה ועוד לפני שהגעתי לרחוב תקפו אותי שלושה חיילים. אחד מהם תפס אותי בכתף, שם לי על הפנים את הכובע של הסווטשרט והתחיל לסחוב אותי למחסום ג'אבר כשהוא מקלל אותי ובועט בי. הוא אמר לי שאני מחבל פלסטיני. אחר כך הוא דחף אותי על קיר של בניין. הוא התחיל לדבר בעברית, ואני לא הבנתי מה הוא רוצה ואז הוא משך לי ברגל, הפיל אותי על הקרקע, דרך על הרגליים שלי וחבט את הפנים שלי בקיר. שמעתי את הקול של אבא שלי וניסיתי להרים את הראש אבל החיילים לא נתנו לי לדבר. הם היו מאוד תוקפניים. החייל נתן לי כמה אגרופים ומכות בראש ובעט בי. אחר כך הוא כבל לי את הידיים מאחורי הגב עם אזיקוני פלסטיק והושיב אותי ליד המחסום. אחרי כמה דקות החיילים הקימו אותי ואת ראג'ח והובילו אותנו ברגל כמה צעדים עד שאבא שלי חסם להם את הדרך ושאל למה הם עוצרים אותנו. החיילים תקפו את אבא, דחפו אותו והורו לו ללכת הביתה. הוא סירב להתרחק, ואז החיילים התנפלו עליו במכות. אימא צעקה על החיילים ממרפסת הבית. אחד החיילים כיוון אליה את הנשק שלו וקילל אותה. חייל אחר דחף את אבא על הקיר וחבט את הראש שלו. אבא צעק על החיילים באנגלית ואמר להם שהוא איש מנגנוני הביטחון, אבל הם לא עצרו. תוך כדי כך הגיעו דוד שלי מונזר והבן שלו מועתז כדי לעזור, והחיילים תקפו גם אותם. הם כבלו את הידיים שלהם והושיבו אותם ליד אותו בניין בצד הרחוב. אחרי חצי שעה בערך הגיע קצין של הצבא. הוא דיבר איתנו ושחרר את כולנו חוץ מאת ראג'ח. אמבולנס פלסטיני הגיע והצוות נתן לאבא עזרה ראשונה. היו לו חבורות בכל חלקי הגוף. את ראג'ח שחררו רק בסביבות השעה 00:30 בלילה. באותו ערב החיילים עלו לגג הבית שלנו. הם נשארו שם כל הלילה, עשו רעשים והפריעו לנו לישון.
ביום שני, 5.7.21, בסביבות השעה 22:30 בערב, חזרו האחיות רימא ואימאן א-תלחמי מביקור אצל רופא השיניים. רימא, בת 41 ואם לחמישה, היא תושבת מזרח ירושלים ואימאן, בת 43 ואם לשישה, גרה בשכונת א-סלאיימה שבמרכז העיר חברון. השתיים נסעו במכוניתה של רימא, הנושאת לוחית רישוי צהובה, לביתה של אימאן. הן הגיעו למחסום 160, שהצבא הציב במרחק של כמאתיים מטרים מביתה של אימאן. שני שוטרי מג"ב שעמדו במחסום סירבו לפתוח את השער ולאפשר להן לעבור, ללא כל נימוק. השתיים הזעיקו את בנה של אימאן, מוחמד, בן 22, כדי שיתרגם לשוטר את דבריהן, אך גם הגעתו סירבו השוטרים לאפשר להן לעבור, ניסו לחטוף מהן בכוח את מפתחות המכונית והיכו את מוחמד. שני מתנחלים שהגיעו למחסום תקפו את אימאן, אשר פונתה לאחר מכן לבית חולים, מבלי שהשוטרים ינסו אפילו למנוע מהם לפגוע בה. אין מדובר במקרה חריג – חברון עמוסה במחסומים שהציב הצבא, שכל מעבר של פלסטינים בהם תלוי ברצונם הטוב של החיילים והשוטרים. זוהי שגרה אלימה, המוכרת היטב לתושבי חברון – כמו לכל תושבי הגדה המערבית. רימא א-תלחמי סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-8.7.21 על מה שאירע באותו יום: ב-5.7.21, בסביבות השעה 22:30, הגעתי עם אחותי אימאן למחסום 160. היינו בדרך חזרה לבית שלה אחרי ביקור אצל רופא שיניים בעיר. כשהגענו למחסום, עצרתי בשער וחיכיתי שייפתחו לי את השער למכוניות. שני שוטרי מג"ב עמדו לידו ואחד מהם דיבר עם שתי בחורות ישראליות שנראו בנות 18 בערך. ביקשתי מהשוטר לפתוח את השער כדי שאוכל לעבור עם המכונית. הראיתי לו את תעודת הזהות הכחולה שלי. השוטר סירב לפתוח את השער. אמרתי לו שאני תמיד עוברת במחסום במכונית שלי והוא ענה לי בערבית מעורבבת עם עברית שהפעם לא מתחשק לו להכניס אותי. עניתי לו שאני לא זזה משם עד שהוא יפתח לי את השער. התקשרתי לבן אחותי מוחמד וביקשתי ממנו להגיע למחסום ולדבר עם השוטרים כי הוא יודע עברית. מוחמד הגיע תוך כמה דקות ודיבר עם שוטר המג"ב, אבל הוא עדיין לא הסכים להכניס אותי עם המכונית. אחרי שחיכינו שם בערך חצי שעה הגיע לשם מכונית עם צעיר פלסטיני שהציע לי להכניס בשבילי את המכונית שלי. נתתי לו את המפתחות והוא הכניס את המכונית והחנה אותה בצד השני בצד הדרך ואז נתן לי את המפתחות. באותו רגע השוטר ניסה לחטוף לי את המפתחות מהיד. הכנסתי אותם לכיס שלי והוא ניסה להוציא אותם אבל לא נתתי לו. אמרתי לו שאם הוא רוצה לעשות עליי חיפוש שיביא שוטרת. מוחמד הסביר לו את זה בעברית ואז השוטרים תקפו אותו. תוך כדי הוויכוח על המפתחות הגיעו למחסום שני מתנחלים, והתחילו לצלם אותנו בטלפון הסלולארי. אחד מהם לעג לי. כשאחותי אימאן בקשה מהם לא לצלם אותנו אחד מהם תקף אותה והיא נפלה על הקרקע. בינתיים שוטרי המג"ב עיכבו את מוחמד. המתנחל שתקף את אימאן ניסה לתקוף גם את מוחמד אבל השוטרים לא אפשרו לו, הובילו אותו למכונית שלו וביקשו משני המתנחלים לעזוב את המקום. מוחמד נדאל א-תלחמי, בן 22, תיאר את התקיפה שלו ושל אימו, בעדות שמסר לתחקרנית בצלם, מנאל אל-ג'עברי: אחרי חצי שעה בערך של ויכוח עם השוטרים הגיעו למחסום עוד מכוניות. צעיר פלסטיני ירד מאחת מהן והציע לדודה שלי ואימא שלי לצאת מהמכונית ושהוא יעביר אותה במחסום. הוא אמר ששוטרי משמר הגבול יאפשרו לו. הן הסכימו ויצאו והוא נכנס למכונית. אימא ודודה שלי עמדו ליד המחסום. בינתיים הגיעו שני מתנחלים, אחד מהם איש ענק שלבש מכנסיים קצרים, והם התחילו לצלם את אימא שלי ודודה שלי בטלפון הסלולארי. הצעיר עבר עם האוטו במחסום ועצר אותו בצד ואז נתן את המפתחות לדודה שלי. אחד משוטרי משמר הגבול רץ אליהם וניסה לחטוף את המפתחות מהיד שלה, והיא הכניסה אותם לכיס. השוטר ניסה להוציא אותם מהכיס שלה ואז התנגדנו שהוא ייגע בה וביקשנו ממנו להביא שוטרת. השוטרים כעסו וקפצו עליי וניסו לאזוק לי את הידיים. באותו רגע ראיתי את המתנחל הענק דוחף את אמא שלי שנפלה על הקרקע וצעקה מכאבים. ניסיתי לחלץ את עצמי מידי שוטרי משמר הגבול, אבל הם השתלטו עליי אחרי שהם הטיחו אותי על הגדר של המחסום, בעטו בי והכו אותי. בזמן שהשוטרים החזיקו אותי המתנחל ניסה לתקוף אותי. ראיתי את אחד השוטרים מדבר איתו ואז המתנחל נכנס למכונית שלו והסתלק. אימא נשארה על הקרקע ונראתה מחוסרת הכרה. אחרי כמה דקות הגיע אמבולנס שפינה את אימא שלי ודודה שלי לבית החולים. אחר-כך השוטר שיחרר אותי וחזרתי הביתה. בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר אספתי את אמא שלי ודודה שלי מבית החולים במכונית של דודה שלי ולקחתי אותן לבית שלנו. אחר-כך נודע לי כי השוטר דרש מהמשפחה שלי לוותר על הגשת התלונה נגד המתנחל בתמורה לשחרור שלי. אני נחבלתי בצד ימין של הראש, בזרוע ימין ובמקומות אחרים בגוף מהמכות שחטפתי מהשוטרים כשהם ניסו להשתלט עליי.
