שגרת כיבוש: ארבעה חיילים התעמרו בחיי התושבים בעיירה סילוואד במשך כשלושה שבועות

העיירה סילוואד שוכנת מצפון-מזרח לרמאללה וחיים בה כ-10,000 בני אדם. מאמצע נובמבר 2020 ולמשך שלושה שבועות, ארבעה חיילים, שהוצבו ככל הנראה במגדל הצבאי שבסמוך לכניסה הראשית לעיירה, התעמרו באופן יומיומי בתושבים, תקפו אותם והטילו עליהם אימה. בין השאר, הם הציבו מחסומים בכניסות לעיירה ובדקו את היוצאים ממנה והנכנסים אליה, קיללו תושבים ותקפו אותם. החיילים גם הסתובבו ברחובות העיירה, השליכו רימוני הלם וירו רימוני גז מדמיע, השחיתו כלי רכב ובאחד המקרים אף ירו ופצעו נער בן 16.

כך תיאר א.נ., פועל במפעל אל-ג'וניידי הסמוך לעיירה, בפני תחקירן בצלם את שהתרחש בעיירה בשבועות אלה:

החיילים משליכים רימוני הלם ויורים גז מדמיע בשעות הלילה ומשתמשים בכדורי "גומי" ואפילו בכדורים חיים. הם מטרידים את התושבים, מעירים את הילדים והאנשים משנתם ומשבשים את שגרת החיים שלנו. המצב נהיה גרוע באופן שלא ניתן לתאר. לפני שהם הגיעו, אני או אשתי היינו הולכים למכולת הסמוכה בשעות הערב כדי לקנות כמה מצרכים או חלב לילדים אבל עכשיו אנחנו כבר לא הולכים לשם, גם כי אנחנו מפחדים להיתקל בחיילים וגם כי בעל המכולת כבר לא פותח את המכולת בשעות הערב, הוא סוגר אותה מוקדם לפני שהחיילים מגיעים ומתחילים לעשות בלאגן. התחלנו להרגיש שאנחנו בעוצר לילי או במעצר בית. אנשים התחילו להרגיש שהם מאבדים את תחושת הביטחון, נוצרה תחושה של תוהו ובוהו.

במשך שלושה שבועות מיררו ארבעה חיילים את חייהם של תושבי העיירה ללא כל הפרעה. איש מהאחראים עליהם לא מנע את ההתעללות בתושבי העיירה וניסיון העבר מוכיח כי גם כעת, בדיעבד, לא יינקטו נגדם צעדים כלשהם. זאת בשל העובדה הכואבת שהתנהלותם של חיילים אלה משרתת את משטר הכיבוש ומאפשרת לו להימשך; הרי אין כל דרך אחרת לאכוף משטר זה אלא באלימות, תוך הבטחה כי לא יהיה לכך כל מחיר – לא למפעילים אותה ולא למשטר כולו.

להלן עדויות שגבה תחקירן בצלם, איאד חדאד, בנוגע לשניים מהאירועים החמורים שאירעו בתקופה זו: פציעתו של רמזי חאמד בן ה-16 והכאתם והשפלתם של חמישה עובדי חברת אל-ג'וניידי למוצרי חלב שהיו בדרכם לעבודה בעיירה:

פציעתו של רמזי חאמד, 28.11.20

ביום שבת, 28.11.20, בסביבות השעה 20:30, חזרו רמזי חאמד וע.ע., שני חברים תושבי סילוואד בני 16, ממרכז העיירה לבתיהם. בדרכם הם פגשו קבוצת נערים שהזהירה אותם שישנם חיילים בהמשך הדרך. שני הנערים המשיכו ללכת ולאחר כמה עשרות מטרים, כשהיו במרחק של כמאה מטרים מהחיילים, הם ירו לעברם רימון גז מדמיע. הנערים המשיכו להתקדם, אז ירו החיילים שני רימוני גז מדמיע ומיד לאחר מכן ירה אחד החיילים שני כדורים חיים, שאחד מהם פגע בחזהו של חאמד. חאמד וע.ע. פנו מיד לאחור ורכב פרטי שעבר במקום פינה אותם למרפאה בעיירה, ממנה פונה תוך דקות ספורות באמבולנס לבית חולים ברמאללה. לאחר כשבוע, שוחרר חאמד לביתו, כשהכדור עדיין נמצא בגופו.

תמונה

בעדות שמסר ב-30.11.20 סיפר חאמד מה אירע באותו ערב:

אני עובד במספרה במרכז העיירה. בשבועיים האחרונים, מאז שהחיילים עומדים בכניסה המערבית לעיירה, אני מסיים את העבודה שלי מוקדם יותר, בשעות 19:00 א 20:00, כי זה לא בטוח ללכת בעיירה. ביום שבת חיכיתי לחבר שלי, ע.ע., כדי שנלך יחד הביתה במקרה שהחיילים יתגרו בנו.

יצאנו בסביבות 20:20. בכיכר ראינו קבוצה של כמה ילדים. שאלנו אותם אם קורה משהו והם ענו "החיילים האלה נמצאים ליד תחנת הדלק". לא התייחסנו לזה, כי הילדים ישבו בשקט ולא ראינו יידוי אבנים. החלטנו להמשיך וחשבנו שאם החיילים יחסמו את הדרך שלנו נאמר להם שאנחנו בדרך הביתה, שנמצא קרוב לשם.

המשכנו על הכביש לכיוון מערב כמה עשרות מטרים, ופתאום ראינו את החיילים שהתקדמו לעברנו. הם ירו רימון גז מדמיע, ממרחק של בערך 100 מטרים, ואחר כך עוד זרקו רימון שנדמה לי שהיה רימון הלם. למרות שפחדנו המשכנו ללכת, כי אירועים כאלה קורים הרבה בזמן האחרון. סמכנו על כך שהחיילים יכולים לראות אותנו ושלא עשינו דבר. התקדמנו עוד כמה עשרות מטרים. הם היו שלושה חיילים עם מעין מסכה על הפנים. שניים מהם נשאו רובים והשלישי החזיק באלה.

פתאום, בלי שום סיבה ובלי שעשינו משהו חשוד, ירה אחד מהם שני כדורים חיים, שאחד מהם פגע לי בחזה. הבנתי שנפגעתי, היו לי בחילה וסחרחורת. שמתי את היד על מקום הפגיעה והרגשתי שיורד לי דם.

אמרתי לחבר שלי "נפגעתי! נפגעתי!", וניסיתי לברוח כדי שהחיילים לא יתפסו אותי, אבל אחרי כמה צעדים כמעט נפלתי ארצה. חבר שלי עזר לי והמשכנו לרוץ. אני רצתי לאט ובקושי הצלחתי להגיע עד לכיכר שנמצאת במרחק של יותר מחמישים מטרים, שם חבר שלי עצר רכב פרטי שעבר במקום ופינה אותי למרפאה בעיירה. אחרי בדיקה וטיפול ראשוניים אמבולנס פינה אותי לבית חולים ברמאללה.

חאמד אושפז בבית חולים ברמאללה למשך כשבוע, ובשל מיקומו הרגיש של הקליע בחזהו הוחלט לעת עתה שלא לנתחו ולהותיר את הקליע בגופו.

בעדות טלפונית שמסר חאמד לתחקירן בצלם איאד חדאד ב-20.12.20 סיפר על מצבו היום:

היום אני במתח ודאגה תמידיים, אני חושש שכל תנועה שלי יכולה לגרום לתזוזה של הקליע, שעלולה לסכן אותי. העובדה שיש לי קליע בתוך הגוף מזכירה לי תמיד את הירי, וזה אחד הזיכרונות הנוראיים ביותר שיש לי. זה כאילו החיים שלי שזורים בקליע הזה שנמצא בתוך גופי. הפסדתי את המבחנים בחצי מהסמסטר הראשון והצטבר לי הרבה מאוד חומר בלימודים שאני צריך להשלים. עד עכשיו לא הלכתי לבית הספר או השתתפתי בלימודים מרחוק מכיוון שמצבי הרפואי והנפשי עדיין קשים.

הפציעה גם מונעת ממני לעבוד כעוזר ספר בעיירה, ומכיוון שאבא שלי מובטל ואני הבכור נטל הסיוע בפרנסה נופל עלי. הייתי מרוויח משכורת של 50-70 ש״ח ביום וזו הייתה הכנסה מינימלית שעזרה לנו ומנעה מאתנו לקבץ נדבות. אני לא יודע מתי אהיה מסוגל לשוב לעבודה, שאני אוהב ומתמחה בה כבר שנתיים, אבל צריך לעמוד בה על הרגליים ברציפות. בעקבות הפציעה אני סובל מקוצר נשימה ובעבודה אני נחשף לריחות ובשמים חריפים. הבעיה היא שאנחנו לא נוכל לעמוד בתקופה של כמה חודשים ללא הכנסה. אני מבולבל ומיואש, ומתפלל לאלוהים שיעזור לי.

תמונה

תקיפתם של שני עובדי חברת אל-ג'וניידי, 13.11.20

ב-13.11.20, בחצות, הציבו ארבעת החיילים מחסום בכניסה הדרומית של העיירה, עיכבו מכוניות ובדקו את העוברים באופן אקראי. בשני אירועים שונים וסמוכים חמישה עובדים של חברת אל-ג'וניידי למוצרי חלב הגיעו למחסום. החיילים תקפו והשפילו אותם, ובין השאר בעטו בהם והיכו אותם בקתות הרובים ובאלות וכן גרמו לנזקים במכונית של אחד מהם.

א.ע., בן 25, תושב בית עור א-תחתא, מסר בעדותו לבצלם:

ביום שישי, 13.11.20, נסעתי מאוחר בלילה במכונית של חבר שלי לעבודה שלנו במפעל אל-ג'וניידי בסילוואד. אני עובד במפעל כבר שישה חודשים. כשהגענו לגשר עין יברוד-סילוואד ראינו ארבעה חיילים שחסמו את התנועה בצומת.

החיילים עמדו ליד ג׳יפ צבאי, בלי מסכות, ואחד מהם סימן לנו לעצור עם פנס שהחזיק ביד. שניים מהם חסמו לנו את הדרך ונעמדו לפני המכונית. עצרנו ואז אחד מהם הורה לחבר שלי שנהג לפתוח את החלון וכשהוא פתח הוא הורה לו לפתוח גם את החלון האחורי. הוא שאל בעברית את חבר שלי: ״מאיפה אתה?״. החבר השיב לו: ״מדיר ג׳ריר״, והחייל שאל: ״אתה מדבר עברית?״. החבר שלי ענה: ״לא״, והחייל אמר: ״איך זה שאתה לא מדבר עברית? כששאלתי אותך ענית מאיזה כפר אתה״. בשלב הזה הוא הורה לו לכבות את המנוע ולצאת מהמכונית. החיילים לא ביקשו מאיתנו תעודות זהות ולא שאלו אותנו שום דבר נוסף.

חבר שלי יצא מהמכונית ושני החיילים העמידו אותו לידה. אחד מהם היה גבוה ורזה, עם עור כהה וזקן באורך בינוני, והשני היה בלונדיני ונמוך. הם אמרו לי לסובב את הראש ולא הסתכל ואז הם נגשו לחבר שלי ושמעתי אותו אומר לאחד מהם: ״תדבר איתי רק בערבית. אל תדבר עברית״. שמעתי אחד מהם מורה לו לשים את הידיים שלו על המכונית ואז החייל עם הזקן הקצר התחיל להכות אותו בין הרגליים וגם למשש אותו ולעשות עליו חיפוש. הוא דיבר איתו בעברית והחבר שלי אמר לו: ״דבר איתי בערבית, אני לא מדבר עברית״. החייל אמר: ״טוב, אז איך הבנת כששאלתי אותך איפה אתה גר? הבנת אותי״. חבר שלי ענה לו: ״במקרה הבנתי מה אמרת״. החייל המשיך להגיד אותו דבר "אתה מדבר עברית או לא מדבר עברית".

אז הבלונדיני הביא אלה טלסקופית, ופתח אותה כדי להפחיד אותנו. אחר כך הוא הורה לחבר שלי להיכנס בחזרה לאוטו והורה לי לצאת החוצה. הוא העמיד אותי עם הפנים לאוטו, ידיים למעלה ורגליים מפוסקות ודרש ממני לפסק אותן עוד ועוד גם אחרי שלא יכולתי יותר. ואז הוא התחיל להכות אותי ברגליים. הוא התחיל למשש אותי ומצא עליי עט. הוא שאל אותי: ״מה זה?״, ועניתי לו: ״זה עט״. ניסיתי להוציא את העט אבל הוא אמר לי לא להוריד את הידיים וצייתתי לו. הוא שאל אותי: ״בן כמה אתה?״, ועניתי לו. ואז הוא הכה אותי במותן מאוד חזק עם האלה. בשלב זה הצטרף החייל השני, המזוקן, והתחיל לבעוט לי בין הרגליים בכל הכוח. זה כאב לי באשכים. אחרי זה החייל הבלונדיני, הכה אותי עם הקנה של הרובה בעורף וזה כאב מאוד.

החייל הבלונדיני התחיל לשאול אותי: ״איפה הנשק?״. עניתי לו: ״אין לי נשק״. הוא אמר: ״איפה האקדח?״, ועניתי: ״בן אדם, מאיפה יהיה לי אקדח? אתם כל יום רואים פה אנשים עם אקדחים?״. ואז הוא היכה אותי שוב מאוד חזק עם אלת המתכת במותן ימין. הרגשתי כאילו חטפתי מכת חשמל ונפלתי מרוב כאבים. התפתלתי מכאבים ולא יכולתי בכלל לדבר.

השעה הייתה אחרי חצות, ואם היינו מנסים להתווכח איתם או אפילו רק לשאול למה הם תוקפים אותנו הם רק היו מתעללים בנו עוד. שתקתי. החייל הורה לי להיכנס בחזרה למכונית ואמר לנו להסתלק. נסענו למפעל וסיפרנו לשאר הפועלים מה קרה לנו. התקשרנו לעמיתים שלנו שהיו בדרך לעבודה והזהרנו אותם שלא ייסעו באותה דרך. מאוחר יותר הבנתי שגם הם נתקלו בחיילים, ולפי התיאור שהם מסרו זה נשמע כמו אותם חיילים.

התחלתי לעבוד במפעל הזה לפני שישה חודשים, וזו הפעם הראשונה שקורה לי דבר כזה. סבלתי מכאבים במותן מהמכות האלה במשך עשרה ימים.

ס. ז., בן 24, תושב חברון, עובד במפעל אל-ג'וניידי בסילוואד, סיפר בעדותו:

ב-13.11.20, כמעט בחצות, נסעתי עם שני חברים, ב.מ. ואחיו ש.מ. לעבודה שלנו בחברת אל-ג'וניידי בסניף סילוואד. נהגתי ברכב של החברה. ליד גשר סילוואד- יברוד, מתחת לכביש 60, כשהיינו כבר במרחק 200 מטר מהעבודה, ארבעה חיילים חסמו לנו את הדרך. הם היו חמושים ובלי מסכות. אחד מהם היה גבוה, רזה, עם זקן דל ועור שחום ועוד אחד היה נמוך, עם מבנה גוף בינוני, בלונדיני ועם עיניים כחולות. את השניים האחרים אני לא זוכר.

הם סימנו לנו לעצור ואז הגבוה התקדם אלינו. דבר ראשון הוא הורה בערבית לב. שישב לידי לצאת מהאוטו. ב. יצא. החייל שאל אותו למה הוא זורק אבנים ובקבוקי תבערה. ב. אמר כמובן שהוא לא זורק כלום ואז החייל התחיל לבעוט בו ולהכות אותו עם קת הרובה. ב. זעק וצעק ואמר שוב שהוא לא זורק כלום. שלושה מהחיילים הכו אותו במשך כמה דקות ואז הם הורו לו להיכנס בחזרה למכונית. הוא נכנס מותש וכאוב. כשהחייל הגבוה ראה אותו נכנס ככה בקושי לאוטו הוא תפס אותו בחולצה, טלטל אותו ושאל אותו עוד פעם למה הוא זורק אבנים. ב. ענה לו: אני הולך לעבודה שלי, ואני לא זורק אבנים. החייל עזב אותו והורה לש. לצאת מהאוטו. ש. יצא וזה חזר על עצמו – הם האשימו אותו בזריקת אבנים ובקבוקי תבערה והוא הכחיש. הם הטיחו את הראש של בשאר בשמשה של המכונית והוא צעק. הם הכו אותו כמו שהכו את ב'. זה נמשך בערך 6-5 דקות ואז הם הורו לו להיכנס בחזרה לאוטו.

ואז הגיע התור שלי. החייל הגבוה ניגש לצד שלי וניסה למשוך אותי החוצה דרך החלון. פתחתי את הדלת והיא פגעה לו ברגל. הוא הורה לי לצאת ויצאתי ואז הוא הורה לי להרים ידיים ולפשק רגליים והתחיל לבעוט בי עד שנפלתי. בכל פעם שנפלתי הוא הורה לי לקום, שאל אותי את אותן שאלות, צעק וקילל אותי. אחרי שתי דקות בערך הוא אמר לי: תשמע, אתם תושבי חברון, אנחנו רוצים לזיין אותכם. הוא הורה לי להיכנס בחזרה למכונית ולנסוע. נסעתי בערך 30 מטרים והחיילים רצו אחרינו. הם הגיעו אלינו וחבטו על השמשה האחורית עם הרובים. במזל הם לא שברו אותה, רק גרמו לנזקים בגוף המכונית. החייל שאל אותי למה נסעתי ואמרתי לו שהם הורו לי לנסוע. ואז הוא אמר לי: ח'לס, אל תחזור על זה. והם עזבו אותנו.

נסענו למחסן וכשהגענו לשם פגשנו שם עובדים אחרים והם סיפרו לנו שחיילים חסמו גם להם את הדרך והכו אותם ליד הכניסה הדרומית לסילוואד. לפי התיאורים זה נשמע כמו אותם חיילים.