כוחות הביטחון הענישו את תושבי העיירה סילוואד שליד רמאללה על פיגוע דריסה שביצע תושב העיירה

ב-6.4.17 ביצע מאלכ חאמד, תושב סילוואד, פיגוע דריסה בטרמפיאדה בצומת שליד ההתנחלות עפרה שבמחוז רמאללה, הרג את החייל אלחי טהרלב, בן 20, ופצע חייל נוסף. חאמד נעצר במקום.

לאחר האירוע נקטו כוחות הביטחון במשך כחודשיים צעדי ענישה קולקטיבית נגד תושבי העיירה, המונים כ-10,000 נפש. צעדים אלה כללו חסימת דרכים, שנמשכה עד סוף חודש מאי, כניסות לבתים באישון לילה, החרמה של כספים וכלי רכב מתושבי העיירה ושלילת רישיונות עבודה בישראל. גורם צבאי שצוטט באתר NRG הסביר שצעדים אלה נעשים "במטרה להפעיל לחץ כולל על הכפר, כדי שתושביו יבינו שכדאי להם לשנות את התנהגותם".

הגבלות על תנועת התושבים

ביום האירוע הציב הצבא מחסומים ברחובותיה של העיירה ובדק את תעודות הזהות של העוברים והשבים. בנוסף סגר הצבא שני שערים שהציב לפני כשנה על הכביש המוביל לכניסה הראשית לעיירה, הנמצאת בחלקה הדרומי. כביש זה מחבר בין העיירה והכפרים שממזרח לה לכביש 60ולעיר המחוז רמאללה. שער אחד הוצב מול הכניסה להתנחלות עפרה, שהוקמה בשנות השבעים, ברובה על אדמותיהם הפרטיות של תושבי סילוואד ועין יברוד. השער השני הוצב מדרום-מערב לראשון, אחרי המנהרה המחברת את העיירה לכפר הסמוך עין יברוד. שני השערים נותרו סגורים עד ל-29 במאי. שתי כניסות אחרות לסילוואד נותרו פתוחות: הכניסה המזרחית שמחברת את העיירה לאל-מזרעה א-שרקייה, דיר ג'ריר והכפרים המזרחיים. והכניסה המערבית שמחברת אותה לכפר יברוד (שמצפון לעין יברוד), ועוברת גם היא דרך מנהרה מתחת לכביש 60. דרך זו, מפותלת ומסוכנת והנסיעה בה לרמאללה ארוכה ב-12 ק"מ ואורכת חצי שעה יותר. הנסיעה בדרך זו ייקרה גם את עלויות התחבורה הציבורית.

השער שהציב הצבא בכניסה הראשית לסילוואד. צילום: איאד חדאד, בצלם, 23.5.17

השער הנוסף שהציב הצבא בהמשך אותו כביש. צילום: איאד חדאד, בצלם, 3.5.17

בנוסף, הציב הצבא מספר פעמים בשבוע גם מחסומי פתע על הדרך החלופית לרמאללה, דרך הכפר יברוד, דבר שהקשה עוד יותר על היציאה מהעיירה והכניסה אליה. חסימת הדרכים פגעה לא רק בתושבי סילוואד אלא גם בתושבי כפרים שכנים הנסמכים על שירותים הניתנים בעיירה. בין היתר פועלים בעיירה מרכז אזורי לבעלי צרכים מיוחדים (מרכז סילוואד לשיקום), מרפאה וכן מרפאה לרפואה דחופה. בנוסף כ-70% מפקידי העירייה ומהמורים בבתי הספר בסילוואד, הגרים מחוץ לעיירה, התקשו מאוד להגיע לעבודתם.

סגירת השערים אף בודדה שלוש משפחות, המונות יחדיו כעשרים בני אדם, שבתיהן נמצאים בתווך בין שני השערים שהציב הצבא. תחילה נאלצו בני משפחות אלה לפנות למת"ק הפלסטיני כל אימת שרצו לצאת מבתיהם או לשוב אליהם, וזה היה פונה בתורו למת"ק הישראלי. בעקבות פנייה כזו היו חיילים יורדים מהמגדל הצבאי הסמוך לשער המוביל אל העיירה, בודקים את התעודות של בני המשפחה ועורכים חיפוש על גופם. לאחר עשרה ימים התקין הצבא מנעולים על השער ומסרו לכל אחת מהמשפחות מפתח אחד, שאיפשר להן לצאת ולהיכנס, בכפוף לבדיקות אקראיות של תעודות הזהות. הסדר זה בוטל כעשרים יום לאחר מכן, ובני המשפחות שוב נאלצו לפנות למת"ק עבור כל יציאה וכניסה.

ב-29.05.17 הסיר הצבא כליל את השערים שהציב כשנה קודם לכן, לאחר שהיו סגורים במשך חודשיים כמעט.

מפת ההגבלות על תנועה בסילוואד. הקליקו להורדת המפה כקובץ PDF

צעדי ענישה נוספים

במשך תקופה זו נכנסו חיילים באישון לילה לכעשרים בתים בעיירה ושהו בהם כשעתיים בממוצע כשהם מעירים את תושביהם, מטילים עליהם אימה ומותירים אחריהם מהפכה.

במהלך הפשיטות על הבתים החרימו החיילים סכום כולל של יותר ממאה אלף שקלים משבעה בתים, ומסרו צווי החרמה לבעליהם. כמו כן הוחרמו עשרים מכוניות ואופנוע אחד. מעדויות שגבה תחקירן בצלם איאד חדאד עולה כי כלי-הרכב הוחרמו ללא צו, בתואנה שאינם מורשים.

צעד חמור נוסף של ענישה שנקט הצבא הוא שלילת רישיונות עבודה בישראל מעשרה תושבים שהועסקו באזור התעשייה עטרות. בשישה מהמקרים החרימו חיילים את רישיונות העבודה בעת פלישות לבתים וארבעה עובדים נוספים גילו כי רישיונם נשלל רק כשהגיעו בבוקר למחסום, בדרכם לעבודתם.

בסוף חודש מאי, לאחר פניות של התושבים למת"ק הפלסטיני, הוחזרו לשתיים מהמשפחות הכספים שהוחרמו מהן ולעשרת העובדים הונפקו רישיונות חדשים לעבודה בישראל.

במשך כחודשיים שיבש הצבא את חייהם של למעלה מעשרת אלפי אנשים שלא עשו דבר ולא נחשדו בדבר. לפגיעה זו בשגרת חייהם של בני אדם אין ולא יכולה להיות כל הצדקה – מוסרית או חוקית – וכל כולה מבוססת על מדיניות  אלימה תוך ניצול ציני של כוחו של הצבא על מנת להתעמר באוכלוסייה אזרחית ולהלך עליה אימים. 

בעדויות שמסרו לתחקירן בצלם איאד חדאד סיפרו תושבים בעיירה כיצד שיבשו ההגבלות את חייהם ופגעו בפרנסתם:

סרחאן חאמד ליד אחת המשאיות שלו. צילום: איאד חדאד, בצלם, 3.5.17

סרחאן מוסטפא חוסיין חאמד, בעל מפעל לייצור חומרי בניין, בן 39 נשוי ואב לארבעה ילדים, סיפר בעדות שמסר לבצלם ב-7.6.16 על הקושי לנהל את העסק כשהדרך סגורה:

אני גר בסילוואד ויש לי בעיירה מפעל לייצור בלוקים מבטון ושתי משאיות עם מנוף שמובילות חומרי בניין. בכל פעם שהצבא סוגר בפנינו את כביש עין יברוד שמחבר אותנו לרמאללה ולכפרים שלידה, כמו עין יברוד, ביתין, דורא אל-קרע ודיר דובוואן, אנחנו מוצאים את עצמנו בסוג של מאסר. הצבא סוגר עלינו מתי שהוא רוצה ופותח כשנראה לו.

רוב ההובלות שאני מבצע הן לאזור עין יברוד. יש שם שני שערים באמצע הדרך. בכל פעם שיש פיגוע או אירוע בטחוני כלשהו, מיד הצבא סוגר את שני השערים האלה, ובקלות רבה. אנחנו מרגישים כמו תרנגולות כלואות בלול, או בהמות ברפת. וח'לס, אנחנו כבר לא יכולים לעשות שום דבר.

כשהכביש סגור הדרך היחידה שעומדת לרשותנו עוברת מתחת לכביש 60, דרך הכפר יברוד. אבל חלק ממנה הוא בשיפוע חד מאוד, ואפילו מכוניות קטנות מתקשות לנסוע בו. בשביל המשאיות שמשמשות אותנו להובלת חומרי הבניין זו קטסטרופה. אין שם תנאי בטיחות מינימאליים.

כשנוהגים בדרך הזאת נשארים כל הזמן במתח, על קצות העצבים. אם אתה נתקל ברכב גדול שבא ממול, זהו, אתה עוצר. לאף אחד מהשניים אין אפשרות להמשיך כי כל הרוחב של הכביש הוא חמישה מטרים. לפעמים לוקח שעה או שעתיים עד שהתנועה נפתחת קצת, מתחילים לזוז, אבל יש סכנה ממשית של החלקה.

כבר התהפכתי שם פעם עם משאית עם מנוף – באחד הסגרים שהם הטילו עלינו. זה היה בקיץ 2012. עברתי שם והמשאית התהפכה. יצאתי מזה עם חבלות קלות, אבל עם הפסדים גדולים – של עשרת אלפים שקל. מאז אני ממש מפחד לעבור שם. בכל פעם שהם סוגרים בפנינו את הדרך הרגילה אני מבועת בכל נסיעה.

כשהדרך הרגילה פתוחה לוקח לי רק שתיים שלוש דקות להגיע לעין יברוד, ורוב ההובלות שלנו מיועדות לשם. זה רק מרחק של שניים שלושה קילומטרים מאיתנו. כשהכביש סגור אנחנו נאלצים לעשות סיבוב דרך שלושה כפרים כדי להגיע אליה. יוצאים מסילוואד, עוברים דרך יברוד, עין סיניא ודורא אל-קרע, עד לעין יברוד. זו נסיעה של 30-25 קילומטר במקום שניים או שלושה, ובמשאית זה לוקח לי כשעה, אם התנועה זורמת, ולפעמים גם שעתיים ושלוש כשיש פקקים.

וכאילו כל זה לא מספיק, הצבא לא עזב אותנו בשקט והציב גם מחסומי פתע בכניסה ליברוד, מתחת לכביש 60. זה התנהל בצורה לגמרי אקראית, לפי מה שהתחשק לחיילים. לפעמים התעכבנו שם חמש או עשר דקות, ולפעמים שעה.

בגלל סגירת הכבישים הפסדנו הרבה כסף על סולר ועל השחיקה שנגרמת לכלי הרכב מהנסיעה בדרך הזו – לצמיגים ולבלמים. מהכנסה של חמשת אלפים או ששת אלפים שקלים נטו בחודש נשארים לא יותר משלושת אלפים או ארבעת אלפים.

גם קצב העבודה ירד. במקום שתיים שלוש הובלות ביום, המשאית בקושי עשתה הובלה אחת. הלקוחות פשוט מעדיפים להזמין ממקומות אחרים, שיכולים לספק להם יותר מוקדם, על המקום.

ההכנסה של העסק צנחה בשליש לפחות. העסק הזה מפרנס כמה משפחות – שלי, של ההורים, של האחים, ועוד שני פועלים והנהג. בסך הכול, יותר משלושים בני אדם.

הסגירה של הכביש פוגעת גם בקשרים החברתיים שלנו. יש לי למשל אחות נשואה שגרה בביתוניא, במרחק של כ-25 ק"מ מסילוואד. במשך כל תקופת הסגר האחרון לא ביקרתי אצלה, כי חשבתי אלף פעמים לפני כל יציאה מהעיירה. גם היא לא ביקרה אצלנו כל הזמן הזה כי היא פחדה מקשיי הדרך ומהמחסומים של הצבא.

הסגר לא פוגע רק בחופש התנועה, הוא ממרר את החיים שלנו.

איכראם פארוק חאמד, פקידה בחברה באל-בירה, בת 33 נשואה ואם לשלושה ילדים, סיפרה בעדות שמסרה לבצלם ב- 8.6.17 על הקושי להגיע למקום עבודתה:

אני אמא לשלושה ילדים, בני חמש, שלוש ושלושה חודשים ואני עובדת כפקידה בחברת אל-בינאר למוצרי חלב בעיר אל-בירה. אני נוהגת כל יום באוטו שלי מסילוואד לעבודה באל-בירה. כשהדרך פתוחה לוקח לי עשר – חמש עשרה דקות להגיע.

הסגר האחרון הוטל בתחילת אפריל. הצבא הישראלי סגר את השערים ואילץ אותנו לנסוע בדרך החלופית דרך יברוד, שידועה כמסוכנת בגלל שהיא צרה וכולה מורדות תלולים. אין אפילו תנאים מינימליים של בטיחות. בנוסף היו שם הרבה פקקי תנועה בגלל העומס והמשאיות הגדולות, במיוחד בשעות השיא , בין 07:00 ל-08:00 בבוקר, ובשעות החזרה הביתה בין השעות 16:00 ל-17:00 אחר הצהריים. הנסיעה לקחה בין 30 דקות לשעתיים, תלוי במצב.

בנוסף הצבא הציב מחסומי פתע בדרך מנהרת יברוד, במיוחד בשעות של שיא העומס, כשהעובדים חוזרים הביתה וזה האריך עוד יותר את הנסיעה. המעבר באחד המחסומים האלו לקח בין 30 ל-60 דקות.

בגלל כל זה הגעתי לעבודה שלי באיחור, לפעמים אפילו של שעתיים. מקום העבודה קיזז את השעות שהפסדתי מהמשכורת או מימי החופש שלי. לפעמים נשארתי לעבוד שעות נוספות בגלל זה.

כשהיה עומס מיוחד נאלצתי לפעמים לנסוע דרך אל-מזרעה א-שרקייה ואז מזרחה דרך דיר ג'ריר, טייבה, רמון, דיר דיבוואן וביתין, עד אל-בירה. זו נסיעה של 50 קילומטרים שלקחה לי שעה עד שעתיים, תלוי בעומסים, אך דרך זאת לא תמיד קלה ולא תמיד אפשר לנסוע דרכה גם כן, הרי יש ימים שמחסום ה DCO סגור (ממוקם בדרך אחרי ביתין), כך במשך פרק מסוים של הסגר גם המחסום היה סגור.

בסגר האחרון, בחודשים אפריל ומאי, החסרתי 10 ימי עבודה, והפסדתי 1,400 שקלים, שהם חצי מהמשכורת החודשית שלי. האם זה לא עוול?

ההגבלות פגעו גם בבעלי שעובד בבנייה ברמאללה. הוא החסיר בערך 7 ימי עבודה. והפסיד 1,750 שקלים. כל ההפסדים האלו באו על חשבון הצרכים שלנו ושל הילדים שלנו ופגעו בפרנסה ובאיכות החיים שלנו.

כל הזמן נאלצתי לבקש מההורים שלי לקחת את הילדים לגן או לאסוף אותם משם. זה סביר לבקש פעם, פעמיים, אפילו עשר פעמים אבל לא כל יום, וזה כבר הפך לטרחה בשבילם.

בגלל האיחורים לא הספקתי לעשות כלום, לא הכנתי אוכל , לא היה לי זמן לשבת עם הילדים או לעשות עבודות בית. הייתי חוזרת מותשת מהדרך ולא נשאר לי זמן לחיי המשפחה שלי.

כל הזמן הייתי מתוחה ולחוצה, הרגשתי שלא מרוצים ממני לא בעבודה ולא בבית. לא היו לי לא חיי משפחה ולא חיי חברה. במהלך החודשיים האלה אני ובעלי לא ביקרנו אף אחד, אפילו לא את ההורים שלי.

החיים פה הפכו בלתי נסבלים. אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות חוץ מלחפש מקום אחר לגור בו, בלי לדאוג כל הזמן אם הדרך פתוחה או סגורה.

ראאיד מוחמד חסן חאמד, בן 39 נשוי ואב לשני ילדים, שבית משפחתו נמצא בין שני השערים שהציב הצבא, סיפר בעדות שמסר לבצלם ב-23.5.17 על המצב הבלתי אפשרי שכפה עליהם הצבא:

אני גר בכניסה הדרומית לסילוואד, קרוב להתנחלות עפרה, בבניין יחד עם אחי וסים, בן 35, שגם הוא נשוי ואב לשני בנים ובת ועם אבא שלי, שלפעמים אחותי גרה אצלו. בבניין שלנו יש שתי קומות ולכל אחד מאיתנו יש דירה. לי ולאשתי יש שתי בנות קטנות, בנות ארבע ושנה וחצי. לרוע מזלנו אנחנו גרים ליד הכביש הראשי שמחבר בין הכפרים שממזרח לעיירה לרמאללה ואל-בירה. לפני חודשיים בערך הצבא הישראלי סגר את שני השערים ליד הכניסה הישנה לעפרה במרחק של 800 מטר אחד מהשני. בגלל שאנחנו גרים באמצע ביניהם, בכל פעם שהצבא סוגר אותם אנחנו תקועים. מאז שהצבא הציב את השערים האלה הוא סוגר ופותח מתי שהוא רוצה.

בעשרים הימים הראשונים של הסגירה האחרונה יכולנו לצאת או להיכנס רק באמצעות תיאום עם הצד הישראלי דרך המת"ק הפלסטיני. לפני כל יציאה אחר הצהריים או בערב, לביקור משפחתי למשל, חשבנו אלף פעמים. באזור שלנו יש הרבה פעילות של המתנחלים ואנחנו חוששים להשאיר את הבתים ריקים בערב, שלא יפגעו בהם, במיוחד כשמדווחים בתקשורת על מעשי הצתה או אלימות אחרת של מתנחלים.

בגלל הקושי לצאת ולהיכנס צמצמנו את הניידות שלנו למינימום. בכל יציאה וכניסה החיילים עלולים לעכב אותנו, תלוי במצב הרוח שלהם, ואז הם עושים חיפוש ברכב ולפעמים גם חיפוש גופני. החייל אומר לי מרחוק להרים את הבגדים מפלג הגוף העליון כדי לוודא שאני לא מסתיר שום דבר. כשהוא מבקש תעודת זהות הוא דורש ממני לזרוק אותה מרחוק ואחר כך זורק אותה אליי בחזרה. כל בדיקה כזאת נמשכת בין חמש לעשר דקות והחייל מתקשר למפקדה כדי לבדוק את מספר תעודת הזהות שלי ורק אז נותן לי לעבור. אני נפגע מכל זה.

בת אחותי, אשוואק זאהר חאמד, בת 17, והבת של השכנים שלנו, איה זיאד אבו חטב, בת 17, צריכות להגיע לבית הספר התיכון בתוך סילוואד. אמא של איה מסיעה אותן בבוקר לשער שמוביל לתוך העיירה, משם הן צריכות להתקדם ברגל 50-30 מטרים ואז אוסף אותן אוטובוס של בית הספר. בדרך חזרה, האוטובוס של בית הספר משאיר אותן בשער ואז הן צריכות ללכת ברגל מרחק של 500 מ' עד הבית. הן הולכות את הדרך הזו לבד, באזור שבשליטת הצבא, וזה מסוכן. בנוסף הן צריכות לעבור בדיקות של תעודות הזהות שלהן וחיפוש מעליב בתיקים, תלוי במצב הרוח של החיילים. לקחו לנו את הזכות לניידות וזו תחושה קשה. בדרך כלל אם חסר לנו משהו בערב אני יכול ללכת בקלות לקנות. עכשיו אנחנו צריכים לתכן מראש כל קנייה, אוכל, שתייה, בגדים וכל דבר אחר, כדי שלא ניתקע בלילה בלי פורמולה או חיתולים ונצטרך לעשות תיאום בשעה כזאת.

תכף רמדאן, שהוא חודש שבו גם עובדים וגם צמים, ומבקרים הרבה אצל בני משפחה. אני לא יודע מה יהיה אם השער יישאר סגור. איך נגיע למסגד להתפלל, במיוחד תפילת א-תראוויח, שאחרי הארוחה המפסקת, בשעה מאוחרת. איך נוכל לבקר את קרובי המשפחה ואיך הם יבקרו אותנו.

מוהנד חמאד בחנות חומרי הבניין שלו. צילום: איאד חדאד, בצלם, 3.5.17

מוהנד שוכרי עבד אל-חמיד חמאד, בן 39, נשוי ואב לארבעה ילדים, בעל חנות לחומרי בנין, סיפר בעדות שמסר לבצלם ב-3.5.17 על חיפוש שערך הצבא בביתו באישון לילה, שבו החרימו החיילים את כספי המשפחה:

ביום חמישי, 13.4.17, בשעה 03:15 בלילה, בזמן שכולנו ישנו, התעוררנו מדפיקות בדלת הראשית של חדר המדרגות. הסתכלתי דרך חלון וראיתי בערך עשרים חיילים בכניסה לבית ובחניה. הם היו חמושים ברובים עם לייזרים והיה להם ציוד וסולמות. הם צעקו: תפתח את הדלת, תפתח את הדלת. אבא שלי פתח להם את הדלת.

הם היו בערך שלושים דקות בדירה של אח שלי ואז עברו לדירה של אבא שלי לעשר דקות ולמשם לדירה שלנו. הערתי את אשתי והילדים, בן ושלוש בנות, כדי שנהיה מוכנים כשהחיילים יגיעו אלינו. הם עברו מדירה לדירה ואז הגיע התור שלנו. ברגע שהם דפקו פתחתי להם.

החיילים נכנסו, הורו לי להסתובב עם הפנים לקיר וערכו עליי חיפוש. לפני שהם נכנסו שמתי בכיסים שלי את כל הכסף שהיה בבית, כי פחדתי שהם יחרימו או יגנבו אותו, כמו ששמעתי שקורה הרבה פעמים. בזמן החיפוש הם מצאו את הכסף והחרימו אותו. היו שם 72,577 שקלים, שכללו את החסכונות של הבנות שלי, שהן החזיקו עד אז בקופות קטנות משלהן, בערך 3,500 שקלים.

שאלתי את הקצין שהיה שם למה הם מחרימים את הכסף והוא ענה שאלה כספי טרור. אמרתי לו שהכספים שייכים לעבודה ולמסחר ושאין לי קשר לשום ארגון פוליטי, לא חמאס ולא פתח ולא אף גורם אחר ואני אדם שוחר שלום שעוסק בענייניו. הוא התעקש שהכספים מיועדים למימון טרור. לי ולאשתי כאב הלב במיוחד על החסכונות של הבנות שלי. הן חסכו את כסף שלהן שקל לשקל מאז שהיו בנות חמש או שש. זה פגע בהן מאוד וכל יום הן שואלות על הכסף. אני מנסה להרגיע אותן שנקבל אותו בחזרה. אמרתי לקצין שאלה חסכונות של הבנות וחבל לקחת מילדים קטנים. הוא ענה שאלה כספי טרור ולא השפיע עליו שהבנות בכו.

מענישים את כולנו בלי שעשינו כלום. במה אנחנו אשמים? אני עוסק בענייני ומעולם לא נעצרתי ולא זומנתי לחקירה על ידי הישראלים או אף אחד אחר. העבר שלי נקי. עד עכשיו אני לא מעכל את מה שקרה ולא מוצא סיבה לזה. הם שיבשו את שגרת החיים שלי, במיוחד הקשר שלי עם סוחרים. נתתי ייפוי כוח לעורך דין והגשתי תלונה בקישור הפלסטיני על החרמת הכסף. הם מטפלים בזה מול היועץ המשפטי של הצבא בבית אל.