ישראל סיפחה בפועל את בקעת הירדן

ישראל הנהיגה ברצועה המזרחית של הגדה המערבית משטר של הגבלות תנועה חמורות החלות רק על האוכלוסייה הפלסטינית, אשר מספח בפועל את האזור לישראל. כך עולה מתחקיר בצלם. צה"ל אוסר, ככלל, על כניסת פלסטינים לבקעת הירדן, ומאפשר רק לאלה מביניהם הרשומים כתושבי הבקעה להגיע אליה. ניתוק הבקעה משאר הגדה המערבית פוגע פגיעה קשה בזכויות האדם של פלסטינים רבים. מדיניות ניתוק הבקעה מתבצעת מבלי שהוחלט על כך בממשלה ומבלי שהדבר יובא לידיעת הציבור.

הרצועה המזרחית של הגדה המערבית משתרעת לאורך כ-120 ק"מ, מאזור עין גדי שליד ים המלח בדרום, ועד לקו הירוק, מדרום לבית שאן, בצפון. רוחב הרצועה כ-15 ק"מ. בשטח זה חיים כיום מעל 47,000 פלסטינים, בכעשרים יישובי קבע, לרבות העיר יריחו, ואלפים ספורים ביישובים ארעיים.

כל ממשלות ישראל מאז כיבוש הגדה ראו ברצועה זו, הכוללת את בקעת הירדן, את "גבולה המזרחי" של ישראל ושאפו לספחה לשטח המדינה. על-מנת לחזק את אחיזתה באזור, הקימה ישראל בבקעה, החל בראשית שנות השבעים, 26 התנחלויות ועוד חמש היאחזויות נח"ל, בהן חיים כיום כ-7,500 תושבים.

במהלך השנים הוכרז רוב שטחה של רצועה זו כאדמות מדינה וצורף לשטח השיפוט של המועצות האזורית ערבות הירדן ומגילות, במסגרתן פועלות רוב ההתנחלויות באזור. במסגרת הסכמי אוסלו, הוגדרה רצועה זו, למעט מובלעת הכוללת את העיר יריחו ושטחים המקיפים אותה, כשטח C , בו שולטת ישראל שליטה מלאה. לאחרונה הצהיר אהוד אולמרט, ממלא מקום ראש הממשלה, בראיון טלוויזיוני, כי בקעת הירדן תישאר בשליטת ישראל בכל הסדר עתידי.

מכשול ההפרדה המזרחי, שתכננה שישראל לבנות לאורך גבולה המערבי של בקעת הירדן, נפסל בשל ביקורת בינלאומית חריפה, ובעקבות פסק הדין של בג"ץ מיוני 2004. כיום מתברר שמה שנמנע מישראל להשיג באמצעי זה, ממומש בדרך אחרת. זה כמה חודשים, מיישמת ישראל בבקעת הירדן משטר של הגבלות תנועה קשות על האוכלוסייה הפלסטינית. משטר זה בא להחליף את המכשול הפיסי שהקמתו נפסלה. המצב שיצר צה"ל בבקעה זהה כמעט לחלוטין למצב השורר ב"מרחב התפר" שבין מכשול ההפרדה לקו הירוק.

ממערב לבקעת הירדן ולצפון ים המלח הקימה ישראל בשנים האחרונות שבעה מחסומים קבועים, בהם ארבעה מסביב למובלעת יריחו. במהלך 2005 החמיר הצבא בצורה ניכרת את ההגבלות המוטלות על מעבר פלסטינים במחסומים אלה. בתשובה לפניית בצלם, שהתקבלה בינואר 2006, מסר דובר צה"ל כי מעבר פלסטינים במחסומים אלה מתאפשר, ככלל, רק לתושבי בקעת הירדן על סמך הצגת תעודת זהות, בתנאי שהמען הרשום בה הוא אחד מכפרי הבקעה. שאר תושבי הגדה נדרשים להציג במחסומים אלה היתר מיוחד המונפק על-ידי המינהל האזרחי. ללא היתר מאפשר צה"ל את המעבר רק ב"מקרים הומניטאריים". איסור זה אינו חל על כניסת תושבי הגדה לעיר יריחו, אולם הנסיעה מיריחו צפונה לשאר חלקי הבקעה נאסרה על הפלסטינים ובהם תושבי יריחו עצמם, למעט בעלי היתרים. "פלסטינים הנתפסים בבקעה ללא היתר", לפי דובר צה"ל, "מועברים לידי המשטרה".

בתשובתו לבצלם מבחין דובר צה"ל שוב ושוב בין "שטחי יהודה ושומרון" לבין "הבקעה". מהבחנה זו עולה כי ישראל אינה רואה בבקעה יחידה טריטוריאלית אחת עם שאר הגדה המערבית. בצלם פנה ליועץ המשפטי של צה"ל בגדה המערבית על מנת לברר במה מעוגנת הבחנה זו, והאם הוצאו צווים צבאיים כלשהם להסדרת סגירתם של שטחים בפני האוכלוסייה הפלסטינית ומעצרם של פלסטינים השוהים בהם ללא היתר. עד היום לא התקבל מענה לפנייה זו.

ניתוק הרצועה המזרחית משאר הגדה המערבית פוגע פגיעה קשה בזכויות האדם של פלסטינים רבים. כביש מספר 90, החוצה את האזור לכל אורכו, שימש בעבר ציר תנועה ראשי בין צפון הגדה לבין יריחו ולגשר אלנבי, בו פועל המעבר היחיד בין הגדה לירדן ולשאר העולם. עם פרוץ האינתיפאדה אסר הצבא על נסיעת כלי רכב פרטיים בכביש זה, אולם מוניות וכלי רכב שהצטיידו בהיתר המשיכו לנסוע בו. מאז סגירת הבקעה, במהלך 2005, מופנית כל תנועת כלי הרכב הפלסטיניים לכבישים משניים, תוך ייקור עלויות הנסיעה והארכה מיותרת שלה.

פלסטינים המתגוררים מחוץ לבקעה, שבבעלותם אדמות חקלאיות בתחומה, הופרדו מאדמותיהם. בנוגע לאוכלוסייה זו מסר דובר צה"ל כי "לא קיים נוהל פרטני... אולם מעברם של אלו מתאפשר, ככל תושבי הגדה, על בסיס היתרים... בהתאם לנהלים הקבועים בנושא". נהלים אלה מעולם לא פורסמו. מתחקיר שערך בצלם עולה כי כתוצאה מסגירת הבקעה איבדו את מקור פרנסתם פלסטינים רבים החיים בכפרים הגובלים בבקעה ואשר הועסקו בעבודות חקלאיות בשטחה.

צה"ל מונע מתושבי הכפרים הפלסטיניים שמצפון למובלעת יריחו לארח בני משפחה וחברים המתגוררים מחוץ לבקעה וביריחו. עריכת אירוע רב משתתפים, כגון חתונה או לוויה, הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית. נשים שנישאו לתושבי הבקעה ועברו לחיות בתחומה מבלי לשנות את סעיף המען בתעודת הזהות אינן יוצאות משטח הכפרים, מחשש שאם יעשו כן לא יורשו לשוב לבתיהן. ספקי שירותים רבים חדלו להגיע לכפרים אלה.

ים המלח הוא כידוע אתר טבע ונופש ייחודי ביותר. חלקו הצפון-מזרחי של ים המלח מצוי בשטח הגדה המערבית. אולם, חופים אלה נותקו מיתר שטחה של הגדה, לרבות מבקעת הירדן, וצה"ל אוסר על פלסטינים לבקר בהם. ים המלח הוא גם משאב כלכלי ממדרגה ראשונה, בתחומי התעשייה והתיירות, אך בשל ההגבלות שמטילה ישראל מאז ראשית הכיבוש, הוא מעולם לא נוצל על-ידי הפלסטינים.

לבסוף, טבעו של המשטר שמיישמת ישראל ברצועה המזרחית, יחד עם התבטאויותיהם של נושאי תפקידים בכירים בסוגייה זו, מרמזים כי המניע מאחורי מדיניותה של ישראל אינו בטחוני-צבאי אלא מדיני: סיפוחו של אזור זה דה-פקטו לשטחה. סיפוח זה, בדומה לסיפוח דה פקטו של שטחים נרחבים אחרים שממערב למכשול ההפרדה, מהווים הפרה בוטה של זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית.