החלק הקדמי של המכונית נשרף לגמרי, והיא לא שמישה עכשיו. קניתי את המכונית לפני כמה חודשים בתשלומים, בסכום של 36,000 שקלים. היא שימשה אותי לעבודה במשלוחים בכפר. עכשיו אין לי עבודה, ואין משרות פנויות בכל האזור. אני לא יודע מה לעשות ואיך אצליח לשלם את התשלומים על המכונית שאני כבר לא משתמש בה. אני בצרה גדולה.
תמונה
מכוניתו השרופה של מחמוד שחאדה. הצילום באדיבות העד
כך סיפר מחמוד שחאדה, תושב עוריף בן 18, אודות אירועי ה-14.11.18 בכפרו. פחות מחודשיים קודם לכן ניפצו מתנחלים שלוש שמשות במכוניתו וניקבו את ארבעת הצמיגים שלה.
אלו אינם מקרים חריגים. הכפר עוריף נתון מזה שנים רבות לתקיפות חוזרות ונשנות של מתנחלים מההתנחלות יצהר הסמוכה, בסיוע ובשיתוף פעולה מלא מצד הצבא. תקיפות אלו התגברו משמעותית מאז מארס 2018: בתשעת החודשים האחרונים תיעד בצלם 15 מקרים שבהם תקפו מתנחלים וחיילים את תושבי הכפר או השחיתו את רכושם, שבעה מתוכם בחודשים אוקטובר ונובמבר בלבד.
רוב התקיפות התמקדו בשוליו המזרחיים של הכפר, בשטחים החקלאיים הסמוכים למאגר המים ולבית הספר, הנמצאים במרחק של קילומטר בלבד מיצהר, ובשכונה הסמוכה, אום-ספאפיר, הנמצאת במרחק של כ-500 מטר ממאגר המים.
לתקיפות שביצעו מתנחלים לאור היום הצטרפו חיילים, ובעימותים שהתפתחו בינם לבין תושבי הכפר ירו אש חיה, כדורי "גומי" ורימוני גז לעבר התושבים. עימותים אלה נמשכו זמן רב לאחר שהמתנחלים כבר עזבו את המקום. באירועים אלה נפצעו 12 מתושבי הכפר. תשעה נורו על-ידי חיילים, אחד הוכה על-ידי חיילים ושניים נפגעו בראשיהם מאבנים שיידו עליהם מתנחלים. בנוסף, מתנחלים ניפצו חלונות של ארבעה בתים – ששניים מהם הותקפו פעמיים ושלישי שלוש פעמים – וכן הסבו נזקים לשני כלי רכב ושרפו כלי רכב נוסף.
התקיפות על הכפר עוריף אינן אקראיות ומבצעיהם אינם "עשבים שוטים". ההיפך הוא הנכון: התנהלות כוחות הביטחון, הכוללת השתתפות פעילה בתקיפות ומתן שירותי אבטחה לתוקפים, מוכיחה פעם נוספת שמדובר במדיניות אלימה ומכוונת, בה המדינה – באמצעות הצבא והמתנחלים – פועלת לאורך זמן ובכוח כדי לנשל כמה שיותר פלסטינים מאדמותיהם, לפגוע ברכושם ובפרנסתם ולגרום להם "לעזוב מרצון" את אדמותיהם. הדבר מקל על המדינה להשתלט על האדמות ולספחן – לפחות בפועל – להתנחלויות.
להלן תיאורן של שלוש משבע תקיפות המתנחלים בחודשים אוקטובר ונובמבר. את העדויות, כולל זו המופיעה ברישא לעיל, גבתה תחקירנית בצלם, סלמא א-דיבעי.
10.10.18: מתנחלים מלווים בחיילים יידו אבנים על בתי תושבים והתפתחו עימותים בין התושבים לחיילים
ב-10.10.18, בסביבות 9:00 בבוקר, הגיעו כעשרה מתנחלים מלווים בשלושה-ארבעה חיילים מכיוון ההתנחלות יצהר לשכונת א-ספאפיר הסמוכה למאגר המים ולבית הספר התיכון לבנים של הכפר. המתנחלים יידו אבנים על מבנה בית הספר, שחלונותיו ממוגנים ברשת ברזל עקב תקיפות חוזרות ונשנות. לאחר מכן יידו המתנחלים אבנים על בתים סמוכים וניפצו 11 חלונות בארבעה מהם, וכן ושמשות של מכונית שחנתה בחצר אחד הבתים.
לאחר שהמתנחלים התרחקו מהמקום, החלו עימותים בין תושבי הכפר, שיידו אבנים לבין החיילים, שירו לעברם רימוני גז מדמיע וכדורי "גומי". עד מהרה הגיעו למקום חיילים נוספים ומספרם עלה על עשרה.
תמונה
חלון מנופץ בבית משפחת סוואלמה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 10.10.18
סמיר סוואלמה, בן 62, נשוי ואב לשלושה, תושב שכונת א-ספאפיר, סיפר בעדות שמסר ב-10.10.18 כיצד מתנחלים תקפו את ביתו באבנים:
תמונה
סמיר סוואלמה ליד מכוניתו לאחר התקפת המתנחלים. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 10.10.18
הבוקר, בסביבות השעה 9:00, השקיתי את הצמחים בגינה שלי. אשתי, מעזוזה, בת 56, כלתי ספאא, בת 27 והנכד שלי, זיין, בן עשרה חודשים, היו בתוך הבית. פתאום ראיתי כמה מתנחלים רצים לבית שלנו מכיוון מזרח. ספאא קראה לי מהחלון בקומה השנייה ואמרה שמתנחלים מגיעים ושאכנס מהר הביתה. נכנסתי ועליתי לגג, ומשם ראיתי בין עשרה ל-15 מתנחלים, שכיסו את הפנים שלהם עם חולצות. הם החזיקו קלעים ואלות מעץ ואחד מהם החזיק חפץ ארוך ממתכת. היו איתם גם כמה חיילים. הם היו מאוד קרובים וזרקו אבנים על הבית שלנו. לא ידעתי מה לעשות. חלק מהם התקדמו לכיוון הבתים של השכנים שלנו ראאיד והיאם סבאח. שמענו את זכוכיות מתנפצות מכיוון הדירה של הבן שלי, מוחמד, בקומה השנייה. בכל פעם שזכוכית התנפצה היה רעש איום ושמעתי את הצעקות של כלתי ואשתי והתינוק שרק בכה יותר ויותר. חשבנו שהחיילים יעצרו את המתנחלים אבל הם לא ניסו לעצור אותם. גם בני המשפחה של ראאיד צעקו.
לא חששתי לעצמי אלא לחיים של אשתי, כלתי והנכד שלי. מיד אחרי שהמתנחלים נסוגו, התחילו עימותים בין בחורים מהכפר לבין החיילים. הגיעו כמה ג׳יפים מכיוון ההתנחלות והחיילים התחילו לירות רימוני גז מדמיע וכדורי "גומי" עד שהצעירים נסוגו ואז גם החיילים הסתלקו. אני לא יודע בדיוק כמה זמן נמשכה ההתקפה, אבל זה הרגיש לי כמו הרבה זמן.
תמונה
אבנים וזכוכיות מנופצות בבית משפחת סוואלמה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 10.10.18
אחר-כך, כשאשתי ואני בדקנו את הבית מכל הצדדים, גילינו שנשברו שני חלונות בדירה של מוחמד בקומה ושגם במכונית שלי, שחנתה מול הבית, הם שברו כמה חלונות.
זאת לא הפעם הראשונה שמתנחלים תוקפים אותנו. בחודש יולי הם תקפו את כל השכונה והציתו עצים. בחלקה שלי, שנמצאת ליד הבית, נשרפו שבעה עצי זית, תשע שקדיות, שלושה גפנים ושני עצי תאנה. אנחנו חוששים לחיינו וכבר לא מרגישים בטוחים בתוך הבית שלנו. אנחנו בסך הכול אזרחים שנמצאים בבית שלנו ולא פוגעים באף אחד, למה המתנחלים באים
לבתים שלנו?
עיסאם א-ספדי, בן 41, נשוי ואב לשבעה ותושב שכונת א-ספאפיר, היה בדרכו לעבודה כשהבחין בחיילים בקרבת בית הספר. אחד המורים הצטרף אליו ויחד הם נסעו למאגר המים, שנמצא בסמוך. כשלא מצא אותם, נסע לשכונת א-ספאפיר הסמוכה. בעדות שמסר ב-10.10.18 תיאר א-ספדי את מה שקרה באותו הבוקר:
תמונה
עיסאם א-ספדי. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 10.10.18
ראיתי בין עשרה ל-15 מתנחלים מיידים אבנים על הבתים של סמיר סוואלמה והיאם סבאח. כשהמתנחלים ראו אותנו הם התחילו לזרוק אבנים על המכונית שלי. צפרתי כדי לנסות להרחיק אותם, בזמן שהאנשים שהיו בבתים שהותקפו קראו לעזרה. המתנחלים עשו את כל זה לעיני החיילים בלי הפרעה. להיפך, החיילים ירו עלינו כדורי "גומי". כמה כדורים פגעו בחלק הקדמי של המכונית והחלטתי להתרחק משם. המתנחלים המשיכו לזרוק עלינו אבנים בזמן שנסעתי אחורה. החלונות היו פתוחים ושתי אבנים חדרו למכונית, אחת פגעה במושב האחורי והשנייה בגב של המורה עאמר קוואריק, שהתכופף ושם את הראש בין הרגליים כדי להתגונן מהאבנים. אם החלונות היו סגורים, האבנים היו גורמות נזק יותר גדול. בינתיים הגיעו עוד בחורים מהכפר כדי לעזור לתושבים ואז החיילים התחילו לירות עליהם כדורי "גומי" ולזרוק רימוני גז מדמיע. המתנחלים התרחקו והכל נגמר.
בגלל הסכנה בית הספר פונה בשעה 10:00, רוב המשפחות הגיעו כדי לקחת את הילדים שלהם. גם אני לקחתי את הבן שלי, אוסמה. כשחזרתי הביתה בדקתי את הנזק שנגרם למכונית. הפנס האחורי נשבר, ויש כמה סימנים מפגיעה של כדורי גומי.
7.11.18: מתנחלים מלווים בחיילים תקפו חקלאים, בתי תושבים ואת מבנה בית הספר באבנים. בעימותים שהתפתחו חיילים ירו אש חיה וכדורי "גומי" על תושבי הכפר ופצעו חמישה מהם.
ב-7.11.18, בסביבות השעה 10:30, תקפו כארבעים מתנחלים באבנים ארבעה מתושבי עוריף שעיבדו את אדמתם הסמוכה לבית הספר ולמאגר המים. לאחר מכן עברו המתנחלים ליידות אבנים על בית הספר ועל בתי תושבים הסמוכים למאגר המים. חלק מהמתנחלים החזיקו קלעים ומקלות עץ וחלקם כיסו את פניהם בחולצות. בעקבות ההתקפה הגיעו למקום תושבים והם ותלמידי בית הספר ניסו להרחיק את המתנחלים והחיילים שנלוו אליהם באמצעות יידוי אבנים. החיילים ירו לעברם אש חיה וכדורי "גומי" וזרקו רימוני גז מדמיע. אחד המתנחלים, המוכר לתושבים מתקיפות קודמות, ירה לעברם אש חיה. שלושה מתושבי הכפר נפצעו מהירי: נער בן 16 נפגע בכף ידו מירי אש חיה, תושב אחד נפצע ברגלו האחת מאש חיה ובשנייה מכדור "גומי" ותושב שלישי נפצע מכדור "גומי" ברגלו. שני תושבים נוספים נפגעו בראשם מאבנים שהשליכו מתנחלים, בהם נער בן 17. העימותים נמשכו כשעתיים וחצי.
כאיד סבאח, בן 58, נשוי ואב ל-11, הוא אחד החקלאים שהותקפו על-ידי המתנחלים בתחילת האירוע, כשעבד יחד עם שלושה מתושבי הכפר באדמתו הסמוכה למאגר המים ולבית הספר. בעדות שמסר למחרת האירוע סיפר:
יש לי שבעה דונם ליד מאגר המים. עד שנת 2000 גידלתי שם קישואים, עגבניות, תרד וירקות אחרים. מאז הפסקנו לעבד שם את הקרקע בגלל ההתקפות הרבות של המתנחלים. אבל השנה אני והחקלאים האחרים באזור החלטנו לנטוע באדמות שלנו עצי זית, שדורשים פחות טיפול והשגחה יחסית לגידולים אחרים.
נהג הטרקטור, מוראד, התחיל לחרוש את האדמה. בערך בשעה 10:00 שמנו לב ששלושה מתנחלים עומדים במרחק של בערך קילומטר מאתנו, לכיוון יצהר. פחדנו שהם יתקפו אותנו. אחרי חצי שעה בערך הצטרפו אליהם עוד מתנחלים ובערך עשרים מתנחלים התקרבו אלינו ועצרו במרחק של בערך מאתיים מטרים מאתנו. התקשרנו מיד לתושבים מהכפר וביקשנו שיבואו כדי שלא נהיה לבד. ביקשתי מנהג הטרקטור לחזור לכפר כדי שלא יחבלו בטרקטור.
תמונה
כאיד סבאח. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 8.11.18
בינתיים הגיעו מההתנחלות עוד עשרים מתנחלים בערך, וחלק מהם כיסו את הפנים שלהם עם חולצות. הם החזיקו קלעים ומקלות עץ. אחד מהם, שאנחנו מכירים וכבר תקף את הכפר הרבה פעמים בעבר, היה חמוש. אחרי כמה דקות קבוצה של מתנחלים התקרבה אלינו קבוצה של מתנחלים, שיידו אבנים לכיוון שלנו. התחלנו לחזור לכיוון הכפר ואז המתנחלים יידו אבנים על בית הספר והתלמידים יצאו וזרקו עליהם אבנים בחזרה. תושבים מהכפר שדאגו לילדים שלהם התחילו להגיע לשם. החיילים ירו לכיוון שלהם אש חיה וכדורי "גומי" וזרקו הרבה רימוני גז מדמיע וגם המתנחל ירה אש חיה לאותו כיוון. חלק מהמתנחלים היו ממש במרחק אפס מהתושבים. היה עימות גופני בינם לבין תושבים מהכפר והמתנחלים היכו אותם במקלות עץ. אני התחבאתי מאחורי גדרות של בתים סמוכים וסלעים גדולים. אני אדם מבוגר, מה יכולתי עוד לעשות? ניסיתי להרגיע את הבחורים מהכפר. החיילים, במקום להגן עלינו, ירו עלינו וזרקו עלינו גז מדמיע. המתנחלים הגיעו עד הבתים הראשונים, בקצה הכפר. אחרי שכמה תושבים נפצעו המתנחלים הסתלקו. אחר-כך היה שקט, אבל החיילים בכל את נשארו שם עוד חצי שעה בערך ורק אז הלכו. חזרתי הביתה ב-13:30.
היום בבוקר יצאנו בשעה 7:00 לאותה חלקת אדמה עם נהג הטרקטור, מוראד, כדי להשלים את החריש. התחלנו לעבוד ופתאום המתנחל החמוש מאתמול הגיע ברכב ואמר לנו להפסיק לעבוד כי אין לנו ימי תיאום. אמרתי לו שלא צריך תיאום לעבוד בשטח הזה אבל הוא התעקש ודרש שנעזוב את המקום. סירבנו והוא עזב, אבל אחרי חצי שעה הוא עם שני ג'יפים עם חיילים. החיילים הורו לנו להפסיק את העבודה ואמרו שאנחנו חייבים לקבל היתר. התווכחנו איתם ואז אחד החיילים זרק עלינו רימון גז מדמיע. החלטנו לחזור לכפר כי לא רצינו שהתלמידים בבית הספר הסמוך יפסידו עוד יום לימודים, כמו שקרה אתמול. אנחנו מקווים שנוכל להשלים את עבודת החריש באדמות שלנו, חברי מועצת הכפר פנו למת"ק הפלסטיני וביקשו שידאגו שהחיילים והמתנחלים לא יפריעו לנו בעתיד.
מונתאסר עאמר, בן 30, נשוי ואב לשניים, חבר מועצת הכפר, הגיע לאזור העימותים ביחד עם אחד הפועלים שלו, לאחר שקבל שיחת טלפון מתושב אחר בכפר. הוא החנה את מכוניתו ליד בית משפחת א-נורי, שהותקף באבנים. בעימותים שהתפתחו לאחר מכן נפצע עאמר מכדור "גומי" ברגל ימין ומכדור חי ברגל שמאל. בעדות שמסר ב-13.11.18 תיאר את האירוע:
כשהגענו לחלקת האדמה, היו שם בערך ארבעים מתנחלים, חלקם היו רעולי פנים. הם יידו אבנים על הבתים. בנוסף היו שם גם בין עשרה ל-15 חיילים שירו לכיוון של התלמידים שברחו מבית הספר בגלל ההתקפה, ושיידו לעברם אבנים. גם שומר ההתנחלות ירה. יצאנו מהרכב והחיילים ירו לכיוון שלנו וזרקו רימוני גז מדמיע. ראינו את העפר קופץ על הקרקע ממש ליד הרגליים שלנו בגלל הכדורים. גם ראש המועצה, מאזן שחאדה, היה שם. הוא אמר לחיילים שהוא ראש המועצה וביקש מהם שירחיקו את המתנחלים כדי שהאירוע יירגע. בזמן שהוא דיבר, אחד המתנחלים זרק עליו אבן שפגעה בראש שלו. ירד לו הרבה דם. ניסיתי לשכנע אותו שניקח אותו לבית החולים אבל הוא אמר שהוא בסדר. התחלתי להתקרב לחיילים כדי לדבר איתם, אבל הם ירו ממש ליד הרגליים שלי, אז נאלצתי לחזור אחורה. נכנסתי למכונית כי רציתי להרחיק אותה מהמקום שלא תיפגע מהאבנים, אבל לא הצלחתי כי המתנחלים יידו אבנים על האוטו כשהייתי בתוכו. יצאתי והתחבאתי מאחורי הגדר של הבית של משפחת א-נורי. המתנחלים יידו עלי אבנים וניפצו את החלונות של האוטו.
תמונה
מונתאסר עאמר לאחר פציעתו. צילום: סלמא א-דיבעי, 13.11.18
ניסיתי להסביר לאחד החיילים שאני רק רוצה להזיז את האוטו שלי מהמקום, אבל הוא ירה כדור "גומי" לכיוון שלי. לידי היה בחור בשם עמאר שחאדה, בן 33, שנפגע מכדור "גומי" בירך, והוא נפל. ניסיתי להרים אותו אבל אז החיילים ירו גם בי ונפגעתי מכדור "גומי" ברגל ימין. נפלתי גם. המתנחלים התחילו להתקרב אלינו אז לא הייתה לנו ברירה אלא לקום. עמאר עזר לי, ושנינו התקדמנו לכיוון הבית של מוניר א-נורי. הוא דימם מהרגל. קרעתי את הג'ינס שלו עם חתיכת זכוכית שמצאתי על האדמה וראיתי שהפצע שלו שטחי. בחורים מהכפר הרימו אותו והסיעו אותו לבית החולים. אני הייתי בסדר בשלב הזה אז לא פינו אותי. הצלחתי להגיע לאוטו שלי ולהרחיק אותו קצת, ואז ביקשתי מאחד הבחורים לחנות אותו במקום אחר. חזרתי למקום האירוע כי המתנחלים התקדמו שוב לכיוון בית הספר. הם שוב יידו עלינו אבנים והחיילים שוב ירו עלינו. אחד המתנחלים היה ממש מולי ויידה עליי אבנים. ראיתי שחייל עומד מאחורי, במרחק של עשרה מטרים בערך, אבל לפני שהספקתי לברוח הוא ירה עלי כדור חי שפגע ברגלי השמאלית.
מונתאסר עאמר פונה על-ידי תושבים מהכפר לבית החולים רפידיא בשכם, שם טופל בגין הקליע שחדר לרגלו ויצא מצדה השני ושוחרר לביתו למחרת.
19.11.18: מתנחלים תקפו חמישה בתים באבנים והסתלקו. חיילים שהגיעו לאחר מכן התעמתו עם תושבי הכפר, ירו לעברם גז מדמיע וכדורי "גומי", הכו נער בן 16 וצעיר בן 19 ועצרו אותם.
ב-19.11.18, ב-5:30 לפנות בוקר, תקפו כ-15 מתנחלים באבנים חמישה בתים בשכונת א-ספאפיר, ובהם ביתו של סמיר סוואלמה, שהותקף כבר פעמיים בשבועות שקדמו לכך. לאחר כעשר דקות עזבו המתנחלים את המקום מבלי להסב נזק לרכוש. בינתיים התאספו באזור כמה תושבים וכשהגיעו למקום כ-15 חיילים, התפתח עימות בינם לבין התושבים, שבו ירו החיילים כדורי "גומי" ורימוני גז מדמיע. בסביבות השעה 9:00 תקפו החיילים את סלאח א-דין א-ספדי בן ה-16 ואת חברו ראני א-נורי, בן 19, הכו אותם ושברו אצבע בידו של א-ספדי. החיילים עצרו את השניים ולקחו אותם לבסיס צבאי. א-ספדי שוחרר בשעה 2:00 באותו לילה, מבלי שניתן לו טיפול רפואי. א-נורי מוחזק עדיין במעצר נכון לעת פרסום זה. בסביבות השעה 11:30 עזבו החיילים את השכונה.
אסמהאן שחאדה (ספדי), בת 43, נשואה ואם לשישה, תיארה את התקיפה בעדות שמסרה ב-28.11.18:
אחרי שסיימתי את תפילת השחר שמעתי רעשים בחוץ וקמתי מיד לראות מה קורה. שמעתי אבנים פוגעות בקירות הבית של השכנים שלנו, סמיר ומעזוזה סוואלמה. פחדתי להסתכל מהחלון כי עדיין היה חשוך בחוץ. הלכתי מהר לחדר של הבת הגדולה שלי, דועאא, בת 19, ואמרתי לה, "קומי מהר". היא שאלה מה קרה ואמרתי לה "המתנחלים, קדימה מהר, תביאי את אח שלך עבדאללה". אחר כך הלכתי לחדר השני של הילדים והערתי אותם. שמעתי חבטות ברשת הברזל בחלון שלהם. המתנחלים חבטו ברשת עם מוט ברזל. הילדים התעוררו בבהלה. אמרתי להם "המתנחלים זורקים עלינו אבנים" וביקשתי שיעברו לסלון, שרחוק מהחלונות. כולם היו מבוהלים מאוד. בעלי היה בעבודה. ניסיתי להתקשר לאחים שלי, אבל אף אחד לא ענה, כי כולם ישנו. נשארתי קפואה במקומי.
תמונה
אסמהאן שחאדה (ספדי) עם בנה עבדאללה בן השנה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 28.11.18
שמעתי את השכנה שלנו מעזוזה סוואלמה צועקת. היא תמיד נלחצת מאוד כשהמתנחלים מגיעים. ומי מאיתנו לא מפחד מהם? הצבא נותן להם יד חופשית והם עושים מה שבא להם בלי לתת דין וחשבון. הצבא אפילו מגן עליהם כשהם תוקפים. אחרי שהמתנחלים עזבו, בערך בשעה 6:00, הגיעו חיילים מכיוון יצהר. תושבים מהכפר שהגיעו לאזור בינתיים יידו עליהם אבנים. בתגובה החיילים ירו לכיוון שלהם כדורי "גומי" וזרקו רימוני גז. הגז חדר לבית. פחדנו לצאת ונחנקנו מהגז. התינוק שלי, עבדאללה, בן שנה, בכה כל הזמן.
הילדים שלי מפחדים מתקיפות המתנחלים. הבת שלי זיינב, בת שמונה, מפוחדת מאוד מהם וכל הזמן נצמדת אליי. בכלל, הילדים שלי כמעט לא יוצאים לשחק בחוץ כמו שהיו עושים פעם, לפני הגל האחרון של התקיפות. הם כל הזמן מתלוננים "למה בניתם בית כאן. זה המקום הכי גרוע בעולם. אנחנו רוצים לעבור למקום אחר". אנחנו עונים להם "אבל זה הבית שלנו. אין לנו מקום אחר לעבור אליו אז אנחנו צריכים להישאר כאן".
העימותים נמשכו עד 11:30, כמובן שהילדים לא הלכו לבית הספר. בכל פעם שהמתנחלים מגיעים הם מפסידים לימודים כי כולם מפחדים על הילדים שלהם.
רביחה שחאדה, בת 49, נשואה ואם לשניים, גרה במרחק של כ-120 מטר ממגדל המים. בעדותה שמסרה ב-28.11.18 סיפרה על התקיפה:
תמונה
רביחה שחאדה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 28.11.18
ביום שני, 19.11.18, בערך ב-5:30, הייתי במיטה שלי אחרי שהתפללתי את תפילת השחר. שמעתי קולות בחוץ. בעלי שאל אותי מה קרה ואמרתי לו שאני לא יודעת, שאני שומעת מישהו בוכה. עלינו לגג הבית כדי להבין מאיפה מגיע הקול, ואז ראיתי 25-20 מתנחלים מיידים אבנים על בתים של שכנים שלנו, ושמענו אותם צועקים. חלק מהמתנחלים יידו אבנים על הבית של אחי, ג'מאל שחאדה, שגר לידנו. מתנחלים אחרים תקפו את הבית של סמיר סוואלמה, ואחרים את הבית של אבו סיף. הם התחילו לזרוק אבנים גם על הבית שלנו ופחדתי.
אחר כך המתנחלים התרחקו. שמעתי שקוראים ברמקול לתושבי הכפר להגיע לשכונה שלנו, ואז הגיעו כמה תושבים. הלכתי מהר לבית של אחי ג'מאל, כי ידעתי שהוא יוצא לעבודה ב-4:30 ואשתו והילדים לבד. הילדים שלו היו מבוהלים מאוד. היה לי עצוב עליהם והודיתי לאלוהים שהילדים שלי ישנו עדיין ולא התעוררו מהרעש. הלכתי לבית של אח שלי ואשתו לשאול מה שלומם. כולם היו בסדר, אבל מאוד מבוהלים ממה שקרה. אני מפחדת שהמתנחלים יזרקו רימונים לתוך הבתים שלנו ואנחנו נישרף.
סלאח א-דין א-ספדי בן ה-16 שהוכה בידי החיילים ונעצר, סיפר בעדות שמסר ב-21.11.18:
בערך בשעה 9:00 הגעתי לבית של חבר שלי, ראני א-נורי. רגע לפני שהספקתי לדפוק בדלת, ראני הגיע מאחורי ואמר לי שהם יצאו מהבית כי החיילים זרקו הרבה רימוני גז מדמיע, והגז חדר לבית. פתאום הגיעו שני חיילים מהחצר והתנפלו עלינו. אחד מהם השכיב אותי בכוח על האדמה ואזק את הידיים שלי לאחור עם אזיקונים. החייל השני עשה אותו דבר לראני. החייל כיסה את העיניים שלי עם חתיכת בד. החיילים הכו אותנו עם הנשק ובידיים ובעטו בנו. הרגשתי כאב קיצוני בכף-יד שמאל וצעקתי "היד שלי, היד שלי". אבל החייל לא הפסיק להכות אותי. להיפך: כל פעם שאמרתי "היד שלי" הוא דווקא הכה אותי ביד שמאל. מרוב כאב צעקתי בלי שליטה. כבר לא הרגשתי כלום, חוץ מהכאב ביד. הכאב היה בעוצמה שאני לא יכול לתאר. הבנתי שכף-היד שלי כנראה נשברה.
שמעתי אבנים נזרקות וירי. החיילים גררו אותי על האדמה כמה מטרים על אדמת טרשים ואבנים. אני חושב שהם עשו את זה כדי לצאת מהטווח של האבנים. זה כאב מאוד, אבל זה היה כלום לעומת הכאב ביד שמאל שלי. אחר כך הם הרימו אותי והובילו אותי לג'יפ. שמעתי את החייל השני מאיץ בראני: "קדימה, קדימה". החייל הרים את הרגל שלי על המדרגה של הג'יפ כדי שאעלה, כי לא הבנתי מה שהוא אמר. הוא דיבר בעברית, שאני לא מבין בכלל. פעמיים אמרתי לחייל "היד שלי כואבת לי", ואז הוא הכה אותי ביד. חשבתי שאולי הוא יוריד ממני את האזיקים ושזה יקל קצת על הכאבים. הוא אמר לי לשתוק, לא רציתי לקבל עוד מכות אז שתקתי. הג'יפ נסע. אני לא יודע כמה זמן ולאן, לא יכולתי לחשוב על כלום חוץ מהכאבים.
הדו״ח המקיף ביותר שפרסם בצלם עד כה על המדיניות הישראלית בגדה המערבית מראה כיצד ישראל מפעילה חמישה מנגנונים המחזקים זה את זה כדי לפרק את הקיום הפלסטיני הקולקטיבי, ובמקביל לעצב מחדש בכוח את הגדה ולבסס בה נוכחות וריבונות יהודית־ישראלית קבועות ורציפות.מאז סוף 2022, וביתר שאת מאז אוקטובר 2023, נכנסה המדיניות הישראלית בגדה המערבית לשלב חדש. ישראל החריפה באופן דרמטי מדיניות ארוכת שנים של שליטה, אלימות ונישול, והיא מפעילה אותה כיום באופן גלוי ואלים יותר ובקצב מהיר יותר. צעדים אלה הופכים יותר ויותר לחלק ממדיניות הממשלה ומפעולת מוסדות המדינה.על רקע ההחרפה הנמשכת מדי יום, מפרסם בצלם את ״פרויקט המחיקה״, דו״ח בן 200 עמודים המבוסס על ניתוח של כ־2,000 עדויות של פלסטינים מהגדה המערבית, על עבודת שטח ועל עשרות שנים של תיעוד. הדו״ח בוחן כיצד מדיניות ופרקטיקות שישראל מפעילה זה עשרות שנים הואצו והתרחבו בשנים האחרונות.״מה שקורה בגדה מוצג שוב ושוב כאוסף של אירועים נפרדים – אלימות של מתנחלים קיצוניים, פעולה צבאית, מחסומים או הריסות״, אמרה מנכ״לית בצלם, יולי נובק. ״כשמסתכלים על המערכת ומחברים את הדברים רואים שמדובר בפרויקט פוליטי אחד שמכוון להרס של כל תחומי החיים בגדה. קהילות מגורשות, הכלכלה נדחקת לסף קריסה, ומיליוני פלסטינים חיים בפחד מתמיד מפני אלימות של הצבא ושל מתנחלים. כל המנגנונים האלה מפרקים את הקיום הפלסטיני הקולקטיבי בגדה ומבססים בה משטר קבוע של עליונות יהודית״.כך פועל פרויקט המחיקההדו״ח מזהה חמישה מנגנונים הקשורים זה בזה, שבאמצעותם ישראל מקדמת את הפרויקט ברחבי הגדה המערבית:אלימות והטלת אימה: ישראל משתמשת בכוחות הצבא ובמיליציות מתנחלים חמושות כדי להפעיל אלימות וכפייה ולהטיל אימה. מ־7 באוקטובר 2023 ועד 31 באוגוסט 2026 ישראל הרגה 1,107 פלסטינים בגדה המערבית, בהם 245 ילדים.טיהור אתני והשתלטות על המרחב: ישראל משתמשת בפעולות צבאיות, בהריסות בתים ובהקמת מאחזים וחוות של מתנחלים בתמיכת המדינה כדי לגרש פלסטינים מאדמתם ולהרחיב את הנוכחות היהודית בשטחים אלה. נכון להיום ישראל עקרה ממקומן 75 קהילות פלסטיניות; חוות ומאחזי מתנחלים השתלטו על 1.07 מיליון דונם (18% משטח הגדה המערבית); וכ־33,000 פלסטינים נעקרו בכפייה ממחנות הפליטים בצפון הגדה המערבית.הגבלות תנועה: ישראל מפצלת את המרחב הפלסטיני באמצעות מחסומים, שערים וחסימות כבישים. עד סוף 2025 תיעד משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) 925 חסמי תנועה ברחבי הגדה המערבית.חנק כלכלי: ישראל משתמשת בשליטתה בתעסוקה, בהכנסות הפלסטיניות ממסים, במערכת הפיננסית ובתשתיות כדי להעמיק את המשבר הכלכלי ואת תלותה של הכלכלה הפלסטינית בישראל. שיעור האבטלה עלה מ־13.1% בשנת 2022 ליותר מ־31% בשנת 2024, על רקע ביטול המוני של היתרי עבודה בישראל ועיכוב הולך וגובר של כספי המסים הפלסטיניים.הרס חברתי ופוליטי: ישראל מפלילה התארגנות פוליטית, פושטת על משרדי ארגוני חברה אזרחית, מדכאת מחאות ועוצרת פעילים, סטודנטים ועיתונאים. מאז אוקטובר 2023 עצרה ישראל לפחות 60 עיתונאים פלסטינים מהגדה המערבית.תוכנית ההכרעה: הדו״ח מזהה את ״תוכנית ההכרעה״ של בצלאל סמוטריץ׳ משנת 2017 כמסמך מרכזי להבנת ההסלמה הנוכחית. האסטרטגיה של התכנית ״הכרעה התיישבותית״, מכוונת להפוך את הריבונות היהודית לבלתי הפיכה באמצעות הרחבת התנחלויות, השתלטות על קרקעות וגירוש פלסטינים, ולהותיר לפלסטינים שלוש אפשרויות: להיכנע לעליונות יהודית, לעזוב או לעמוד בפני דיכוי צבאי. אף שהתוכנית מעולם לא אומצה רשמית כמדיניות ממשלתית, סמוטריץ׳ מחזיק כיום בסמכויות נרחבות בתחומי התכנון, הקרקעות והאכיפה בגדה המערבית, ועקרונות מרכזיים בהיגיון שבבסיסה באים לידי ביטוי הולך וגובר במדיניות המדינה ובפעולותיה.פרוייקט ארוך שנים, שלב חדש: פרויקט המחיקה אינו יצירה של הממשלה הנוכחית או של תוכנית ההכרעה של סמוטריץ׳. הוא נשען על מדיניות ומנגנונים של שליטה, נישול ופיצול שישראל מפעילה זה עשרות שנים. הממשלה הנוכחית האיצה את הפרויקט, העמיקה את מיסודו והפכה את מנגנוניו ואת יעדיו לגלויים יותר. הדו״ח ממקם את המתקפה הנוכחית על החיים הפלסטיניים בתוך פרויקט קולוניאלי־התיישבותי ארוך שנים, שבמסגרתו ישראל מבססת עליונות וריבונות יהודית במרחב באמצעות משטר האפרטהייד, תוך פירוק הקיום הפלסטיני הקולקטיבי. ברצועת עזה הגיע היגיון המחיקה לצורתו הקיצונית ביותר: ג׳נוסייד; בגדה המערבית הוא מתממש באמצעות חמשת המנגנונים המתוארים בדו״ח.אחריות בינלאומית: בצלם קורא לממשלות ולמוסדות בינלאומיים להפסיק לאפשר לישראל להמשיך בפשעיה, להגן על הפלסטינים ולפעול לסיום משטר האפרטהייד והשלטון הצבאי על הפלסטינים. עתיד צודק מחייב סדר פוליטי המבוסס על חירות, צדק, שוויון ודמוקרטיה לכל בני האדם החיים במרחב שבין נהר הירדן לים התיכון, תוך מימוש מלא של הזכויות האישיות והקולקטיביות והשתתפות פוליטית שווה.לדברי מנכ״לית בצלם, יולי נובק: ״פלסטינים נותרים חשופים לאלימות ההולכת ומסלימה, בזמן שישראל מקדמת את פרויקט המחיקה שלה בגדה המערבית. ממשלות אינן יכולות לגנות את הפשעים האלה ובה בעת להעניק לישראל חסינות המאפשרת לה להמשיך בביצועם. יחד עם מוסדות בינלאומיים, עליהן להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותן על פי המשפט הבינלאומי כדי לעצור את פשעיה של ישראל״.הדו״ח המלא, תקציר המנהלים, המפות והגרפים זמינים בכתובת:: https://www.btselem.org/elimination/?lang=he
מאז כניסתה של ממשלת ישראל הנוכחית לתפקידה בסוף שנת 2022, וביתר שאת מאז אוקטובר 2023, החריפה ישראל באופן דרמטי את הפגיעה בכל תחומי החיים של התושבים הפלסטינים בגדה המערבית.בכל רגע יכול פלסטיני למצוא את עצמו חשוף לאלימות מצד חיילים ומיליציות מתנחלים חמושות, להיעצר ולהיכלא, ליפול קורבן להתעללות והשפלה, ולעיתים גם לאבד את חייו.דו"ח "פרויקט המחיקה" מבוסס על למעלה מאלפיים עדויות של תושבים פלסטינים שבצלם גבה מאז אוקטובר 2023, ועל למעלה משלושה עשורים של תיעוד הפרות זכויות האדם שמבצע משטר האפרטהייד הישראלי בגדה המערבית. הדו״ח בוחן את המציאות הנוכחית לא כאוסף של אירועים נקודתיים או פגיעות קונקרטיות, אלא כחלק ממנגנון מחיקה כולל הפועל לפירוק התנאים המאפשרים את המשך הקיום הפלסטיני בגדה המערבית, ובמקביל מעמיקים את השליטה והעליונות היהודית בו באופן בלתי הפיך. בחינת מציאות החיים הנוכחית בגדה מגלה כי פרויקט המחיקה מיושם כיום באופן גלוי, ישיר ואלים יותר מבעבר, ומבוסס על שיתוף פעולה הולך וגובר בין רשויות המדינה הרשמיות למיליציות מתנחלים שפועלות בגדה בגיבוי ובתמיכת הרשויות.
ב-21.1.26, הקימו מתנחלים את המאחז "תל תלפיות" על פסגת הר המכונה ג׳בל עין עינא באדמות הכפר תלפית, בעומק אזור שהוגדר כשטח B בהסכמי אוסלו. באזור זה, הנמצא בלב כפרים פלסטיניים והרחק משטח C, לא נכחו קודם לכן מתנחלים.עם הקמת המאחז, השתלטו המתנחלים על בית בבנייה של אחד מתושבי תלפית ומנעו את המשך בנייתו.מאז הקמת המאחז, סובלים תושבי הכפרים תלפית, קוסרה וג׳אלוד מאלימות קשה של מתנחלים.במהלך החודש שלאחר הקמתו, תיעד בצלם עשר התקפות קשות על תושבי האזור, ובהן התקפה קשה על פעילי זכויות אדם שליוו משפחה לבית שנאלצה לעזוב באזור בעקבות אלימות המתנחלים.ההתקפות כוללות תקיפות באבנים ובאלות, הצתת בתים והשחתה והצתה של כלי-רכב. [block:settlers_blog_map_block nid=217668 updates=217835,217836,217837,217838,217841,217842,217812,217849 arrows hide_nid]הקליקו על האייקונים במפה לתיאור של חלק מההתקפות שאירעו במהלך החודשים ינואר-מרץ 2026. בחלק מההתקפות תועדו המתנחלים כשהם מגיעים רכובים על טרקטורון שעל פניו נראה כמו הטרקטורונים שחולקו על ידי משרד ההתיישבות ומשרד האוצר – יוזמה של השרים בצלאל סמוטריץ׳ ואורית סטרוק.ב-14.3.26, הרגו מתנחלים שתקפו בתים בפאתיו המערביים של הכפר קוסרה, את אמיר עודה, בן 28, שהתקדם לעברם יחד עם אביו, מועתסם, וכמה תושבים נוספים, לאחר שהתרחקו מעט לכיוון המאחז. הייתה זו התקיפה השנייה של מתנחלים על בתים באזור זה באותו יום, והתושבים חששו כי הם יחזרו לתקוף. לאחר יידוי אבנים הדדי קצר ממרחק של 100 מטרים בין המתנחלים לתושבים, פתח אחד המתנחלים באש לעבר התושבים ופצע את עודה בחזהו ושני תושבים נוספים ברגליהם. כשניסה אביו של עודה להיחלץ לעזרתו, תקפו המתנחלים את השניים במכות אלות ודקירות, עד שהאב איבד את הכרתו. רק לאחר שהמתנחלים נסוגו עוד לכיוון המאחז, הצליחו התושבים לפנותם לבית חולים, שם נקבע מותו של עודה.
