שאדיה א-שלודי, בת 20
אני ובעלי, איאד ג'ואד א-שלודי בן ה-23, גרים בבית של חמי וחמתי של כ-150 מטרים מבית רומנו. בבית יש שלושה חדרים, ואנחנו מתגוררים באחד מהם.
ביום שלישי, 7.1.03, בשעות הצהרים, הייתי בחדר השינה שלי יחד עם גיסתי, ניבין בת השמונה, ושמענו מוסיקה. זיאד היה במרפסת הקדמית. הוא ישב על ספה ארוכה שעומדת ליד הדלת שמובילה לחדר שלי. הדלת הייתה פתוחה. בסביבות 13.30, שמעתי את זיאד אומר שהצבא הגיע לבית. חשבתי שהוא מתלוצץ, אבל ניבין יצאה מהחדר ואז חזרה פנימה ואמרה שבאמת יש חיילים. נשארנו בחדר.
ראיתי ארבעה חיילים נכנסים לבית דרך הדלת הראשית ואז חוזרים במהירות לכיוון חדר השינה שלי. התחלתי ללבוש כיסוי ראש והחזקתי אותו בידי, כי לא מצאתי סיכה. החיילים נכנסו לחדר ואחד הציג את עצמו בשם "רוקי" ואמר: "ווה" בהתלהבות. הוא שאל אותי בערבית: "מה שלומך?" לא עניתי לו. הוא אמר במקומי, בצחוק: "בסדר, בסדר". הוא התקרב אליי ודרש ממני להגיד "אני בסדר". התרחקתי ממנו. הוא ועוד חייל ניגשו לשידה ו"רוקי" התחיל להקריא את שמות הבשמים שהיו שם. שני חיילים אחרים ניגשו לטייפ, הסתכלו על הקלטות וזרקו אותן ליד הטייפ. זיאד נכנס ועמד לידנו. המפקד "רוקי" התקרב אליי עוד ועוד, עד שכמעט נצמד אליי. הוא שלח את היד שלו לעבר הפנים שלי וכמעט נגע בי, אבל קפצתי וברחתי לכיוון הארון כשאני אוחזת בידה של ניבין. זיאד נעמד ביני לבין המפקד והחיילים. המפקד שאל את זיאד למה הוא עומד שם הזה ודרש ממנו להתרחק, אבל זיאד סירב ודרש ממנו לצאת מהחדר. זיאד אמר שאו שהוא נשאר במקום או שהוא יוצא יחד עם החיילים והבנות. המפקד דחף אותו לעבר ארון הבגדים שלידו עמדתי עם ניבין. זיאד התנגש בנו. זיאד קם וארבעת החיילים הכו אותו. הוא ניסה להתנגד ודחף את החיילים. זיאד אמר להם: "התרחקו, התרחקו". ניבין ניסתה להזיז את אחד החיילים כדי להגיע לאחיה, אבל חייל אחר דחף אותה. אז, החיילים גררו את זיאד מחוץ לחדר וזרקו אותו על הספה. עמדתי בפתח החדר. צעקתי וביקשתי מהחיילים לעזוב אותו. לא יכולתי לצאת מהחדר כי אחד החיילים עמד בפתח. כשהחיילים התחילו להכות את זיאד, שורוק, גיסתי בת ה-13, נכנסה לחדר מדלת אחרת ואני שלחתי את ניבין החוצה להזעיק את השכנים.
במרפסת, אחד החיילים לקח פסלון גבס וזרק אותו על זיאד שהיה על הספה. זיאד הצליח להדוף את הפסלון בידו. אחד החיילים ניסה לכופף לו את היד. חייל אחר משך בשערו וחייל שלישי נתן לו אגרופים בגבו. הם הכו את זיאד במשך כעשר דקות. שורוק ואני ניסינו לצאת ולעזור לזיאד. "רוקי", המפקד, סגר את דלת המתכת שמובילה מהחדר שלי למרפסת ושורוק ואני ניסינו לפתוח אותה. לבסוף, שורוק הצליחה לצאת וניסתה להרחיק את החיילים מעל אחיה. אחד החיילים דחף אותה. שורוק תקפה את החייל ונתנה לו סטירה בפנים. זיאד צעק ודרש מהחיילים לא להכות את אחותו. הוא קם ועמד על רגליו, אבל אחד החיילים, שחבש קסדה נגח בראש של זיאד. ראשו של זיאד נחבט בקיר שליד הספה והוא נפל בחזרה על הספה.
דודתו של זיאד, נאפזה בדר (אום כמאל), הגיעה לבית וניסתה לעזור לזיאד. היא תפסה את זרועו, אבל החיילים דחפו אותה וניסו לשחרר את אחיזתה בזרועו של זיאד. לבסוף, ראיתי את החיילים, קושרים את ידיו של זיאד מאחור, גוררים אותו, ומובילים אותו אל מחוץ לבית. אום כמאל עדיין אחזה בזרועו.
שאדיה מוחמד עטא א-שלודי, בת 20, נשואה, היא עקרת בית תושבת רחוב א-שלאלה באזור H2 שבחברון. את עדותה גבה מוסא אבו השהש, בבית העדה, ב-9.1.03