זה המקרה השלישי במשפחה שלי של פגיעה ישירה של קסאם. הראשון היה לפני בערך חמש שנים, קסאם פגע בביתו של אחי, ולפני שלוש שנים קסאם פגע בבית הוריי, לשמחתי אוכל לומר שהפגיעה אצלי מינורית יחסית.
ביום שני שעבר ה-14.7 חזרתי הביתה מהקייטנה של החופש הגדול בה אני עובדת, חזרתי מהעבודה ושכבתי לנוח בפינת הטלוויזיה שלי, שהיא במרחק של שלושה מטרים מהממ"ד.
הבית שלי ממוקם בצורה כזו שאני לא תמיד שומעת את הצבע אדום ומתוך שינה שמעתי יציאה של טיל. לא היה לי ברור אם זה היה טיל היירוט אבל נעמדתי ואז אחרי כמה שניות הביפר התחיל להתריע ונכנסתי לממ"ד עם הכלבה הקטנטונת שלי, שסובלת מהתקפי חרדה. ואז שמעתי ארבעה מטחים, את אחת הנחיתות שמעתי בעצמה רבה שהרעידה את הממ"ד, שמעתי רעד של הדף, והתפוצצות של הזגוגיות, רעדתי ולא יכולתי לזוז, כשיצאתי ראיתי שהדלת נפרצה מעוצמת ההדף והתחלתי לראות שהתפזרו שם כל מיני שברי זכוכיות ורסיסים וטיח, התקשרתי למוקד 100, במקביל התקשרתי לבן שלי שהתקשר לבעלי ושניהם באו.
הייתי מנותקת, לא עיכלתי את מה שהיה סביבי. הייתי בשוק. פיזית הייתי שם אבל לא מעבר לזה, ממש קשה לי להעריך כמה זמן, אני מניחה שרבע שעה - עשרים דקות, אבל אח"כ עם כל האנשים והשוטרים אני לא יודעת.
אחרי השיחה אני לא זוכרת הרבה, הגיעו נציגים של מס רכוש ושוטרים. היה נזק לבית ולרכב שהיה מחורר מהרסיסים, זה פחות או יותר היה היום הראשון, אחרי זה התחילה מסכת אחרת של קשיים בנשימה ובכי ובחילות וסימפטומים בעקבות חרדה. אחרי כל מה שקורה, אחרי 14 שנה של חיים בצל הקסאמים והטראומה האישית והמשפחתית שלי, הקצפת היא שאני צריכה לנהל משא ומתן עם השמאים של מס רכוש. עכשיו אנחנו ביום השמיני מאז הפגיעה, החלונות לא תוקנו, האוטו תוקן בזכות זה שהוא במסלול ליסינג וחזר אליי אתמול. אלו לא נזקים גדולים מאוד, אלא כאלה שמסתכמים ב-15,000 ש"ח, ועדיין אף אחד לא ראה לנכון לבא ולסדר את זה. אני חושבת שהעובדים במס רכוש מתאמצים, הבעיה היא עם ההערכה. אני רוצה שהמצב יחזור לקודמתו כי אני ישנה כבר שבוע בלי חלונות, בשלושת הימים האחרונים כשהייתה פעילות צבאית הקירות רעדו ופחדתי שהכול יתנפץ כי הכל שבור תרתי משמע. אני רק יכולה לציין את הפסיכולוגית ממרכז חוסן שהגיעה תוך חצי שעה. היא נכנסה וטיפלה והייתה מאוד נעימה, הייתה איתי שעתיים וחצי. היא עדיין בקשר איתי, והיא באה מאז עוד פעם אחת. סימסתי לה היום שאני ביום קשה והיא עוד פעם תגיע, יש הרבה הכלה והבנה וחיבוק.
יש לי תנודות גדולות במצב הרוח. ההתפתחויות של הימים האחרונים מוסיפות לי עוד חרדות. אני מדברת עכשיו מתוך חולשה גדולה מאוד, דופק מואץ, ויש פחד מהכניסה מהמנהרות, פחד קיומי חדש שרק מגביר את עוצמת התחושה.
אחרי הנפילה לא עבדתי יומיים, והחלטתי שבשביל החוסן שלי שאני צריכה לחזור לשגרה כמובן, אז הייתי עם הילדים, תלמידי א' וב' שנותנים לי את הכוח. הוצאנו אותם החוצה והיה מטחים ברצף של פעמיים שלוש, ואז הרגשתי שאני לא יכולה להיות עם הילדים. נכנסתי לחדר המורים כי רעדתי ובכיתי, זה השפיע על המצב הנפשי שלי.
אני מקווה שהילדים לא ראו את המצב שהייתי בו. אני מאוד מקווה, למרות שאחת התלמידות חיבקה אותי ושאלה אותי "רותי, יש לך חרדות? אני חושבת שראיתי שנפל קסאם ליד הבית שלך".
הילדים נותנים המון כוח וזה מחזק אותי. כמה שאני צריכה להגן ולגונן, אני מרגישה את הכוח שאני שואבת מהם. הם לא מכירים מציאות אחרת, הם מכירים מציאות של חרדות, ממ"ד, וצבע אדום.
רותי בן אבו, בת 56, היא תושבת שדרות, מורה במקצועה, נשואה ואם לשלושה וסבתא לנכד אחד. את עדותה גבה רועי ג'רופי, באמצעות הטלפון, ב-23.7.14.