גם להתאבל אסור: חיילים ושוטרים תקפו משתתפים בארבע הלוויות

ב-13.5.22 התקיימה במזרח ירושלים הלווייתה של שירין אבו עאקלה, עיתונאית אל-ג'זירה שנהרגה יומיים קודם לכן במחנה הפליטים ג'נין. במהלך ההלוויה, שוטרים ושוטרי מג"ב הכו את נושאי הארון ואנשים נוספים שהשתתפו בה. תמונות של מעשי אלימות אלה הופצו ברחבי העולם וגררו תגובות קשות וביקורת נוקבת, אך ישראל הרשמית לא התרגשה. מפכ"ל המשטרה הורה אמנם לחקור את האירועים, אך לפי פרסומים בתקשורת סוכם מראש כי איש לא יועמד לדין וכי לא יינקטו צעדים משמעתיים נגד מי מהמעורבים. 

במהלך ההלוויה, שוטרים ושוטרי מג"ב הכו את נושאי הארון ואנשים נוספים שהשתתפו בה. תמונות של מעשי אלימות אלה הופצו ברחבי העולם וגררו תגובות קשות וביקורת נוקבת, אך ישראל הרשמית לא התרגשה. מפכ"ל המשטרה הורה אמנם לחקור את האירועים, אך לפי פרסומים בתקשורת סוכם מראש כי איש לא יועמד לדין וכי לא יינקטו צעדים משמעתיים נגד מי מהמעורבים.

מאז, תיעד בצלם שלוש הלוויות נוספות של פלסטינים בהן חיילים ושוטרים תקפו את המשתתפים ומנעו מהם להיפרד מהמת בדרכם שלהם ולקיים את טקס הקבורה בצורה מכובדת: הלוויתו של וליד א-שריף, בן 23, שהתקיימה ב-16.5.22 במזרח ירושלים, הלוויתה של ר'ופראן וראסנה, בת 30, שהתקיימה ב-1.6.22 במחנה הפליטים אל-ערוב, והלוויתה של נאייפה א-טוס, שהתקיימה ב-1.7.22 בבית אומר. מתיעוד וידיאו ומעדויות שגבו תחקירני בצלם מהמשתתפים בהלוויות עולה כי הכוחות תקפו את המשתתפים באלות, ברימוני גז והלם ובכדורי ספוג.

האלימות הישראלית במהלך ארבע ההלוויות אינה חריגה, ובצלם תיעד כבר מקרים דומים בעבר. אירועים אלה מצטרפים להיבטים שונים של מדיניותו הרשמית של משטר האפרטהייד כלפי פלסטינים אבלים. כך, למשל, ישראל מחזיקה בגופותיהם של פלסטינים, באישורו של בית המשפט העליון. כיום מוחזקות בידי ישראל 103 גופות – תשע מהן של קטינים – ובכך היא מונעת ממשפחותיהן להיפרד מיקיריהן ולקבור אותם. דוגמה נוספת היא השלילה הכמעט אוטומטית של היתרי כניסה לישראל ממשפחות שיקיריהן נהרגו בידי חיילים או שוטרים.

ישראל מצדיקה את החזקת הגופות בטענה שהן נדרשות כקלפי מיקוח למשא ומתן עתידי ואת שלילת ההיתרים בטענה שהיא נדרשת מחשש לנקמה. אלא שטענות אלה אינן אלא כיסוי עלוב למדיניות אכזרית של ענישה קולקטיבית, הפוגעת אנושות במשפחות שזה עתה איבדו את יקיריהן והן חושפות היבט נוסף בהתנהלותו של משטר האפרטהייד: גם הזכות להתאבל אינה מובטחת לפלסטינים, שבחייהם – ובמותם –נותרים חשופים ונטולי הגנה.

הלווייתה של שירין אבו עאקלה, בת 51, במזרח ירושלים, 13.5.22

תמונה

ביום רביעי, 11.5.22, במהלך כניסה של כוחות ישראליים למחנה הפליטים ג'נין, נהרגה כתבת אל-ג'זירה, שירין אבו עאקלה, בת 51. תחקירים שערכו כלי תקשורת מהמובילים בעולם, כמו גם התחקיר שערך בצלם, קבעו כי כל האינדיקציות מצביעות על כך שהירי שהרג את אבו עאקלה בוצע על ידי הצבא ממרחק של כמאתיים מטרים ממנה. 

יומיים לאחר מכן, ב-13.5.22, היא הובאה לקבורה. מסע ההלוויה החל בבית החולים הצרפתי שבשכונת א-שיח' ג'ראח שבמזרח ירושלים. מתיעוד וידיאו מבית החולים עולה כי הכוחות תקפו את המשתתפים – בהם גם נושאי הארון – באלות, השליכו לעברם רימוני הלם ולבסוף פרצו לבית החולים.

בתיעוד וידיאו מתוך בית החולים נראים חלק מהמשתתפים כשהם מניפים דגלים פלסטיניים, מוחאים כפיים וקוראים סיסמאות – רגעים ספורים לפני שהכוחות פורצים לשטחו, דוחפים את הקהל ומכים אנשים באלותיהם. חלק מהנוכחים הגיבו בהשלכת חפצים לעבר השוטרים, שהמשיכו להכות את המשתתפים ולהשליך עליהם רימוני הלם. רק לאחר שהשוטרים תלשו את דגל פלסטין מהרכב שהסיע את גופתה של אבו עאקלה, הם אפשרו להלוויה להמשיך לכנסייה הקתולית היוונית בשער אל-ח'ליל (יפו) שבעיר העתיקה.

כוחות משטרה ומג"ב התפרסו לאורך כביש מס' 1 ובסמטאות העיר העתיקה, ניסו למנוע מאנשים להצטרף למסע ההלוויה ולהגיע לבית הקברות והכו את חלקם באלות, גם לאחר שטקס הקבורה הסתיים. במהלך ההלוויה ואף לאחריה עוכבו משתתפים רבים ונלקחו לתחנת המשטרה. חלקם שוחררו בלא כלום, וחלקם הואשמו בתקיפת אנשי כוחות הביטחון.

תחקירן בצלם, עאמר ערורי, גבה עדויות ממשתתפים בהלוויה שהותקפו בידי השוטרים:

פאתן עלוואן, בת 43, תושבת רמאללה, עיתונאית וחברתה של שירין אבו עאקלה, ספרה בעדותה על האירועים סביב בית החולים:

תמונה

ביום שישי, 13.5.22, בסביבות 10:30 בבוקר, הייתי בבית החולים הצרפתי כדי להשתתף בהלוויית החברה שלי, השהידית שירין. הצעירים הרימו את הארון על הכתפיים והתכוננו לצאת מבית החולים בתהלוכה לכיוון הכנסייה שבעיר העתיקה, אבל כוחות הכיבוש עמדו וחסמו את שער בית החולים ואמרו שאנחנו צריכים להעביר אותה ברכב.

אני והאחיינית של שירין, לרין, בת 20, עמדנו קרוב לארון. השוטרים, שלבשו מדים שחורים, דחפו אותנו לתוך בית החולים, כדי למנוע מההלוויה לצאת לכביש. ראיתי את לרין מנסה להגן על הארון ועל האנשים שנשאו אותו על הכתפיים, בזמן שכוחות הכיבוש תקפו אותם באלות. לרין ניסתה לדחוף את השוטרים ואז, כשאחד מהם עמד לתת לה מכה עם האלה, נעמדתי בינה לבין השוטר כדי להגן עליה והאלה פגעה בי ברגל שמאל, ליד הקרסול.

השוטרים השליכו רימוני הלם לתוך חצר בית החולים והאנשים ברחו. אני ברחתי עם לרין אל מאחורי בית החולים, רחוק יחסית מהמקום שבו היו השוטרים. אחרי עשר דקות בערך חזרנו לשער של בית החולים, היה שם כבר שקט. עלינו למכונית של מישהו מהכנסייה וכשהגענו לשער אל-ח'ליל ראינו שיש שם מחסום של המשטרה. השוטרים דחפו אותנו וניסו למנוע מאיתנו לעבור, אבל בכל זאת הצלחנו להיכנס.

בדרך לכנסייה שוטרים במדים שחורים עצרו אותנו אבל אמרנו להם שאנחנו בני משפחה של השהידית והם אפשרו לי, ללרין ולעוד כמה אנשים לעבור. ראיתי אנשים אחרים שרצו לעבור, אבל השוטרים דחפו אותם ולא נתנו להם להיכנס. אחרי שהסתיימה התפילה, ההלוויה המשיכה בצורה חלקה אבל השוטרים עדיין מנעו מאנשים רבים להשתתף בהלוויה.

מחמוד פתיחה, בן 28, נשוי ואב לפעוטה בת שנה, תושב מזרח ירושלים, סיפר על מעצרו בתום ההלוויה:

תמונה

בסביבות 15:30 הסתיימה ההלוויה של שירין אבו עאקלה והאנשים התחילו לעזוב את בית הקברות. החלטתי לחזור הביתה דרך שער אל-ח'ליל. בדרך ראיתי תהלוכה של יהודים שהניפו דגלים ורקדו בכביש. עמדתי עם עוד כמה אנשים והסתכלתי על מה שקורה, ואז הגיעו שוטרים והתחילו להרביץ לאנשים כדי להרחיק אותם ולאפשר לתהלוכה של היהודים לעבור.

שוטר מג"ב דחף אותי כמה פעמים. צעקתי עליו שיפסיק לדחוף אותי ואז תקפו אותי עשרה שוטרי מג"ב, הרביצו לי ודחפו אותי לקרקע. הצלחתי לקום וניסיתי לעזוב, אבל כמה שוטרים חזרו לבעוט בי ולהרביץ לי, ושוב נפלתי. התחלתי להקיא. הם המשיכו להכות אותי באלות ולבעוט בי. הרגשתי שמרימים אותי ומישהו התיז לי מים על הפנים בניסיון להחזיר אותי להכרה. היו לי כאבים חזקים בצוואר.

שוטרי מג"ב אזקו לי את הידיים לאחור ולקחו אותי לתחנת המשטרה אל-קישלה, כשאחד מהם מחזיק אותי בצוואר והשני תופס את האזיקים מאחורה. הלכנו כמה מאות מטרים עד למגרש חנייה בתוך תחנת המשטרה. כמה מהשוטרים העמידו אותי מול שער ואז דחפו את הפנים שלי עליו, כך שהן נחבטו בשער יותר מפעם אחת. צעקתי מכאבים ואז הם הושיבו אותי על הברכיים ולחצו על הראש שלי כדי שאכופף אותו. שוב הקאתי, ואז הם הרימו אותי מהאזיקים ומשכו אותי משם. הרגשתי שהכתפיים שלי נקרעות. שוטרי מג"ב הכריחו אותי לשבת בין שני כלי רכב ולכופף את הראש למטה, אבל שוב הקאתי אז הם שוב משכו אותי מהאזיקים וגררו אותי למקום אחר בתוך המגרש.

תמונה

גם שם הם הושיבו אותי על הברכיים ואילצו אותי לכופף את הראש. הם הניחו את דגל ישראל על הפנים שלי למשך כמה דקות. אחד מהם אמר לי בעברית, שאני מבין: זה כדי שתזכור את החשיבות של הדגל הזה. ביקשתי מים יותר מפעם אחת. רק אחרי כמה שעות הגיע שוטר במדים כחולים שהביא לי כוס מים ועזר לי לשתות כי הידיים שלי עדיין היו אזוקות לאחור. ביקשתי להרפות מעט את האזיקים, אבל שוטרי מג"ב רק צחקו ולחצו על האזיקים בכל פעם שצעקתי וביקשתי להרפות אותם קצת.

אחרי ארבע שעות בערך הגיע עורך דין, ורק אז השוטרים הרפו את האזיקים. עורך הדין הסביר לי את הזכויות שלי במהלך החקירה, שאליה נלקחתי אחרי השיחה. החוקר האשים אותי בתקיפת שוטר מג"ב. אמרתי לחוקר שאני זה שהותקף וביקשתי שיבדוק במצלמות של המשטרה ושל התקשורת. החקירה נמשכה עשרים דקות והיא התנהלה בערבית. החוקר דיבר אליי ברוגע ולא נהג באלימות. אבא שלי שילם ערבות ואז שחררו אותי, בסביבות תשע בערב. הם אסרו עליי להגיע לעיר העתיקה למשך שבוע.

אבא לקח אותי לבית החולים הצרפתי ושם גילו שיש לי שברים בצוואר ואמרו שאני צריך ללכת לבית החולים אל-מוקאסד כדי שיעשו לי שם צילום מדויק. באל-מוקאסד אבחנו שברים בחוליות החמישית והשביעית בצוואר וחבורות בגב, בידיים וברגליים. אושפזתי שם למשך שלושה ימים. בינתיים אני עדיין סובל מכאבים ולא יכול לחזור לעבודה. זו בעיה גדולה כי אני מהנדס ויש לי מחויבויות כלפי הלקוחות.

הלוויתו של וליד א-שריף, בן 23, במזרח ירושלים, 16.5.22

תמונה

ביום שישי, 22.4.22, התמוטט וליד א-שריף, בן 23, תושב מזרח ירושלים, במהלך עימותים עם שוטרים במתחם של מסגד אל-אקצה. א-שריף נפטר ב-14.5.22 ויומיים לאחר מכן התקיימה הלווייתו. תחילה נערכה תפילה במסגד אל-אקצה ומשם יצא, בסביבות 21:00, מסע ההלוויה. כאשר הקבוצה הראשונה, שהלכה בראש התהלוכה, עברה דרך שער א-זאהרה (הפרחים), היא נתקלה בשוטרים שעמדו מצידו השני. אלה תקפו את המשתתפים באלות, לאחר שאחד מהם הניף את דגל פלסטין.

נושאי הארון ושאר המשתתפים בהלוויה, שהלכו מאחורי קבוצה זו, לא היו מודעים למתרחש. הם המשיכו להתקדם לכיוון בית הקברות, והותקפו בידי השוטרים. בתיעוד וידיאו של האירועים נראים שוטרי מג"ב מסתערים על הקהל ומכים את המשתתפים באלות. השוטרים גם מנעו מחלק מהמשתתפים להמשיך במסע ההלוויה וחסמו את הרחוב המוביל לבית הקברות. חלק מהצעירים ירו זיקוקים ויידו אבנים לעבר השוטרים – שתקפו אותם באלות, השליכו רימוני גז מדמיע ורימוני הלם וירו לעברם כדורי ספוג.

טקס הקבורה נמשך גם בזמן העימותים, עד שבסביבות 22:00, לקראת סיומו, גלשו העימותים לבית הקברות והשוטרים נכנסו ותקפו את הצעירים שהתעמתו איתם מוקדם יותר באמצעות השלכת רימוני הלם וירי רימוני גז וכדורי ספוג. חלק מהצעירים ירו זיקוקים באוויר. השוטרים תקפו גם את משתתפי הטקס. בתיעוד וידיאו נראים ארבעה משתתפים שעמדו סמוך לקבר, בהם נאדר א-שריף, בן 47, מנופפים לשוטרים שעמדו במרחק של כשלושים מטרים מהם כדי לסמן שהטקס הסתיים. ברגע זה ירו הכוחות בא-שריף כדור ספוג שפגע בעינו וגרם לו לאבד אותה. במהלך ההלוויה נעצרו לפחות עשרים בני אדם. לפי נתוני הצלב האדום, לפחות 35 בני אדם נפצעו מכדורי ספוג וגז.

תחקירן בצלם, עאמר ערורי, גבה עדויות ממשתתפים בהלוויה שהותקפו בידי השוטרים:

נאאיל א-שריף, בן 41 ואב לארבעה, תושב מזרח ירושלים, סיפר בעדותו:

ביום ההלוויה של השהיד וליד א-שריף אחי נאדר, בן 47, שמדבר עברית, תיאם עם המשטרה את ההסדרים. אנחנו קרובים של השהיד. המשפחה כבר החליטה לפני כן שבהלוויה לא יונפו דגלים פלסטיניים ולא יהיו חיכוכים עם כוחות הכיבוש, הם לא רצו לראות עוד פעם את המחזות שהיו בהלוויה של שירין אבו עאקלה.

המשטרה מסרה את הגופה למשפחה ליד מטה המשטרה בא-שיח' ג'ראח בסביבות 20:00, משם היא הועברה לרחצה בבית החולים אל-מקאסד, ואז לתפילה במסגד אל-אקצה. כוחות הכיבוש היו פרוסים ברחובות שדרכם הועברה הגופה. אחרי התפילה הגופה של וליד נלקחה דרך העיר העתיקה לבאב א-זאהרה, כדי להגיע משם לבית הקברות אל-מוג'אהידין שברחוב סלאח א-דין. כשהגענו לאזור, כוחות הכיבוש היו פרוסים סביב היציאה מהעיר העתיקה והדואר המרכזי ומנעו מאנשים לעבור. אני ואנשים נוספים התארגנו כדי ליצור מחיצה אנושית בין משתתפי ההלוויה לבין הכוחות, כדי שלא יהיה ביניהם חיכוך ישיר.

פתאום, מסיבה שלא ברורה לי, כוחות הכיבוש, התחילו לתקוף אנשים שהשתתפו בהלוויה. הם הרביצו להם באלות, בעטו בהם ודחפו אותם. המחיצה שיצרנו התפזרה ואני ושאר האנשים ברחנו לכיוון בית הקברות, שם המשיך הטקס. כשהגעתי ראיתי שנאדר, שיש לו ניסיון בקבורה, כבר הנחה את הצעירים איך להשכיב את השהיד וליד א-שריף בתוך הקבר.

בזמן שעמדתי עם האנשים בטקס שמעתי ירי של רימוני הלם מרחוב סלאח א-דין. כוחות הכיבוש רדפו אחרי האנשים שניסו להגיע לבית הקברות. אני לא יודע למה הם ניסו למנוע מהם להשתתף. היה הרבה רעש ונורו זיקוקים מסביב, אז החלטתי להתרחק מהקבר כדי לראות מה קורה. הלכתי לכניסה לבית הקברות. נאדר ובני מוחמד, בן 17, נשארו יחד עם אחרים ליד הקבר.

לא הספקתי לראות כלום, רק שמעתי פיצוצים של כדורי ספוג ושל רימוני הלם. ראיתי את מוחמד רץ אליי כשהוא בוכה וצועק. הוא אמר לי שנאדר נפגע בעין. ראיתי את הפרמדיקים סוחבים את נאדר כשהוא מדמם מעין שמאל, מהפה ומהאף. הם הניחו אותו על הקרקע, ליד המחסום של המשטרה. נסעתי עם נאדר באמבולנס. עד שהגענו ליציאה מרחוב סלאח א-דין השוטרים עצרו את האמבולנס שלוש פעמים, ובמקום דקה לקח לנו עשר דקות להגיע לבית החולים. בעצירה הראשונה הם עלו לאמבולנס וצילמו את נאדר. באמבולנס היו עוד ארבעה פצועים שאני לא מכיר.

עבד א-רחמן א-שריף, בן 45, אב לארבעה, שומר במסגד אל-אקצה, אחיו של ההרוג, סיפר בעדותו:

תמונה

היה משא ומתן עם שלטונות סביב תנאי מסירת הגופה. סירבנו לקבל את התנאים שלהם לגבי מסירת הגופה בחצות והגבלת מספר המשתתפים. בסופו של דבר קיבלנו את הגופה בשעה 19:30 ב-16.5.22, בתחנת המשטרה בא-שיח' ג'ראח. התנאי היחיד שהם הציבו היה שלא נניף דגלים פלסטיניים. לא הייתה הגבלה על מספר המשתתפים. המשטרה דרשה שאפרסם במדיה החברתית וידיאו שבו אני מסביר מה סוכם עם המשטרה. ביקשתי מהשוטרים שלא יתקרבו למסלול ההלוויה כדי שלא יהיה חיכוך. פרסמתי את הווידיאו כמו שהם ביקשו.

הגופה של וליד נרחצה בבית החולים אל-מקאסד ונלקחה באמבולנס לתפילה במסגד אל-אקצה. בתום התפילה הגופה של וליד הועברה ברגל, כמו שמקובל. יצאנו משער המלך פייסל, שהוא אחד מהשערים של מסגד אל-אקצה, לעבר שער א-זאהרה (הפרחים), שקרוב לבית הקברות אל-מוג'אהידין. הופתעתי מהנוכחות הגדולה של כוחות יס"מ שהיו פרוסים שם ושהציבו מחסומים מסביב. יחד עם צעירים מהמשפחה התארגנו כמחיצה אנושית כדי למנוע חיכוך בין המשתתפים לבין הכוחות. אני לא יודע למה, אבל השוטרים תקפו את המשתתפים בהלוויה באלות. האנשים התפזרו וברחו משם. אני המשכתי, יחד עם קבוצה של אנשים, להתקדם לבית הקברות. הגענו לשם תוך עשר דקות.

תמונה

במהלך טקס הקבורה שמעתי זיקוקים, רימוני הלם וירי כדורי ספוג, אני חושב שזה היה מחוץ לגבולות בית הקברות. קרוב המשפחה שלי נאדר א-שריף, בן 47, פיקח על טקס הקבורה. ברגע שהסתיים הטקס והקבר נסגר, ראיתי שכוחות היס"מ נכנסו לבית הקברות והשליכו רימוני גז. ברחתי, ואז נפגעתי מארבעה כדורי ספוג בגב, ליד עמוד השדרה. נפלתי. הרגשתי שאני נחנק מהגז המדמיע. אני סובל ממחלות לב, עברתי צנתור לפני שישה חודשים וחששתי לחיי. אחרי עשר דקות אנשים לקחו אותי לשער של בית הקברות. הם סיפרו לי שנאדר נפגע מכדור בעין. לא ראיתי את הפגיעה, אבל אמרו לי שהפציעה שלו קשה ושהוא פונה באמבולנס לבית החולים. אני קיבלתי טיפול ראשוני בשטח.

הלווייתה של ר'ופראן וראסנה, בת 30, תושבת מחנה הפליטים אל-ערוב, 1.6.22

תמונה

ביום רביעי, 1.6.22, בסביבות 7:30 בבוקר, ירה חייל שעמד במחסום בכניסה למחנה הפליטים אל-ערוב בר'ופראן וראסנה, בת 30, תושבת שויוח' אל-ערוב, בטענה שהתקרבה למחסום עם סכין. וראסנה נפצעה ומותה נקבע בבית החולים. בסביבות 11:00, חזרו בני המשפחה עם גופתה למחנה הפליטים כדי להיפרד ממנה ולקבור אותה.

חיילים ושוטרי מג"ב שעמדו בכניסה למחנה סירבו לאפשר למשפחה להכניס את הגופה והורו להם לקבור אותה ב"מקום אחר". כשבני המשפחה ניסו בכל זאת להיכנס למחנה עם הגופה, תקפו אותם הכוחות. בין השאר, הם הכו את נושאי האלונקה באלות והשליכו לעבר התושבים רימוני הלם. לאחר כמה דקות הצליחו התושבים להכניס את גופתה של וראסנה למחנה, שם נלקחה לבית הוריה ולאחר שנפרדו ממנה נקברה בבית הקברות שבתוך המחנה.

אחמד וראסנה, בן 32, אחיה של ר'ופראן, סיפר לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי כיצד הותקף על ידי חיילים ושוטרים:

ביום רביעי,1.6.22, בסביבות 7:30, התעוררתי מצלצול הטלפון. אחד מתושבי המחנה אמר לי שחיילי הכיבוש ירו באחותי ר'ופראן בכניסה למחנה. זה היה יום העבודה הראשון של ר'ופראן בחברון. יש לה תואר בעיתונאות ותקשורת משנת 2014 מאוניברסיטת חברון.

עליתי מיד על מונית שעצרה במרחק של מאה מטרים מהמחסום. שכנה שלנו רצה אליי בבכי ואמרה לי: הצבא ירה באחותך. רצתי לשם וראיתי כמה צעירים לוקחים את ר'ופראן לאמבולנס. נתנו לה עזרה ראשונה. הדם שלה כיסה את המושבים באמבולנס. ראיתי אותה מדממת מהחלק התחתון של בתי השחי, מימין ומשמאל. עליתי איתה לאמבולנס ונסענו לבית החולים אל-אהלי בחברון, שם הכניסו אותה מייד לחדר ניתוח. הוציאו אותנו מהחדר ואחרי רבע שעה בערך יצא אלינו רופא שהודיע על מותה של אחותי.

בסביבות 11:00 אני ועוד כמה בני המשפחה הוצאנו את הגופה של ר'ופראן מבית החולים ולקחנו אותה למחנה. הגענו לכניסה לאל-ערוב בסביבות 11:30. הכניסה הייתה סגורה והיו שם הרבה חיילים ושוטרי מג"ב. ביקשנו מהם לפתוח את השער כדי שהאמבולנס עם הגופה יוכל להיכנס, אבל הם סירבו ונעמדו כמו חומה לפנינו. חלק מהאנשים המבוגרים ביקשו מקצין לאפשר לנו להכניס את ר'ופראן, אבל גם הוא סירב ואמר להם שאנחנו צריכים לקבור אותה במקום אחר.

כעסתי מאוד. אספתי כמה צעירים, הרמנו את האלונקה שעליה הייתה הגופה של ר'ופראן על הכתפיים והלכנו לעבר הכניסה למחנה. החיילים והשוטרים הכו אותנו והשליכו רימוני הלם. פחדתי להפיל את האלונקה. נפגעתי מרסיסים של רימון הלם שהתפוצץ מתחת לרגליים שלי.

המשכנו והתעקשנו להכניס את ר'ופראן למחנה והצלחנו לעבור את המחסום, למרות התוקפנות של החיילים והשוטרים. היינו בערך 25 צעירים, חלקנו נשאנו את האלונקה ואחרים הגנו עליה. בצד השני של המחסום חיכה לנו אמבולנס שלקח את הגופה של אחותי הביתה, שם נפרדנו ממנה ואז קברנו אותה.

הלווייתה של נאייפה א-טוס, בת 70, תושבת העיירה בית אומר, 1.7.22

ביום 1.7.22 נפטרה נאייפה א-טוס, בת 70, אחותו של האסיר מוחמד א-טוס. בסביבות השעה 13:00, לאחר התפילה, יצאו תושבי העיירה למסע ההלוויה לכיוון בית הקברות בית אומר.

בדרכם לבית קברות, באזור היציאה מהעיירה, כשהמשתתפים עברו סמוך למחסום ומגדל של הצבא, החיילים ניסו לעצור את ההלוויה והורו למשתתפים ללכת בדרך חילופית, הכוללת עלייה ולא בכביש הראשי המישורי (60). עשרות משתתפים סירבו, והחיילים תקפו אותם, דחפו אותם, כיוונו עליהם רובים וירו באוויר, השליכו לעבר המשתתפים רימוני הלם, וניסו להפיל את הגופה.

 

משתתף אלמוני סיפר בעדותו שמסר לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ביום 3.7.22 על האלימות שחוו הוא ומשתתפים אחרים בהלוויית נאייפה א-טוס:

ביום שישי, 1.7.2022, לאחר תום תפילת האשכבה במסגד הגדול במרכז היישוב בית אומר, הלכנו להלווייתה של קרובת משפחה שלי, נאייפה א-טוס. ההלוויה התחילה לצעוד בסביבות השעה 13:00 בדרכה לבית הקברות בית אומר, שם תובא לקבורה. ברגע שהגענו למגדל הצבאי בכניסה לבית אומר, בערך 15 חיילים של הצבא הישראלי והורו לנו לחזור וללכת לבית הקברות בדרך חילופית, שיש בה עלייה קשה. הגופה הייתה כבדה, והיה קשה לעלות איתה בכביש, והרבה יותר נוח ללכת בכביש הראשי.

בהלוויה היו בערך 200 משתתפים והם נחלקו לשתי קבוצות. המבוגרים הלכו בדרך שעולה לבית הקברות ומי שנשאר, בערך 50 צעירים, נשאו את האלונקה והתעקשו לעבור בכביש הראשי, בדרך מישורית וקצרה יותר, סמוך לתחנת הדלק. הצעירים צעדו. בערך שמונה מהם נשאו את הארון והשאר ניסו להרחיק את החיילים מהדרך. חלק ניסו לשכנע אותם שהארון כבד וקשה מדי לסחוב אותו בעלייה. החיילים לא היו מוכנים לשמוע והתחילו לתקוף את משתתפי ההלוויה בדחיפות ובעיטות והם גם ניסו להפיל את הארון מידי הצעירים. הם ירו באוויר וגם ירו כדורי ספוג השליכו רימוני הלם. כמה אנשים נפצעו מכדורי ספוג. מעשי האלימות של החיילים נמשכו בערך 20 דקות, אבל למרות התוקפנות שלהם הצלחנו להביא את הגופה של נאייפה א-טוס לקבורה בבית הקברות, שהיה מוקף עשרות חיילים.